• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"אופטימיות היא שם המשחק", סקירה

1 בינואר 2013 מאת Yaniv Eidelstein

קשה מאוד לכתוב על "אופטימיות היא שם המשחק" ("Silver Linings Playbook") ללא ספוילר. אם באתם הנה כדי לשמוע אם זה סרט טוב או לא, התשובה הקצרה היא: כן, זה סרט מצוין. אבל אם אספר לכם לאיזה ז'אנר הסרט משתייך, במובן מסוים כבר ספיילרתי לכם אותו. לא מדובר פה בסרט טוויסט ממוצע; במקרה של "אופטימיות היא שם המשחק", ההפתעה אינה זהותו של הרוצח (נניח) אלא זהותו ומהותו של הסרט עצמו. במילים אחרות: הדרך המומלצת לצפות בסרט הזה היא בלי לדעת דבר וחצי דבר. (ברצינות. אל תסתכלו על הפוסטר שלו אפילו).

מתעקשים לדעת משהו בכל זאת? אוקיי, הנה: הסרט נפתח עם בראדלי קופר בבית חולים לחולי נפש. עדיין לא ידוע לנו למה הוא מאושפז שם, אבל אנחנו מבינים שזה כנראה בעקבות התפרצות אלימה. הוא על סף שחרור, אחרי שמונה חודשים. בזמן שבילה במוסד הוא עשה המון התעמלות וירד במשקל, עבר טיפולים יחידניים וקבוצתיים, והוא משדר נחישות לעשות שינוי בחייו. למרות כל זאת, ברור לנו לחלוטין שהבחור חי בסרט: הוא עושה חזרות על נאום ה"החלמתי" שלו. הוא מעמיד פנים שהוא לוקח את הכדורים שלו ואחר כך יורק אותם. למרות מראית עין של לקיחת אחריות, ניכר שהוא עדיין חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. במילים אחרות, מבין 12 הצעדים המפורסמים לגמילה, הוא נתקע איפשהו בדרך לצעד הראשון. בכל זאת, הוא יוצא מהמוסד בצורה כזו או אחרת (לא לגמרי ברור על דעת מי הוא משתחרר) וחוזר אל בית אמא ואבא, אותה חממה מעוותת שעיצבה אותו מלכתחילה. ברור לנו לחלוטין שההתפרצות האלימה הבאה שלו היא רק עניין של זמן.

ראו הוזהרתם: בפסקה הבאה אני עומד לחשוף את הז'אנר שאליו משתייך הסרט. זה רגע האמת. מוכנים?

גבירותיי ורבותיי, "אופטימיות היא שם המשחק" היא קומדיה רומנטית.

עכשיו, אם קשה לכם ליישב את הקביעה הזאת עם הפסקה שבאה לפניה, זה מובן; זו גם בדיוק הפואנטה. "אופטימיות היא שם המשחק" מנסה (ולעניות דעתי, מצליח) לבצע טריק קשה במיוחד: להתחיל בתור סרט מסוג א' ולסיים בתור סרט מסוג ב'. במקרה שלנו, להתחיל בתור דרמה נוקבת (גם אם לא נטולת הומור) על חולה נפש אלים שמנסה להחזיר לעצמו את השליטה בחייו, ולגמור בתור קומדיה רומנטית על בחור ובחורה שמנסים להגשים את אהבתם חרף כל הקשיים (הנפשיים במקרה הזה).

לגישה הזאת (המכונה בהוליווד בכינוי המקסים switcheroo) יש כמה בעיות אפשריות. ראשית, צופים שיתקשו לעמוד באינטנסיביות של החלק הראשון עלולים לצאת באמצע ו/או לחטוף דיכאון; שנית, צופים שדווקא זרמו עם האינטנסיביות של החלק הראשון עלולים לחוש מרומים בחלק השני. את שתי התגובות ראיתי במו עיניי אצל אנשים אחרי הסרט הזה. בכל זאת, אני יצאתי ממנו מבסוט וכמעט ללא הסתייגויות. זה נכון שככל שהסרט מתקרב אל מסקנתו הבלתי נמנעת, הוא לוקח פחות סיכונים ופועל יותר ויותר על פי נוסחה; אבל החלק הראשון וה"קשה" עשוי בצורה כה מוצלחת, שבא לי למחוא כפיים לדייויד או. ראסל על התעוזה ועל ההישג.

ראסל לא זר לסרטים על אנשים עם בעיות נפשיות. אפשר לשייך אותו לסוג הבמאים שדנים בהתחבטויות הפנימיות שלהם באמצעות הסרטים שלהם, אבל מה שמייחד אותו זה חוש הקומדיה המיוחד שלו, שקיים בהם תמיד. עוד מאז סרט הביכורים המטורלל שלו ("Spanking The Monkey"), סיפור יחיד במינו על גילוי עריות בין בחור לאמא שלו, שנופל איפשהו בין דרמה ברגמנית נוקבת לבין קומדיית מצבים שחורה משחור. מאז הוא הספיק לספר את סיפוריהם של עוד כמה גיבורים מיוסרים: מבן סטילר שחווה משבר זהות בעקבות גילוי זהותם של הוריו הביולוגיים ("Flirting With Disaster") ועד ג'ייסון שוורצמן שחווה משבר אקזיסטנציאליסטי ומנסה נואשות להבין את פשר החיים באמצעות חיפוש משמעות בצירופי מקרים ("אני אוהב הקאביז") ואפילו הדרמה של מארק וולברג על רקע משפחתו הדפוקה ואחיו הנרקומן ("פייטר"). מינון הקומדיה עלה וירד מסרט לסרט, אבל דבר אחד לא השתנה: המבט הישיר והאותנטי על הפרעות, תסביכים ויתר אבני הלגו העקומות שמהן מורכבת הנפש שלנו. ראסל אוהב את כל הגיבורים המופרעים שלו משום שגם הוא כזה (וגם אני מבין בדיוק מאיפה הוא בא).

