פסטיבל סרטי הסטודנטים 2013: פרקים בתולדות הסרט הישראלי הקצר

הקולנוע נולד קצר. מלומייר, סקלדנובסקי, מלייס, פורטר וגריפית ועד קיטון וצ'פלין, כולם חקרו את הפורמט הקצר ויצרו בתוכו. חלק מהיצירות הגדולות בתולדות הקולנוע הן קצרות: "הכלב האנדלוזי", "אפס בהתנהגות", "חופשה בכפר", "דם הבהמות", "המזח" ועוד. כך גם בקולנוע הישראלי. לכן שמחתי כאשר לכבוד פסטיבל סרטי הסטודנטים התבקשתי לאצור תכנית הקרנות שתסקור את ההתפתחות ההיסטורית של הקולנוע הקצר בישראל. בכלל, נראה שהעניין בקולנוע הקצר הולך וגדל בשנים האחרונות והרבה גורמים בתעשייה המקומית מחפשים את הדרך להפוך את הסרט הקצר לרלוונטי יותר בחיינו, ליצירה שחשובה בפני עצמה, ולא רק בתור שלב לקראת הסרט הארוך. למשל, השנה תעניק האקדמיה הישראלית לקולנוע  בפעם הראשונה פרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר. ולכן, כאשר כולם עסוקים בבניית עתיד לסרט הקצר, מתבקש גם להסתכל לאחור ולבדוק את עברו.

את התכנית שתוקרן בפסטיבל בשני חלקים ביום שני ה-24.6 ב-11:00 וב-13:00 בסינמטק תל-אביב, הרכבנו ביחד ליביו כרמלי, מנהל ארכיון הסרטים של החוג לקולנוע, ואני. ניסינו ליצור תכנית שתהיה בעיקר נגישה, כיפית, מעניינת ושעושה תאבון לעוד. ובחרנו להציג סרטים משנות השישים ועד תחילת שנות האלפיים. אני מאוד גאה בתכנית ובהחלט מזמין אתכם לבוא, ועם זאת, גם ליביו וגם אני יודעים שההיסטוריה של הסרט הישראלי הקצר הרבה יותר רחבה והתחילה הרבה לפני שנות השישים. אז במסגרת העניין ההולך וגדל בסרט הקצר בארץ, ולכבוד תכנית ההקרנות "לקראת היסטוריה של קולנוע ישראלי קצר", רציתי לכתוב טקסט ראשוני ובטח לא מושלם, השוטח פרקים בתולדות הסרט הקצר בישראל ומאפשר מבט היסטורי אל ההתפתחות שלו.

הבעיה היא שלכתוב היסטוריה של הסרט הקצר זהו כישלון ידוע מראש. כשבוחרים להבליט סרט אחד מיד עושים עוול לסרטים אחרים. בנוסף, עולות שאלות רבות מדי: מה אנחנו מגדירים כסרט ישראלי? האם מדובר רק בסרטים שלאחר הקמת המדינה? האם כוללים רק סרטים "עבריים"? האם סרטי התעמולה וההסברה של הקרן קיימת, הדסה, קרן היסוד וכדומה, שנעשו בעבור קהל בינלאומי, נחשבים לסרטים "עבריים"? האם מחשיבים רק סרטים שיש בהם אלמנטים בדיוניים? האם רלוונטי לכלול סרטי אנימציה? כיצד מתמודדים עם הכמות? כיצד יוצרים היררכיה או מבליטים את החשוב, הטוב, החלוצי, המשפיע והמעניין?

והכי חשוב לדעתי: כדי לטוות היסטוריה של הקולנוע הקצר, נדרש בראש ובראשונה שינוי תפיסתי. התפיסה הרווחת רואה את הסרט הקצר כמשועבד לסרט הארוך. הסרט הקצר נתפס לרוב כפרלוד (PRELUDE), הקדמה או תרגיל לקראת סרט באורך מלא. לעומת מה שקורה בספרות, שבה סופרים כמו בורחס, קארבר ואחרים השתרשו כאמנים של הסיפור הקצר וזכו לתהודה בזכות אסופות הסיפורים שלהם, באמנות הקולנוע, בכדי לזכות למקום ראוי בדיון הציבורי, היוצר צריך לעשות סרטים באורך מלא. תפיסה זאת השתרשה בעיקר בגלל שליטתה של מערכת ההפצה של סרטים ארוכים בתעשייה הקולנועית לאורך השנים. כך, סרטים קצרים לעתים נדירות מוצאים הפצה ראויה, ולעתים קרובות מדי נשכחים ונעלמים מהתודעה. שתי הדרכים הנפוצות ביותר להצגת סרטים קצרים הן כ"מתאבן" להקרנה המרכזית של הסרט הארוך שיבוא אחריו, או לחלופין בתור יחידה בתוך אסופת סרטים קצרים תחת נושא מאגד. למעשה, כשחושבים על זה, אפילו שני הפורמטים המקובלים ביותר להפצת סרטים קצרים ממחזרים ומשמרים את התפיסה של סרט קצר כמשועבד לסרט הארוך. הסרט הקצר לא מספיק בפני עצמו, הוא זקוק תמיד לסרט נוסף לצדו שיהפוך את ההקרנה שלו ללגיטימית. לכן, בחשיבה על ההיסטוריה של הסרט הקצר ניסיתי להתייחס לסרטים הקצרים הן כיצירות עצמאיות והן כסרטים בעלי תפקיד בהקשר הרחב של העשייה הקולנועית והתרבותית בארץ, ושל מגמותיה ומשמעויותיה.

