• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

אימת החודש – אפריל 2013: "המפרץ", "אמריקן מארי", "ג'ון מת בסוף", "סרט סרבי"

22 באפריל 2013 מאת אור סיגולי

ותודה שהצטרפתם אלינו לסקירה החודשית של ז'אנר האימה. בסקירת מרץ, כזכור, כיכבו ארבעה סרטים כאשר המצטיין שבהם היה סרטו של ברנדון קרוננברג, "אנטי-ויראלי".
החודש כבר הפציע במסכינו סרט האימה החביב-מינוס "מאמה" (Mama) עליו גם הרחבתי במילים ובקרוב ניתן גם ל"סיילנט היל: התגלות" (Silent Hill: Revelation 3D), שמוקרן על מסכינו החודש, את הכבוד המגיע לו.

בסקירת האימה של חודש אפריל ישנם ארבעה סרטים, כולם דוברי אנגלית מלבד אחד' וכולם מלבד אחד ראו אור מסכים בארה"ב בשנת 2012. את כל הארבעה אפשר להשיג במדפי "האוזן השלישית". אם כי, סמכו עלי, אתם רוצים לראות רק אחד מהם.
אז כן, מתוך ארבעת הסרטים יש סרט אחד מאכזב, סרט אחד שהוא סתם מיותר, וסרט אחד שהיה כל כך טוב שאני לא בטוח למה הוא זכה ליחס אותו הוא קיבל. הסרט הרביעי הוא סרט משנת 2010 שודאי שמעתם עליו, ואם לא – עדיף שתשאירו את זה ככה.

"המפרץ" – The Bay

thebay

הדבר הראשון שבולט בסרט הזה הוא זהות הבמאי, שעל אף קריירה שנמשכת כבר שלושים שנה, מעולם לא היה מזוהה עם סרטי אימה. מדובר בבארי לבינסון בן ה-70, אחד מהקולות המשמעותיים ביותר בקולנוע האמריקני של האייטיז.
לבינסון פרץ לתודעה עם דרמת ההתבגרות "דיינר" שהעניקה לו מועמדות שנייה לאוסקר על התסריט בשנת 1982. שש שנים לאחר מכן זכה באוסקר על בימוי "איש הגשם". הוא חזר לאוסקר פעם נוספת שלוש שנים לאחר מכן עם "באגסי" (אך הפסיד לג'ונתן דמי) ונדמה שמאותו הרגע הוליווד והקהל הפסיקו להביע בו עניין. אפילו סרטיו הטובים כמו "סליפרס" לא השיבו לו את תהילת נעוריו והוא נעלם מהשיח על אף שהמשיך לעשות סרטים באופן עקבי. לאחרונה זכה לעדנה עם סרט הטלוויזיה הטוב שלו "You don't Know Jack" עם אל פאצ'ינו.
הדבר הכי קרוב לסרט אימה שביים לבינסון עד כה הוא "ספרה" על פי ספרו של מייקל קרייטון. זה היה בשנת 1998 ונחשב לאחד מסרטיו המושמצים ביותר עד כה. לכן, לא ברור למה בגיל 70 לבינסון בחר לעבוד עם צוות חסר נסיון ביצירת מסע זוועות בסגנון הפאונד-פוטאג' כמו "המפרץ", אבל תהיה הסיבה אשר תהיה – אנחנו חייבים לומר על זה תודה למישהו.

לבינסון מעולם לא היה הבמאי החדשני ביותר בסביבה, אבל הוא בוודאי אחד האינטילגנטים שבהם, ואולי מה שיותר קשה מלהמציא משהו חדש הוא לקחת משהו משומש ולהפוך אותו לראוי שוב.
קשה לחשוב על סגנון קולנועי שהפך לכל כך מאוס כל כך מהר כמו הפאונד-פוטאג' (להזכיר: סרטים מוקומנטריים שנראים כאילו הם עדויות מצולמות של מצלמות אישיות) אך לבינסון גורם ל"המפרץ" להיראות כאילו זו הפעם הראשונה, בעיקר בזכות עשייה שבאמת והמילה המרכזית שאני יכול לחשוב עליה היא "אינטליגנטית".  ולא במובן של "מתוחכם" או "מתחכם". משהו במידיתיות של הסרט, במינון בין כל האלמנטים שמרכיבים את האימה והדרמה, עובד כל כך נכון שאני הייתי שלו תוך שלוש דקות ועד לסיום שהגיע כשעה ועשרים לאחר מכן. כשהבמאי מבין בקולנוע, זה בולט.

