• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל חיפה 2012: היום הרביעי

3 באוקטובר 2012 מאת אור סיגולי

את "מרגרט", "הצייד" ו"מעבר לגבעות" שהוקרנו היום כבר ראיתי, ולכן היום הזה כלל ארבעה סרטים שאינם רגעי שיא של הפסטיבל בעיני. מעבר לזה, התחרות הישראלית חשפה את הסרט השני בליין-אפ שלה ולצערי לא הצלחתי להציץ לאירוע הפרינג'ידר שאני חייב להגיד את האמת – כנראה שהיה הדבר המעניין ביותר של הפסטיבל היום.

אבל הנה הרגע הבאמת מרגש: "סריטה" הגיע לראשונה לקיר העיתונות של פסטיבל חיפה! לא התאפקתי וצילמתי את זה כדי להנציח את הנצחון (אנחנו ממש באמצע הפריים). התודות לעדי ודורית.

ואלו שמות הסרטים של היום הרביעי לפסטיבל:

"החורף שעבר" – L'hiver Dernier
בדיעבד הסתבר שזהו הסרט הטוב ביותר של היום. האמת היא שזה קצת מבלבל כי כרגע אני לא באמת  יכול להסביר לכם למה אני יוצא נרגן ומתוסכל מסרט כמו "המכולת של קמיהאטה" ועם זאת יכול להתאהב בסרט כמו "החורף שעבר" שהוא איטי ומינימילסטי באופן מרגיז ממש כמו היפני הנ"ל. אולי זה קשור לצילום היפה, אולי זה קשור לחיבה התמוהה שלי לסרטים על חקלאים, אני לא יודע. אבל האמת היא שעל אף שקשה לי לראות את עצמי ממליץ עליו למישהו, אני באמת מהרהר בו בחיבה והתרגשות גדולה.
הסרט מתאר את קורותיו ("קורותיו" זו מילה עצומה יחסית לסרט הזה. שתכירו) של חקלאי בלגי צעיר במין תהליך הסתגרות מהעולם וחזרה לטבע. אני מניח שזה תיאור נכון.
היופי של כל דבר בסרט, מהצילום ועד המוזיקה דרך השחקן הראשי, בלתי ניתן לערעור. ככל שאני חושב עליו יותר כך אני מוקסם ממנו יותר, ועדיין אני לא יכול שלא להעלות בפניכם את התהייה – סרט כזה, שקורה בו כל כך מעט, מה הוא צריך 103 דקות? סוג של הגזמה.

"38 עדים" – 38 Temoins
ברחוב פריזאי יוקרתי התבצע רצח אכזרי של בחורה צעירה. ועם זאת, אף אחד מדיירי הבניין לא שמע דבר במהלך הלילה הפטאלי ההוא וכולם נמנעים מלהעיד. זוהי נקודת הפתיחה של "38 עדים", המבוסס על הספר עם השם המבטיח "האם כך מתות נשים?".
במרכז סרטו של הבמאי לוקאס בלבו ניצב דווקא סיפור מעניין שמעלה שאלות מאוד משמעותיות על דילמות אנושיות ועל הטבע שלנו. הכל טוב ויפה, אבל הטיפול הקולנועי של לוקאס כל כך עייף ועומד בקונטרה לנושאים החשובים בהם הוא מתעסק, שהסרט סובל מעייפות החומר בערך עשרים דקות מהרגע שהחל.
הסרט כולו מורכב משיחות אין-סופיות של הדמויות על בחירותיהן ועל המצפון שלהן שבקלות ניתן לייחל שיפסיקו לברבר ויגיעו להחלטה כלשהי. הסרט אינו רע והוא גם טומן בתוכו כמה הופעות יפות וסצנות מעניינות, אבל יחסית לדברים שהחליט לחקור ולבדוק, הוא מתסכל ממש.