הצעדים הראשונים

מעשה בתייר אמריקאי בארץ ישראל, 1923

"הסרט הראשון על פלסטינה" (The First film of Palestine), מ-1911 ובאורך של כ-20 דק', נחשב לסרט הארץ-ישראלי/עברי הראשון – והוא סרט קצר. הסרט צולם על ידי מארי רוזנברג, ואפשר לראות בו את המקבילה הציונית לתכנית ההקרנות הקצרה הראשונה של האחים לומייר. רוזנברג היה תייר בריטי שהגיע לפלסטינה בתקופת האימפריה העותמאנית וצילם את נופיה ותושביה ובעיקר את היישוב היהודי. הסרט הוקרן בקונגרס הציוני ושימש כחומר תעמולה לקידום עלייה לארץ וגיוס תרומות. מה שחשוב בסרט, זה שאסטרטגיית צילום הנופים והחיים בארץ בלונג-שוטים נהפכה לצורת העשייה המרכזית בשנים הראשונות של קיומו של הקולנוע בתקופת היישוב. הסרטים האילמים שימשו בעיקר כתמונות רקע נעות להרצאות שמטרתן לקדם את האינטרסים של התנועה הציונית. כלומר, לעודד עלייה חלוצית לארץ ולגייס תרומות.

סרט מעניין קצר נוסף שאפשר להכניס בעירבון מוגבל לרשימת הסרטים הקצרים הבולטים הוא "מעשה בתייר אמריקאי בארץ ישראל", משנת 1923, של יעקוב בן-דב ו-וויליאם טופקיס. הסרט, שמוכר גם בשם "ארץ ישראל מתעוררת" ככל הנראה אבד ויש תפיסות סותרות בנוגע לאורכו המקורי (מקורות שונים טוענים שהוא כלל לא היה סרט קצר). עם זאת, צריך לקחת בחשבון שבגלל הרגלי ההפצה של התקופה, נערכו גרסאות שונות של הסרט באורכים שונים, כאשר כל אחת התאימה לצרכים התעמולתיים אל מול קהלי היעד השונים. כיום קיים בארכיון ע"ש ספילברג קטע באורך של כ-16 דק'. הסרט הופק על ידי הקרן הקיימת ומספר על בלומברג, תייר אמריקאי שמגיע לישראל ובעזרת מדריך בשם פנואלי מבקר במקומות שונים בארץ ומקיים אינטראקציה עם פנואלי ועם חלק מהתושבים. בסוף הסרט התייר תורם כסף לקרן הקיימת ומדבר על החשיבות של העלייה לארץ (זה משתנה לפי הגרסאות).

חשיבותו של הסרט היא בכך שמתקיימים בו דיאלוגים (באמצעות כתוביות) בין הדמויות, ככל הנראה בפעם הראשונה בקולנוע העברי (הנה תכנית טלוויזיה עם יעקוב גרוס ובה הוא מתייחס לסרט, וקטעים מתוך הסרט והסבר עליו מתוך סרט תיעודי על יעקוב בן-דב, מדקה 10:41). אך חשוב אף יותר, קיים ב"מעשה בתייר אמריקאי בארץ ישראל" יסוד עלילתי בסיסי שמספר על ביקור של תייר בארץ וגילוי הארץ ומנהגיה. תכסיס עלילתי זה יהפוך לבולט בקולנוע הישראלי ויחזור בסרטים ישראלים חשובים ארוכים וקצרים לא מעטים בעתיד, מ-"גבעה 24 אינה עונה", "איי לייק מייק" ו"כל ממזר מלך" ועד "ללכת על המים" ו-"מסעות ג'יימס בארץ הקודש". סרטים אלה עוזרים לנו להכיר את ישראל ואת הישראליות דרך עיניים זרות ותמימות שנחשפות בהדרגה לתרבות המקומית ולומדות לאהוב אותה.