עלילת הסרט מסופרת בדיעבד, על ידי סטודנטית לתקשורת שנשלחה לסקר את חגיגות הארבעה ביולי בעיירת חוף חביבה בצ'ספיק ביי, אשר במהרה הופכת לסיוט עוכר שלווה בעקבות תקיפתו של טפיל שעלה מן האגם. לבינסון והצלם שלו ג'וש נוסבאום – שבאופן כמעט בלתי אפשרי זהו הפיצ'ר הראשון עליו הוא חתום – משתמשים בכל מדיה דיגיטלית אפשרית כדי לגולל את הגיהנום שתוקף את העיירה: מצלמות אישיות, מצלמות טלוויזיה, מצלמות אבטחה, טלפונים ניידים וכו', והופכים בידי העורך ארון יינס לכרוניקה של מוות שלא מרפה. בנוסף לאלו, הסרט מתהדר בעבודת סאונד מעולה ומשחק יוצא מן הכלל של כל אחד מעשרות השחקנים שבסרט. האפקטים לעיתים נדירות מזייפים אבל לחלוטין ברמת הנסלח, מה גם שאולי עדיף ככה. קצת יותר טוב מזה ואני לא מתחייב שהבטן שלי הייתה נשארת חייבת.
לסרט אין עלילה באופן המיידי של המושג, בכך שהוא אינו מובל על ידי דמות של גיבור או גיבורה. בשום שלב לא צצה איזו שוטרת חדורת מוטיבציה או אקס-מארין עשוי ללא חת שיוביל את האנשים החוצה מין התופת. זוהי אולי חולשתו היחידה של הסרט אך היא תורמת לא מעט לרמת האמינות הגבוהה שמגובה בשימוש של פיקציה וצילומי ארכיון. ועל אף השימוש במצלמות אישיות אל נא תטעו – הסרט הופק ברמה גבוהה במיוחד.

הביקורות לסרט היו מעורבות עד חיוביות וב-IMDB הסרט עומד כרגע על ציון של 5.5, שזה לכל הפחות מדהים אותי. אני תוהה למה רוב הצופים נשארו אדישים לסרט המשובח הזה שהוא בהחלט מסרטי האימה הטובים ביותר שראיתי מזה זמן רב מאוד, ועל אף שלא ראיתי המון סרטי פאונד-פוטג' כדי להיות מומחה בתחום – אני חושב שזה הסרט המצטיין מהסגנון הזה מאז "פרוייקט המכשפה מבלייר".
הסרט הזה ייכנס לכם מתחת לעור והוא אינו מומלץ לבעלי קיבה רגישה. או קיבה בכלל.

"אמריקן מארי" – American Mary

american-mary

ג'ן וסילביה סוסקה הן שתי תאומות קנדיות עם חיבה לצד האפל. הן יצורים גוטיים קיצוניים שעושות סרטים גוטיים וקיצוניים וגם משתתפות בהן. "אמריקן מארי" הוא סרטן הארוך השני ויש לו קו עלילה שעלול כבר עכשיו לגרום לכם לרצות לשכוח שהסרט הזה קיים: מארי היא סטודנטית מצטיינת לרפואה עם, כמובן, אי אילו בעיות כלכליות. ערב אחד במסיבה מארי חווה טראומה קשה שמשליכה אותה הישר אל הצד האפל של הרפואה והיא הופכת למנתחת של אנשים הרוצים להטיל מומים בגופם. הבמאיות, למשל, מגלמות תאומות פסיכוטיות שרוצות שמארי תחליף בין זרוע שמאל אחת של השנייה ותעצב את פניהן כמו שד. מארי הופכת למלכה של העולם החולני הזה ומחפשת נקמה באילו שהביאו אותה לשם. נשמע מגניב, הא?
הבעיה היא ששום דבר מהקיצוניות של הסינופסיס או של הדמות לא עובר בסרט, לא מופיע בסרט ובאופן כללי לא ממש מעניין.