לאור הרקורד הזה, יש הרבה במאים שהיו יכולים לביים את החצי השני של "אופטימיות היא שם המשחק", אבל אין אף במאי אחר שהיה יכול לביים את החצי הראשון שלו ככה. מהרגע הראשון, העריכה התזזיתית מלחיצה כדבעי, והמצלמה שנצמדת לבראדלי קופר באקסטרים קלוזאפ מעבירה לנו יפה מאוד איך נראים החיים דרך עיניו של בנאדם שאין לו גבולות בריאים. ובכל זאת, אחרי הידרדרות ראשונית, המפגש עם טיפאני (ג'ניפר לורנס) מוביל את פאט, הגיבור, בהדרגה למחוזות אופטימיים יותר. את ההמשך אני באמת לא מתכוון לספיילר למי שקרא עד כאן. אני רק רוצה לציין שהדמות של לורנס פנטסטית בעיניי, ושגם המשחק שלה משובח וממיס את הלב (אחרי שהיא לא עשתה לי שום דבר ב"קר עד העצם" ו"משחקי הרעב").

"אופטימיות היא שם המשחק" מצליח להישאר אמין כמעט עד הסוף, גם בקטעים השחורים וגם בקטעים הוורודים יותר, והמעבר ההדרגתי ביניהם הוא מלאכת מחשבת. האם הסיומת הנוסחתית של הסרט לא משאירה קצת טעם רע בפה? כן, אבל רק קצת. כולנו יודעים שהתנהגות כפייתית, הלקאה עצמית, שיגעונות גדלות והתקפי זעם קיימים במציאות; הסרט הזה מאפשר לנו להאמין לרגע שהם יכולים לדור בכפיפה אחת עם הפי אנד.

תגובות

  1. יועד הגיב:

    אני מבסוט מזה שאתה כותב באופן קבוע.

    1. Yaniv Eidelstein הגיב:

      תודה!
      (גם אני)

  2. יערה הגיב:

    סקירה מעולה. מסכימה עם כל מילה! לדעתי הסיומת הנוסחתית של הסרט משאירה טעם רע (אבל רק קצת…) לא רק לכיוון הרומנטי וההפי אנדי, אלא גם בגלל העברת המשקל הרגשי והנרטיבי ממערכת היחסים המוטרפת והמדהימה של פאט וטיפאני לתחרות ההימורים הדי מטופשת.

    1. Yaniv Eidelstein הגיב:

      את צודקת. יש מכניזם שנועד לגרום לנו לצאת מהאולם שמחים וטובי לב ומפזמים שיר שמח, וזה כנראה חלק ממנו. חוץ מזה, יש לסרט הזה מימד שלם שמתבזבז על צופים שאינם אוהדי ספורט אובססיביים.

  3. שחר הגיב:

    ביקורת מדוייקת וכתובה ממש יפה,
    סרט נפלא בעיניי!! , כל כך מקורי הכיוון שאליו הלך הסרט בנושא הזה.
    תודה:)

  4. ישראל וינקלר הגיב:

    סרט שמתחיל בהבטחה לסיפור מעניין, מפגיש אותנו עם שחקנית מיוחדת ומדהימה (המשחק של האחרים מוגזם לדעתי כולל של דה נירו) ובהדרגה הכול הופך צפוי ונופל לרמה של קומדית מצבים (המיפגש על ההימורים פשוט נוראי) ומסתיים אכן בהרגשה טובה מלווה בדמעות אך בתחושה שזה סיום הוליוודי מניפולטיבי. לדעתי מאכזב.

  5. קוראת הגיב:

    בראדלי קופר לא עיצבן! אני לא בטוחה עד כמה המשחק שלו אמין, אבל הוא בהחלט מצליח לשחק מישהו קוקו שאתה רק רוצה לחבק, עם כל הקוקואיזם שלו.
    ג'ניפר לורנס… צר לי, כשהיא לא מעיפה כלים ועושה סצינות, כלומר ברוב המוחלט של הסרט, מעצבנת. כל הניסיון הזה להציג אותה בתור היפר-קולית ובתור הקול שמעמת את בראדלי עם המציאות, יוצר מעט אנטגוניזם שגובר עם הסרט.
    בקיצור, הפספוס בסרט זה כמובן כשכבר אין התקפי זעם, פסיכוזות ועוד, כשהתרופות וג'ניפר מאזנות אותו, וזה עצוב, כי יותר מעניין לראות מישהו חולה נפש מאשר בחור ובחורה שמתחברים זה לזה בצורה שכופה את עצמה על הסרט (ההחלטה להתחרות הזויה עד בכי).הדבר היחיד שמציל את סוף הסרט זה ההומור שבו… אבל… איפה העוצמות מההתחלה?

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.