הולדתו של הסרט הקצר הארץ-ישראלי: הקולנוע הבידורי הפרטי

ויהי בימי…, 1932

אפשר לטעון שההיסטוריה של הסרט הישראלי הקצר או ליתר דיוק העברי הקצר מתחילה עם "ויהי בימי…" מ-1932, (18 דק'). החלוצים נתן אקסלרוד ויוסף הלחמי עייפו מקולנוע התעמולתי הציוני של תקופתם וחלמו לעשות סרטים עבריים בידוריים שיעניינו את הקהל המקומי. אך בשל כך היו צריכים להפיק את הסרטים באופן עצמאי, עם כסף פרטי. נתן אקסלרוד, חלוץ שהגיע מפולין, עשה סרט קצר בן דקה בשם "החיזור", ובו חלוץ מפלרטט עם חלוצה, רוצה להביא לה פרחים, אבל פרה אוכלת את הפרחים כשהן מוסתרות מאחורי גבו של החלוץ. הסרט נועד להוכיח את יכולותיו הקולנועיות כדי לשכנע משקיעים. כיום הסרט אבד, אך בעקבות "החיזור" אקסלרוד נכנס לניסיון כושל לעשיית סרט באורך מלא בשם "החלוץ" עם אלכסנדר פן בתור במאי. ההפקה של הסרט הופסקה באמצע ומעולם לא הושלמה, אך אקסלרוד הצלם לא התייאש. הוא חבר לחיים הלחמי הבמאי וביחד החליטו לעשות סרט קצר שיוכיח את יכולותיהם ובעקבות הצלחתו לגייס תקציב לסרט באורך מלא. "ויהי בימי" הוא הסרט הקצר הזה שכבש את לבבות תושבי היישוב. מדובר בקומדיית טעויות אילמת (עם קטע דיבור בעברית בתחילתו ובו משה חורגל השחקן מקריא ממגילת אסתר), על בלבול זהויות בין זוג תיירים אמריקאים, זוג יהודים חרדים וזוג חלוצים שמגיעים כולם לעדלידע בתל-אביב, מתחפשים, משתכרים ומגיעים בסוף כולם יחד לרבנות. הסרט כולל גם קטעים תיעודיים מהעדלידע התל-אביבית שמשתלבת בסיפור הסרט. הצלחת הסרט הובילה את שני היוצרים להפקת "עודד הנודד", הסרט העברי העלילתי הראשון באורך מלא.

חשיבותו של "ויהי בימי" חורגת מהיות הסרט שהוביל ל"עודד הנודד". מדובר בסרט ראשון מסוגו ביישוב: סרט בידורי, עם אפיל מסחרי, בהפקה פרטית שמנסה להתנתק מהעשייה "מטעם" של אותה התקופה, ולספק בידור תוצרת הארץ לקהל המקומי (כאן ניתן לראות את הסרט עם הקדמה קטנה ויפה). כלומר, "ויהי בימי" פותח את הדיון שיהיה חלק מרכזי מהעשייה הקולנועית בארץ לאורך השנים: המתח בין עשייה של סרטים בעלי ממד לאומי (מגויסים או פוליטים ביקורתיים) לבין עשייה של סרטים המדגישים את האספקט הפרטי והאישי (סרטי בידור או אמנות). כמובן, הקטגוריות האלה מטושטשות מראש, אך הדיון הזה הוא אחד הדיונים המרכזיים שהובילו יוצרים, בעבר וגם היום, לאמץ אידאולוגיות ופילוסופיות אסתטיות. במובן הזה, הלחמי ואקסלרוד הם חלוצי הקולנוע העצמאי, האישי והבידורי בארץ. בנוסף, אפשר גם לראות בסרט זה את אחד האבות הקדמוניים לקומדיית הבורקס שתתפתח בארץ רק כשלושים שנה מאוחר יותר, בעיקר בכל הקשור לייצוג קומי ואופטימי של המתחים בין פלחים שונים בחברה שבאותה התקופה נמצאים בהתנגשות. בהמשך יצר אקסלרוד סרט קצר נוסף בשם "פגע רע" (1934, 14 דק').

סרטים מטעם 1: הפקות בינלאומיות

48 שעות ביום, 1949

בסוף שנות ה-40 הייתה תחייה של סרטי תעמולה קצרים המופקים באנגלית. סרטי אלה ניסו לשלב חומרים תיעודיים ובדיוניים כדי לספר את סיפור התקומה. הדסה השקיעה רבות בסרטים מסוג זה וניכרת גם האיכות של הסרטים הללו. חלק מן הסרטים נעשים בפורמט שניתן לקרוא "המכתב" (בהשראת המחקר של ימי ויסלר). בסרטים אלה, דמות ראשית מספרת לנו על חוויותיה ביישוב באמצעות קריינות ועל רקע דימויים דוקומנטריים. הקריינות מוצדקת בגלל מכתב, שיחת טלפון, או אמצעי נרטיבי אחר שמעניק מסגרת "ריאליסטית" לקריינות. הקול הפנימי הסובייקטיבי מתנגש עם התמונות התיעודיות בעלות האופי ה"אובייקטיבי" יותר. סיפורי הסרטים מגוללים מסר ציוני ומספרים על ההקרבה הגדולה שהיישוב והדמות הראשית עושים כדי להקים את המדינה. כך מנסים הסרטים לשכנע את הצופה בחשיבותו וצדקתו של המפעל הציוני.

בסרטים אלה גם בולט הנרטיב של "שואה ותקומה" המחזק את הצורך במדינה יהודית. הדסה הפיקה סרטים מסוג זה כדי לקדם את מוסדותיה ולגייס תמיכה ותרומות. בין הסרטים ניתן למצוא את "?Do You Hear me", סוג של סרט אימה-תעמולה ציוני דוקומנטרי, את "Letter from Israel" ואת "The House on the Hill" הפחות טובים. אבל בין היצירות השונות ניתן למצוא סרט שלפחות עבורי הוא מרתק ויפה ושמו "48Hours a Day" של ויקטור ויקאס (1949, כ-22 דק'). הסרט מספר על אחות ניצולת שואה בבית חולים הדסה בירושלים, על בן זוגה החייל ועל אחיה, נער ניצול שואה שמגיע לישראל ומתאכסן בבית ילדים של הדסה. הבמאי ויקטור ויקאס משלב שחקנים עם "אנשים אמיתיים", וחומרים דוקומנטריים עם קריינות סובייקטיבית וכך מייצר מרקם המאחד בצורה וירטואוזית זרם תודעה, השפעות אקספרסיוניסטיות וניאו-ריאליזם איטלקי. "48 שעות ביום" כולל את המרכיבים שמאפיינים את "הז'אנר הלאומי ההרואי" ובו זמנית גם מפתח טכניקה של פער בין תמונה (מרוחקת, אובייקטיבית) לבין סאונד (סובייקטיבי, רגשי) שתחזור ביצירות שונות בקולנוע הישראלי.