מי שרוצה לשטוף את עיניו בתהליכים רפואיים מהפכי קרביים טוב לו אם ילך לצפות בפרק של "ניפ/טאק" כי בסרט הזה הוא בטוח לא ייתקל בהם. מי שרוצה לראות את התדרדרותה המוסרית של דמות שמתחילה בנקודה מסויימת ומגרדת את שאול התחתיות בסוף, שיילך לצפות ב"וידאודרום". או "העשב של השכן" שיש בו פרקים קצת יותר מאיימים מאשר השטות הזו. לסרט הזה אין כלום להציע מלבד הופעה חביבה של טריסטן ריסק בתפקיד המשנה של ביאטרס ג'ונסון.
מעבר לכך, אני המום מאיך שתי נשים יוצרות הצליחו לברוא סרט כל כך מיזוגני ופוגעני לנשים. אם מדובר באיזושהי אירוניה מכוונת היא פסחה עלי לחלוטין.

"ג'ון מת בסוף" – John Dies at the End

jhndiesattheend

גדולה יותר המפלה עם סרטו החדש של ג'ון קורסאקלי, מכיוון שבדקותיו הראשונות של הסרט חשבתי שהנה נתקלתי באחד הסרטים המגניבים ביותר שאראה השנה. תחילתו של הסרט היא מהירה, קיצונית, מרשימה, מרתקת, מצחיקה ומאיימת. שמות תואר רחוקים שנות אור מכל מה שקורה בסרט אחרי כמחצית השעה.
גיבורו של הסרט הוא דייב, בחור צעיר בפרבר אמריקני, שבעקבות חשיפה לחומר אפל כלשהו מסוגל לעבור בין עולמות שחלקם מסוייטים למדי. זאת קומדיה, אגב.
כאמור, בהתחלה הסרט תוקף מבלי לרחם, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. זה קשור למפלצת נאצית וגרזן. קשה מאוד לעקוב אחרי האימג'ים המהירים והקריינות של דייב (צ'ייס וויליאמס) אבל לי היה קשה למחוק את החיוך. הרגשתי שאולי נמצא היורש לסדרת Evil Dead הכיפית. משום מה לאחר מכן החליטו קוסקארלי והתסריטאי דיויד וונג לפתוח אל עלילת המסגרת המיותרת ביותר בעולם התסריטאות ובו דייב מגולל את סיפורו לעיתונאי סקפטי (פול ג'יאמטי).
הבחירה הזו היא מקל נפץ בגלגלי הסרט, גם מכיוון שהיא מאטה את הקצב וגם כי היא מזכירה לנו שבכל מקרה אין לנו מה לדאוג לגבי גיבורנו כי את כל עלילותיו המשוגעות הוא ישרוד. אלמנט המתח נשלל לחלוטין וההגיון הכי אלמנטרי מתפייד, דמויות חוזרות לחיים ללא שום הצדקה והאנטגוניסט לא ברור ולא מעניין. הסרט נופל קורבן לגאגים שלא לגמרי עובדים והכל פשוט יורד לטמיון כאשר המאמץ להיות קאלט מגניב מתחיל להיחשף. כעבור שעה זה כבר לגמרי משעמם.

נדמה שהסרט הוא בעצם אקספוזיציה שיצאה מכלל שליטה ולא פעם חשבתי ש-45 הדקות הראשונות יכולות להיות הפיילוט הטוב ביותר אי פעם לסדרת טלוויזיה נוסח "באפי" או "על-טבעי". זהו הפרק שבו אנחנו לומדים איך גיבורנו קיבל את הכוחות שלו ומי האויב המרכזי מולו יעמוד והדבר הכי טוב הוא שזה ייתן לנו פתח מרתק להמשך העלילה בהמשך העונה. כשזה בפורמט של סרט קשה לשמור על רמת העניין כי אנחנו יודעים שאם לוקח לדייב שעה של זמן מסך לקבל את הכוחות שלו, לא נותר לנו הרבה לצפות אליו. בעיקר ישבתי וחיכיתי שאולי המפלצת הנאצית תשוב והגרזן שנדמה בהתחלה כמו הארטיפקט שיניע את הסרט אחר כך (גרזן שמופיע במערכה הראשונה וכו' וכו'), ישוב ועמו המגניבות שהתפוגגה. זה לא קרה.
געגועי לקומדיית האימה הנהדרת והלא מוערכת דיה Idle Hands.
אגב, זה ספויילר להגיד שהשם של הסרט הוא לא ספויילר?

"סרט סרבי" – A Serbian Film

a serbian film_poster

זה יהיה קצר.
התחבטתי הרבה ביני לבין עצמי האם לכתוב על הסרט הזה, מכיוון שלא משנה באילו מילים אבחר, כל דרך בה אזכיר אותו רק תעצים את המיתולוגיוּת שלו, ובזה אינני מעוניין.
אבל אולי בעצם יש נושא אחר על הפרק שבגללו אני תוהה האם לכתוב עליו – אני חושב שמה שאכתוב על הסרט יעיד עלי הרבה יותר מאשר על היצירה, ואני לא לגמרי בטוח שאני מוכן להודות בפני עצמי, בטח בפני אנשים אחרים, האם אני בעדו או לא. זה באמת מורכב.
השורה התחתונה היא שבמודע ניגשתי לסרט הזה וצפיתי בו עד הסוף בלי שאיש הכריח אותי, בלי שום מחויבות לעשות את זה, וככזה אני אשם יותר מאשר האדם שעשה אותו. וזה גם אומר שיש משהו בסרט הזה שממכר, שמתקתק, יש בו משהו מדהים, על אף שהוא בקלות אחד הסרטים הפחות נסלחים שנעשו. הסרט הזה הוא פתח אל הצד האפל ואני לא בטוח שאתם רוצים לגלות על עצמכם דברים בעקבות הצפייה בו.
אני מפציר בכם שלא לצפות ב"סרט סרבי" ואם אתם מסתקרנים ולא יכולים לעצור בעצמכם – תשתדלו חזק יותר.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    היי אור,

    חולק עלייך, ז'אנר סרטי ה-FF (פאונד פוטג') הוא בדיוק זריקת האדרנלין המאסיבית לה הייתה
    זקוקה כל סוגת האימה המודרנית. היא נותנת לך להיות חלק מהסרט, לפחד ולהיות שרוי בדאגה ובבהלה
    מתמדת ולמעשה אתה דמות בעצמך בסרט, חסר אונים ולא כל-רואה וכל-יודע, חיקוי יומרני של המציאות
    אך אפקטיבי. זה הפייט האמיתי של ה3D
    אתה צודק, יש אינפלציה אדירה בסרטים הללו, במיוחד מאז 'פרויקט המכשפה מבלייר'
    המוצלח והמצליח (היום יש סרטי FF טובים ממנו פי כמה מונים אך מוכרים אולי לאלפי אנשים בעולם)
    וקשה למצוא אינטיליגנציה ברבים מהם. באלו שכן, ההנאה עצומה. מה שאפשר להפיק ולעשות עם
    מצלמה אחת, לוקיישן בודד, שחקנים אלמונים ותסריט מאולתר בחלקו זה בי"ס לקולנוע יד ראשונה.
    'המפרץ' של לבינסון היה יעיל וטוב בעיקר כי הוא התנהג והתנהל כמו שידור של כתבת תחקיר אבודה.