סרטים מטעם 2: הפקות מקומיות – והחתירה תחתן

אני אחמד, 1966

בשנות ה-50 מפתחת ישראל לא מעט סרטים "מטעם", מקומיים, בשפה העברית. סרטים שממומנים על ידי מוסדות רשמיים שונים כגון ההסתדרות ואפילו צה"ל, כדי לקדם נושאים חברתיים רלוונטיים לאותם הימים. אחד הסרטים הידועים והבולטים מהתקופה הוא "עיר האוהלים" של אריה להולה (30 דק', 1951). הסרט מספר על חברות הנרקמת בין עולים חדשים החיים בעיר אוהלים. ילד ממוצא עיראקי נפגש עם ילד ממוצא גרמני ולמרות הפערים ביניהם, הם מצליחים למצוא שפה משותפת. שוב, סרט שמהווה בסיס לדרמת כור ההיתוך האופטימית הרואה בישראל מקום בו יהודי התפוצות בעלי רקעים ותרבות שונה יכולים להתחבר ולייצר ישראליות חדשה והרמונית. אחד היוצרים הבולטים של התקופה היה נתן גרוס, למשל, שעשה את "דימונה" (1956) ואת "ברית דמים" (1962) סרט על מושב פטיש עם טונים מתנשאים ואף גזעניים התואמים את התקופה, על העלייה של עדות המזרח והתאקלמותה בארץ. סרטים שכאלה לעתים רחוקות היו בעלי ייחודיות קולנועית או בעלי ערך אמנותי של ממש ופעלו יותר כסרטי הדרכה וחניכה, ייצוגיים וממלכתיים.

עם זאת, דווקא מתוך המסגרת של סרטים מטעם, מתחיל דוד פרלוב לפתח שפה קולנועית ייחודית ואישית. בעבודתו בתוך תעשיית הסרטים המוזמנים ממוסדות מצליח פרלוב למצוא את הדרך לביטוי אישי ומעודד בכך קבוצה של צעירים סביבו לעשות סרטים מסוגננים ובעלי מסרים אמביוולנטיים בתוך מגבלות סרטי התעמולה, החניכה וההסברה. בין היוצרים הצעירים ניתן למצוא את יגאל בורשטיין, אדם גרינברג, מיכה שגריר, יכין הירש, דוד גורפינקל, אמיל "מילק" קנבל ואחרים. סרטיו הקצרים של פרלוב כגון "בירושלים" (1963, 33 דק') ו-"בית זקנים" (1964, 10 דק') או סרטו של בורשטיין "כל עולה ועולה" (1970, 9 דק') הן יצירות מרתקות ואף מופתיות שנעשו במסגרות הללו.

בין הסרטים "מטעם" או סרטי ההסברה, ניתן למצוא סרט יוצא דופן אחר שהפך לאבן דרך בקולנוע המקומי: "אני אחמד" של אבשלום כ"ץ (1966, 13 דק') עם תסריט של רם לוי. "אני אחמד" נחשב לסרט הישראלי הראשון המטפל ביחסים בין פלסטינים (ערבים-ישראלים) ליהודים דרך נקודת מבטו של צעיר ערבי שעובר מכפרו לתל-אביב בחיפוש אחר עבודה וחווה אפליה. הסרט נעשה בפורמט של סרטי ההסברה, אך מסריו החתרניים והפרוגרסיביים לתקופה עוררו זעם בהקרנותיו השונות. טקסט מעמיק ומרתק על ההיסטוריה של "אני אחמד" ומאפייניו כתב דני רוזנברג במסגרת כתב העת "תקריב".

הרגישות החדשה והקצרה

לאט יותר, 1967

בשנות השישים, בעזרת כסף פרטי, פרסים ותמיכות ממשלתיות יוצאות דופן, הצליחו יוצרים צעירים שחלמו על קולנוע אישי הדומה לקולנוע האירופי שנעשה באותן השנים, להפיק סרטים קצרים מחוץ למסגרת הסרטים "מטעם". "לאט יותר" (1967, 16 דק') סרטו של אברהם הפנר נחשב לאבן דרך ולאחד הסרטים שפותח את הדלתות למה שהפך עם השנים לזרם הרגישות החדשה. כהמשך של החיפוש אחר שפה קולנועית אמנותית ואישית, הפנר עשה את הסרט הקצר על פי סיפור של סימון דה בובואר, ואף זכה עמו בפרס בפסטיבל ונציה. עוד סרט בולט מהתקופה הוא "השמלה" (1967-68) של ג'אד נאמן. אמנם "השמלה" (1970) הוא הסרט הארוך הראשון של ג'אד נאמן, אך הפרויקט החל למעשה בתור סרט קצר שהפיק בין היתר בעזרת מענק של משרד המסחר והתעשייה. גם סרט זה מבטא את הדרך שמצאו יוצרים צעירים ובעלי שאיפות אמנותיות, לעשות סרטים אישיים בתוך תעשיית הקולנוע הישראלית שבאותה התקופה פיתחה ועודדה בעיקר סרטים מסחריים. בסופו של דבר הצליח נאמן להשלים עוד שני סרטי קצרים ולאגד אותם באסופה תחת השם "השמלה". עוד בולטים בהקשר זה סרטיו הקצרים של בורשטיין "לואיזה לואיזה" (1968) ו"שקיעתו של אדון פיקוס" (1969).