    'סרט סרבי'? מאוד אהבתי. איתן גפני כתב עליו נהדר כאן –
    http://rozbud.co.il/wordpress/?p=8202

    1. מיכאל, תן דוגמה לסרט פאונד פוטג' (שמישהו ימציא לזה כבר שם עברי! זה מכוער ככה) שאהבת. בז'אנר האימה. מהשנים האחרונות.
      אצלי זה אפס עגול (לא ראיתי את "המפרץ". עדיין).

        1. כל אלה סרטים שראית ואהבת? עם דגש גדול ושמן על אהבת?
          אם כן, אז… שיהיה לך לבריאות.

          1. חלק. יש עוד עשרות שאהבתי. תראה, רבים לא מתחברים לסגנון אבל קח את
            'קלוברפילד' – פאונד פוטג' מצוין עמוס תקציב. כן הצליח.
            וכמובן שיש עשרות סרטים מהסוגה שהם ביזיון לאנושות 🙂

          2. אור סיגולי הגיב:

            זה נכון. השאלה היא לא האם הסגנון הזה מוצלח או לא – כי זו שאלה של טעם ולכל אחד דעתו – אלא האם הוא לא הגיע לרמת מיצוי מסויימת ונפל קורבן לידי שרלטנים.
            כתבתי שהסגנון הזה המאיס את עצמו, ולא שהוא פסול או מיותר.
            אני גם מאוהדי ״קלוברפילד״ ו-V/H/S (חלק ממנו, לפחות) אז בכלל אין לי התנגדות מובנית לעניין…

          3. המגמה כפי שאני רואה אותה היא ההיפך מדעיכה. המבקרים לא מחבקים והצופים מספרם עלום למדי.
            ובכל זאת, בסופו של דבר, לכל סאב ז'אנר יש את הגרעין הקשה. עוד אחד מהתקופה האחרונה שראיתי
            ויצא רק ל-DVD עסק בנושא מקורי במיוחד והוא די מוצלח –
            http://www.imdb.com/title/tt2646378/

      1. יויו הגיב:

        REC הספרדי הוא אולי הFF הכי מוצלח שראיתי.

        תנסה.

        1. אור סיגולי הגיב:

          כמובן שראיתי את rec…

  2. ניר גורלי הגיב:

    לגבי סרט סרבי – אני ידעתי (פחות או יותר, דרך אורון) מה מצפה לי שם ולמרות זאת (תכלס, בגלל) ניגשתי בסקרנות רבה לראות אותו. התוצאה היא חוויה באמת מזעזעת שלקח לי הרבה זמן לנער מהזיכרון.

    אבל הסיבה שאני מגיב היא לא כדי לנהל דיון על הסרט עצמו, אלא דווקא על ההחלטה שלך לא לכתוב עליו. מדובר בסרט טראומטי מכל הסיבות הזכרת, ודווקא מהסיבות האלה אני לא מסכים עם הגישה המתחמקת. אני זוכר שהדבר הראשון שעשיתי אחרי הצפייה, היה להיכנס לאינטרנט ולחפש עליו כתבות וניתוחים (בסופו של דבר מצאתי, בבלוג "מתחרה"). נכון, זה דבר שאני (ובטח עוד רבים) נוהגים לעשות אחרי כל צפייה, אבל בסרט הזה זכור בי הצורך העז (ממש כך) לדעת שעוד מישהו ראה את הסרט, ולמצוא מישהו שיכול להסביר לי אותו או לכל הפחות לעזור לי לעכל אותו.

    בלוג ניתוחי סרטים זה מותרות פנאי לכל דבר אבל במקרים כמו זה (וכמו סרטים קשים אחרים, "אהבה" למשל) מדובר בדיני נפשות. יש לך אחריות ידידי.