שנות ה-70 והדורות הראשונים של בתי הספר לקולנוע

נחום גליקסון יומיים בארץ, 1977

החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב הוקם ב-1972, ולצדו התקיים ברמת גן בית הספר "בית צבי" שהוקם עוד לפניו. שני בתי הספר הולידו יוצרים צעירים שעשו סרטים קצרים והחלו לפתח את העשייה האישית במסגרת הלימודים. לרוב, סרטי סטודנטים אלה פיתחו שפה קולנועית מקומית בדיאלוג עם הנטיות של הרגישות החדשה. כלומר, תוך אימוץ אלמנטים אסתטיים ממגמות הקולנוע האירופי של שנות השישים, שפה שהייתה אופנתית ושולטת באותן השנים לא רק בארץ, אלא גם בסרטים הקצרים בארה"ב וברחבי העולם. במסגרת זאת אפשר להבליט את סרטיהם הקצרים של יוצרים צעירים שהפכו למשמעותיים בעשייה הקולנועית בארץ משנות השמונים והלאה. לדוגמה "אפטר" (1977, 25 דק'), סרטו הקצר של יוצר צעיר ומבטיח דאז, רנן שור, ששנים מאוחר יותר הקים את בית הספר לקולנוע סם שפיגל ותרם בכך תרומה גדולה לקולנוע הישראלי הקצר ובכלל. דוגמאות נוספת הן סרטו של איתן גרין "נחום גליקסון יומיים בארץ" (1977, 47 דק'), סרט ריאליסטי ועדין; ו-"שבע בטבע" של שמעון דותן (1975, 38 דק') שנעשה בהשראת "חופשה בכפר" של ז'אן רנואר. במקביל, ניתן למצוא גם את סרטו של אבי נשר (שלמד קולנוע בארה"ב) "מוסיקת לילה זעירה" (1975, 20 דק'), ומתוך בית הספר בית צבי, בולטת יצירתו של עמוס גוטמן. סרטיו הקצרים "פרמיירות חוזרות" (1976), "מקום בטוח" (1977) ו"נגוע" (1982) הפכו את גוטמן לחלוץ בטיפול בנושאים קווירים בקולנוע הישראלי באמצעות סגנון ייחודי ואישי משלו.

אחד האלמנטים הבולטים במסגרת הקולנוע הקצר הוא שניתן למצוא יצירות מעניינות של במאיות, אשר עשו מספר סרטים קצרים, אך לא הצליחו או רצו בסופו של דבר להשתלב בתעשיית הסרטים הארוכים העלילתיים. יוצרת מעניינת בולטת היא דליה מבורך וסרטיה "העלבון" ו"חור בתחתונים", אך בעיקר נילי דותן עם "אנה עוברת בעיר" ו-"יום (הולדת) אחד בחורף, 74" (1974, 10 דק'). סרט שמאוד מושפע מ"קליאו מ-5 עד 7" של אנייס ורדה.

בסוף שנות השבעים, ובלי קשר למגמות ההולכות ומתגבשות בבתי הספר לקולנוע, נוצרה דרמת הטלוויזיה "חרבת חזעה" של רם לוי (1978, 54 דק') וגם אותו אפשר לכלול בהיסטוריה של הסרט הישראלי הקצר. בעיקר כי מעבר לאיכויותיו הבולטות סרט חשוב זה עורר שערורייה לקראת שידורו בטלוויזיה והפך לאבן דרך בייצוג הסכסוך הישראלי-פלסטיני בקולנוע הישראלי, נושא שיהפוך למרכזי בשנות השמונים.

 שנות השמונים ושנות התשעים המוקדמות: בין הפוליטי לפוסטמודרני

עורבים, 1988

ואכן, שנות השמונים נשלטו על ידי שתי מגמות מרכזיות. המגמה הראשונה היא המגמה הפוליטית, שאולי הנציג הידוע ביותר שלה הוא "סרט לילה" של גור הלר (1986, 33 דק') הזוכה של פסטיבל הסטודנטים הראשון. מגמה זאת הייתה במקשה אחת עם הקולנוע הארוך של התקופה וסרטים כמו "מאחורי הסורגים", "מגש הכסף", "נישואים פיקטיביים" או "אוונטי פופולו" ובהם מתואר מפגש בין דמות יהודית לדמות ערבית/פלסטינית שבמהלך הסרט לומדות לפתח קשר של ידידות והערכה ביניהן. במסגרת הקולנוע הקצר, נוצר באותה התקופה פרויקט אומניבוס (אסופת סרטים קצרים) בשם "צוותא 83" ובו סרטים קצרים פוליטיים של יגאל בורשטיין, שמעון דותן, ג'אד נאמן ורם לוי. פרויקט מיוחד במינו זה נעשה בהשראת פרויקטים דומים שנעשו באירופה, וחשיבותו בשל אימוץ הפורמט שמאפשר הפקת סרטים קצרים וקידומם במסגרת מסחרית.

המגמה השנייה הבולטת בשנות השמונים היא המגמה הפוסט-מודרנית ובה סטודנטים מנסים לייצר סרטים קצרים המתרחשים בעולם "קולנועי". הידע הקולנועי הנרכש בלימודים ובאמצעות החשיפה לסרטים בסינמטקים ובקלטות הוידיאו-הביתי החדשות, מקבל ביטוי בסרטים שמתכתבים עם ז'אנרים, מאמצים אלמנטים ויזואליים מהפילם נואר, המערבון, האימה, המלודרמה, הקומדיה ועוד, ומשלבים אותם בתוך מציאות מודרנית-ישראלית מופשטת ומסוגננת. המגמה הזאת שמתחילה בסרטי הסטודנטים תתפתח בשנות התשעים לקולנוע שיעשו יוצרים כמו שמי זרחין, שבי גביזון, ארי פולמן, איתן פוקס, גידי דר ויוסף פיצ'חדזה.

במסגרת הסרט הקצר, איילת מנחמי היא אחת הנציגות הבולטות של המגמה הזאת, שהיא גם חלוצה במגמה וגם בעלת כישרון מופגן. סרטה הקצר "עורבים" (1988, 45 דק') שנעשה במסגרת לימודיה בבית צבי, זכה בפסטיבל סרטי הסטודנטים השני. מאוחר יותר היא הייתה מיוזמות ומבצעות הסרט "סיפורי תל-אביב" (1992), המורכב גם הוא מסרטים קצרים. בין סרטיה הקצרים הנוספים של מנחמי בולטים "הבית השקוף" (1987, 10 דק'), סיפור מתח ואימה עם אלמנטים סוריאליסטיים, על ילד שנשאר לבדו בבית ושומע את השכנים רבים תוך כדי שהוא חוקר חרקים במיקרוסקופ, וסרטה הקצרצר והקליפי "מיסטר קאירו" (1984, 7 דק'), המשלב דימויים של פילם נואר בסיפור מופשט ללא מילים. עוד סרט במגמה הוא "המשורר" של גידי דר (1988, 30 דק), סרט חקירה נוארי, ובולט במיוחד "שלום למחסל" (1987, 28 דק') של איציק פלורנטין – סרט פעולה אפוקליפטי עם קטעי קרב-מגע. בימינו, כאשר יוצרים רבים מנסים לעסוק בצורה בולטת יותר בסרטי ז'אנר כגון פעולה, מתח ואימה, "שלום למחסל" תמיד שוכן שם כחלוץ פורץ דרך וסרט שכיף לחזור אליו.

במקביל למגמות הללו יוצר בני תורתי את אחד הסרטים שונים והנבואיים ביותר מבחינה סגנונית – "יוננם"  (1988, 22 דק'). סרטו הקצר של תורתי מייצג סוג קולנוע אחר, הפונה לפריפריה ומציג דמויות שונות מאלה שהורגל הקולנוע הישראלי. מדובר בסרט המנבא את הקולנוע האמנותי של שנות האלפיים ואת המגמה הרב-תרבותית הפונה לפריפריות ולאנשי שוליים, מגמה שרק תתחזק ותתפתח בסוף שנות התשעים. בנוסף, באמצעות "יוננם", תורתי חוקר ומתרגם לשפה ישראלית את הסגנון הניאו-ריאליסטי.

עוד סרט חשוב שאינו בהכרח מתאים לקטגוריות המרכזיות של התקופה הוא "כורדניה" של דינה צבי-ריקליס מ-1984 המבוסס על ילדותה כעולה מעיראק. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1990 ביימה צבי-ריקליס את הסרט הקצר "נקודת תצפית" אשר ניתן לשייך למגמה הפוליטית ולפיתוח שלה. הסרט הוא סוג של "חלון אחורי" פוגש את הסכסוך, והוא מספר על חייל (אורי קלאוזנר) העוקב ומתצפת אחר חייה של משפחה פלסטינית.

בתחילת שנות התשעים אכן היה ניתן לראות התפתחות של שתי המגמות האלה (הפוליטית והפוסטמודרנית) ואפילו לעתים סוג של התמזגות ביניהן, הן במסגרת סרטי הסטודנטים והן במסגרת סרטים שנעשו באופן פרטי: "בית" של דוד אופק (1994) שובר קונבנציות קולנועיות של תיעודי ודוקומנטרי כדי לדון על זהותו העיראקית כאשר ברקע מלחמת המפרץ; "משמרת שנייה" (אודי בן-אריה, 1995, 14 דק') הוא קומדיה העוסקת במפגש ידידותי בין חייל ישראלי וחייל ירדני בגבול מדברי, והיה מועמד לאוסקר האמריקני לסרט הסטודנטים הקצר הטוב ביותר; "סרט קצר" של רני בלייר (1993) מציג תל-אביב ריקה, ערטילאית, תקועה ומבוכית, בצילום שחור לבן מפעים של ארי פולמן, עריכה של דב שטויור, מוזיקת ג'אז של ברי סחרוף וסגנון משחק מנוכר ואירוני של דנה מודן, דב נבון וסחרוף; "מצב החסה" של גור בנטביץ' (1991) מציג סיפור אהבה קטן בתוך עולם קומי ומודע לעצמו כשהוא שולח שתי דמויות למסע אחר ריפוי צמח מריחואנה.