    "מה שאכתוב על הסרט יעיד עלי הרבה יותר מאשר על היצירה" – אתה צודק, אבל גם להתעלם ממנו זו אמירה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      זה באמת מסוג הסרטים שמכניסים לדילמה כי אני רוצה לכתוב עליו אבל מפחד לעודד אנשים לראות אותו. הוא דיון מרתק אבל גם דיון ביצירה פסולה. או בעצם לא פסולה אבל מסוכנת בידיים הלא נכונות. כן, זה וואחד ספירלה העניין הזה.
      אגב, לא הכרתי את הטקסט של איתן גפני שמיכאל שם בלינק פה, אבל קראתי אותו עכשיו ואני בהחלט מסכים עם מה שהוא כתב על הסרט (על המסביב קצת פחות), כך שלשפה העברית כבר יש טקסט אחד מעמיק בנושא…

  3. הנה 7 סיבות מדוע סרטי FF הם העתיד של האימה האמריקנית –
    http://whatculture.com/film/7-reasons-why-found-footage-is-the-future-of-american-horror.php

  4. איריס הגיב:

    אמריקאן מארי זה אחלה סרט . הוא לבעלי קיבה חזקה, קתרין איזבל מעולה בתפקיד הראשי. לא הבנתי למה אתה חושב שזה סרט מיזוגני? אני לא רוצה להיכנס לספויילרים פה אבל לדעתי זה לא נכון.
    בתור מישהי עם צד אפל פעיל :)) אין לי שום כוונה לראות את סרט סרבי, יש גבול לכל תעלול.

  5. גיא הגיב:

    בקשר לסרט סרבי –

    יש לי תחביב שלי, תחביב נחמד – לקרוא על סרטי אימה באינטרנט. ויקיפדיה עם Plot טוב הכי עושה לי את זה, אבל גם בבלוגים זה טוב. אין לי באמת זמן או כוונה לראות את הסרטים האלה, אבל מדי פעם אני פשוט נכנס לפרץ בלתי-נשלט של קריאה על סרטי אימה. אין לי גם מספיק כסף לשלם לפסיכולוג כדי להבין מה העניין.

    בכל מקרה – בשבועות שאחרי שקראתי – רק קראתי! – על סרט סרבי, הרגשתי פשוט נורא. הייתי נזכר בו מדי פעם ופשוט נגעל, נחרד, משתתק מול הרשע שאדם מסוגל להפיק מתוכו.

    זה לא רק סרט מזעזע (ע"ע "הזחל האנושי", שגם הקריאה של התקציר של הסרט השני זיעזעה אותי) – זה פשוט רוע טהור. יש בזה משהו שחורג מן הרגיל – כמו שאמרת.

    אני לא יכול לומר שלא נכנסתי לקרוא את הפוסט הזה מתוך רצון לגלות עליו עוד, אבל בעדינות, דרך המסננת שלך. ולא התאכזבתי שלא כתבת עליו. להפך – אני מתרשם מזה.

    לפחות על בסיס קריאת התקציר – יש בסרט הזה משהו דפוק מהיסוד.

    (הולך לקרוא מה איתן גפני כתב.)

    1. 'הנדל האנושי 2' מזעזע רק קצת פחות מ'סרט סרבי'. השנה יוצא החלק השלישי אשר צפוי
      להיות פסיכי להחריד ויותיר את הקודמים לו כמשחקי ילדים, כדברי הבמאי. נחכה ונראה.

  6. מארק הגיב:

    הסרבי אחלה סרט.. ברמה גבוהה מאוד.
    מרתק, מותח, מגעיל, מדכא, מפחיד, ובעל מסר רב עוצמה.

  7. רותם הגיב:

    אני חייב לשאול אתכם, אם יעשה סרט פאונד פוטג' בארץ, זה יעניין אתכם לצפות בו?

    1. אענה בשם עצמי – אם יעשו סרט בארץ, יעניין אותי לצפות בו. ברמת העיקרון ותלוי בזמן ובגורמים אחרים, כמובן. במה שונה פאונד פוטג' מכל סגנון/ז'אנר אחר?

להגיב על מארקלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.