מעל כל הסרטים הנפלאים האלה, מתעלה לדעתי "מכתבים לפליציה" של יגאל בורשטיין (1993, 27 דק') שכמובן אינו סרט סטודנטים. סרטו השנוי במחלוקת של בורשטיין מפגיש תמונות מתוך בילוי לילי בבית קפה בבת-ים עם מכתבים שכתב קפקא למאהבות שונות, המוקראים בפס-הקול. הניגוד בין הפאתוס וההתנשאות הקפקאית בפס הקול לבין העממיות והפשטות של התמונות יוצר דו-קרב מרתק ומלא רבדים השוטח דיון על החברה הישראלית, החלומות, התקוות, הקהילתיות והבדידות שלנו. באותה התקופה עשה בורשטיין סרט נוסף מצוין, "תורת המידות" (1992, 20 דק'), המורכב משוט אחד סטטי של ארבע מרפסות בתל-אביב ובמערכת היחסים בין השכנים הנרקמות בסגנון המושפע מן הקולנוע של ז'אק טאטי.

המגמות האלה של תחילת שנות התשעים הגיעו לקהל הרחב במסגרת הפרויקט הטלוויזיוני "סיפורים קצרים על אהבה" בהפקת חגי לוי (1997) שכלל בין היתר את הסרטים "בעל בעל לב" של איתן פוקס ו"הבחור של שולי" של דורון צברי (שבשנת 1994 עשה עם אורי ענבר את "האח של דריקס" המצוין). למעשה, בסוף שנות התשעים הסרט הקצר התפתח בין היתר למה שנקרא "הדרמה הטלוויזיונית" בת ה-50 דקות, אשר נחשבה בתקופה ההיא לפתרון מוצלח למשבר התקציבי בקולנוע הישראלי והולידה סרטים כגון "מבצע סבתא" (דרור שאול, 1998), "הקרב על תל-חי" (עודד רסקין, 1999, 43 דק') ו-"פרצוף של פוקר" (איתן ענר, 2001). יש ספק האם ראוי לכלול את הדרמה הטלוויזיונית כחלק מפורמט הסרט הקצר (אותה הבעיה נוצרת בהקשר זה עם "חרבת חזעה" שהוזכר מקודם). אפשר לטעון שסרט קצר הוא עד 30 או 40 דק', סרט באורך בינוני הוא בין חצי שעה ועד שעה, וכל סרט שהוא מעל שעה נחשב לסרט ארוך – אך במסגרת הסקירה ההיסטורית הראשונית הזאת אני מעדיף לכלול כל סרט שהוא פחות משעה, כדי לקבל נקודת מבט רחבה וכוללת יותר.

שנות התשעים המאוחרות – לקראת הקולנוע החדש

עם חוקים, 1998

 במקביל ליצירת הדרמות הטלוויזיוניות, בחלק השני של שנות התשעים ניכר תחילתו שלו חיפוש אחר שפה קולנועית חדשה ונושאים חדשים שילכו ויתפתחו בשנות האלפיים הן במסגרת הקולנוע הקצר והן במסגרת הקולנוע הארוך.הפתיחות של הקולנוע הישראלי לקהילות שלא מן המרכז ולא "צבריות" במובן המקובל והמסורתי, ניכרת בסרטו של דובר קוסאשווילי "עם חוקים" (1998, 35 דק'), סרט דובר גרוזינית אשר זכה במקום שלישי בתחרות הסינפונדסיון של פסטיבל קאן וכמו כן בפסטיבל הסטודנטים בישראל. הסרט של קוסשווילי מצביע על המגמה הרב-תרבותית ההולכת ומתחזקת בקולנוע הישראלי וכמו כן גם על מגמה נוספת המתפתחת באותם השנים והיא הפנייה לקולנוע אישי-אוטוביוגרפי. במסגרת זו ניתן לזהות גם את "סוסי ים" של ניר ברגמן (1998, 18 דק'). אך סרט ההתבגרות של ברגמן מביא אל המסך נטייה נוספת שתהיה נוכחת בסרטי הסטודנטים של התקופה, ובעיקר תעצב סוג של "תת-ז'אנר" שהודבק לו התווית הלא מוצדקת "סרטי סם שפיגל" (אם מסתכלים על התוצר של בית הספר סם שפיגל מגלים כי העשייה שם מגוונת מאוד). עם זאת, האלמנט הבולט הראשון בקולנוע הקצר שיוצא מסם שפיגל הוא ההשקעה הרבה במבנה התסריטאי של הסרט הקצר, והניסיון למצוא נוסחה דרמטית שעוזרת לסרט לספר סיפור בעל משמעות במסגרת קצרה, כלומר, עשיית דרמה טובה ואפקטיבית. בהקשר זה, "סוסי ים" הוא דוגמה מצוינת ומוצלחת ביותר.

 מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים ועד היום

המנון, 2008

מוקדם מדי לבצע ראייה לאחור של דברים שמתרחשים עוד היום, אך אפשר לקחת סיכון ולהגיד שבעשר השנים האחרונות ואולי בהשפעת הפריחה של הפסטיבלים לקולנוע ברחבי העולם, בולטת במסגרת סרטי הסטודנטים נטייה ליצור קולנוע בעל מאפיינים של סרטי ארט-האוס או מה שנקרא "סרטי פסטיבלים". מדובר בסרטים המאתגרים את הצופים, מותחים את גבולות השפה הקולנועית ותרים אחר סגנון המדגיש אמביוולנטיות והתבוננות. יוצרים כגון הגר בן אשר ("משעולים"), אסף קורמן ("מותה של שולה"), קרן ידעיה ("לולו") אלעד קידן ("המנון"), תום שובל ("פתח תקווה"), דני רוזנברג ("הטייפ האדום"), נדב לפיד ("החברה של אמיל"), חיים טבקמן ("ביתה של משוררת"), נבות פפושדו ("New Born"), אתי ציקו ("רסן"), יובל המאירי ("אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה") או מעיין ריף ("על מרתה לעוף") – עשו סרטים מאוד שונים אחד מהשני, אך כולם נציגים של הנטייה הזאת.

לצד מגמה זו ניתן לזהות גם יוצרים שהמשיכו ופיתחו את המגמה של הדרמה "הטובה" והאינטימית שהחלה בסוף שנות התשעים והוכיחו את עצמם כמספרי סיפורים מורכבים, אנושיים, רגישים ומרגשים. ביניהם: מאיה דרייפוס ("ביקור חולים"), טליה לביא ("חיילת בודדה"), טלי שלום עזר ("סרוגייט"), פיני טבגר ("פנחס"), חיים אלבום ("ואהבת") ועוד רבים אחרים.

תכנית ההקרנות במסגרת הפסטיבל תכלול שתי יצירות יוצאות דופן במסגרות ובמגמות שהזכרתי: "נופר" (1995, 4 דק') של יניב טל, ו"הקרקס הסולידי" (2003, 2 דק') של ימי ויסלר ונועם ענבר. "נופר" שנולד בעצם בתור תרגיל שנה ב', מצליח לזכך לתוך 4 דקות את הפוטנציאל הגלום בסרט קצר. סרטו של יניב טל שאותו צילם אסף סודרי הנו יצירה קטנה ופיוטית, המצליחה באמצעות תמונות פשוטות אך יפות לספר סיפור קצרצר, חושני ומדויק. קשה לעלות על הדעת סרטים אחרים ששחזרו או המשיכו את מה ש"נופר" עשה. "הקרקס הסולידי" מייצג מגמה חדשה בקולנוע הקצר, שנולדה יחד עם האינטרנט והטכנולוגיות הדיגיטליות. מדובר בסרט קצרצר, שנועד בין היתר לעזור בקידום האלבום הראשון של להקת הרוק הישראלית "הבילויים", כאשר שני מקימי הלהקה הם בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. הפורמט של סרט קצר קומי של מספר דקות בלבד המתאים לצפייה במחשב ולשיתוף ויראלי, רק נעשה עשיר יותר בזכות השפה הקולנועית המיוחדת שאימצו חברי להקת "הבילויים". מדובר בהומור פארודי, המאמץ את השפה של ראשית ימי הקולנוע, ומצליח באמצעות גישה מתוחכמת, רעננה ומסוגננת להגיד משהו על עולם הבידור ועלינו כחברה, וזאת מבלי להטיף.

כמובן, עוד לא הוקדש מספיק מחקר להיסטוריה של הסרט הקצר ויתכן שיש עוד סרטים רבים ומרתקים לגלות. לכן אני מקווה שסקירה כללית זו היא רק נקודת הפתיחה לדיון, ושהיא תעורר את הסקרנות של כולנו לעוד.

וזאת תכנית ההקרנות בפסטיבל הסטודנטים הקרוב:

תכנית ראשונה (24.6, 11:00):

"נופר", יניב טל, 1996  – 4 דק'
"מכתבים לפליציה", י. בורשטיין, 1993 – 27 דק'
"אפטר", רנן שור, 1977 – 25 דק'
"הישרדות", רם לוי, 1983 – 5 דק'
"הבית השקוף", איילת מנחמי, 1987 – 10 דק'
"אני אחמד", אבשלום כץ, 1966 – 13 דק'
"משמרת שנייה", אודי בן אריה, 1995 – 14 דק'

אורך: 97 דק'

תוכנית שנייה (24.6, 13:00):

"יום (הולדת) אחד בחורף 74", נילי דותן, 1974 – 10 דק'
"נגוע", עמוס גוטמן, 1982 – 25 דק'
"סוסי ים", ניר ברגמן, 1998 – 18 דק'
"לאט יותר", א. הפנר, 1967 – 16 דק'
"הקרקס הסולידי", ימי ויסלר ונועם ענבר, 2003 – 2 דק'
"שלום למחסל", איציק פלורנטין, 1987 – 28 דק'

אורך: 98 דק'