הקרנה נוספת: יום ה', 4.10, 20:00 (קריגר)

"אחרי לוסיה" – Despues de Lucia
המונח "להנות מסרט" הוא מאוד חמקמק. הרי אנחנו יכולים להנות גם מסרטים שאינם מהנים במהותם, רק בגלל שעברנו חוויה משמעותית. רובינו "נהננו" מ"סרט לבן" למרות שהדרך ממנו להנאה די ארוכה. אנחנו נהנים מסרטים שמזעזעים אותנו, מרגשים אותנו ומטרידים אותנו כמו שאנחנו נהנים מהסרטים שנועדו לגרום לנו לצחוק ולהתבדר.
הנאה יכולה להגרם, אני מניח, לווא דווקא מהסיפור אלא גם מהאסתטיקה של הסרט. ושוב, לא בהכרח שהסרט חייב להיות "יפה" בשביל להעביר אותנו חוויה מהנה אתסטית, אלא מספיק שיש לו משהו מעניין בדרכו שלו.
את כל זה אני חופר לכם עכשיו כי בעיני ל"אחרי לוסיה", נציג מקסיקו לאוסקר, אין אף אחד מכל אלה. מצד אחד מסכת היסורים שעוברת הגיבורה על ידי חבריה לכיתה היא בלתי צפייה (עם כל הכבוד לפסיכופט של "רחמים", גם לכלוא מתבגרת בשירותים במהלך טיול שנתי כדי שבני הכיתה יוכלו להכנס מדי פעם כשנמאס להם מהמסיבה ולעשות בה כרצונם, זה לא תענוג רצוף), ומצד שני הסרט לא מעניק חוויה קולנועית יוצאת דופן. באמת שתהיתי יותר מפעם אחת במהלך הצפייה מה הטעם לשבת ולראות את זה.
יכול להיות שננעלתי נגדו בשלב יחסית מוקדם ולכן כוונת היוצרים לא הצליחה לחלחל אלי, אבל אני באמת לא מבין למה זה היה טוב.
שויין, לפחות סצנת הסיום מעולה.

הקרנות נוספות: יום ש', 6.10, 16:00 (טיקוטין)

"הירושה"
היאם עבאס היא אחת השחקניות הטובות והיפות ביותר שאי פעם הופיעו בקולנוע הישראלי. האישה הזאת מרתקת בעיני ולכן כששמעתי שהיא עובדת על סרט בבימויה הסתקרנתי מאוד. "הירושה" הוא סרט הביכורים שלה, והוא הסרט השני בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי שנפתחה אתמול עם "החיים בינתיים".
הסרט סובב סביב משפחה ערבית-מוסלמית שחיה בכפר קטן בגליל התקוע בתווך שבין החזית הישראלית והחזית הסורית של מלחמת לבנון השנייה. למשפחה הזו יש יותר רשימת בעיות עמוסה יותר מאשר עונה שלמה של "שולחן לחמישה" שכוללת חילול כבוד המשפחה, עקרות, מתח דתי, כשלונות עסקיים ועוד חופן של תחלואים. הסרט מתרוצץ סביב מגוון רחב של דמויות על רקע המלחמה ואמור לספק אין ספור של רגעים דרמטיים ורגשיים, אבל בסופו של דבר נשאר סרט יבשושי מאוד שמורכב מרצף סצנות שסובלות מחוסר אחידות מאוד תמוה.
מצד אחד קומץ רגעים חזקים (כל סצנה שכוללת את יוסוף אבו ורדה – בעיני מהשחקנים הגדולים שקיימים בקולנוע המקומי – והשחקן עלי סולימאן שעושה את התפקיד הטוב והמרגש בסרט כבעל העקר) אך מאידך גם לא מעט סצנות שנראות כאילו נלקחו הישר מחדר החזרות. הסרט נפתח ונסגר בצילומי מסוק יפייפיים של הצפון ובמהלכו גם מנצנים כמה שוטים נפלאים (קלרה חורי רוקדת בחתונה) אך רוב הסצנות מצולמות בטו-שוט סטטי שכמעט תמיד השאיר אותי מחוץ למהלך הרגשי שלהן.
בסופו של דבר הסרט לא מוביל לשום מקום ונוטש את הדמויות הראשיות ללא יכולת להשלים את התהליך שהיו אמורות לעבור.
תמיד יש את האופציה שהכל נעשה באופן מכוון על ידי הבמאית, והבחירות הן בחירות מודעות הנובעות מעולמה האישי. אם כך, כנראה שרק בגלל טעמי האישי לא התחברתי לעולם של הסרט ולבחירות שבנו אותו, ולכן נותרתי מחוץ לו.

היום יש לנו יום מרגש ועמוס בסרטים מבטיחים: "הקיר", "פיאצה פונטנה", "שבורה", "רובוט ופרנק" והישראלי "שש פעמים" – האחרון מהתחרות הישראלית שלא ראיתי. בנוסף לאלו יוקרנו גם "הים הצהוב", "להרוג בונה" ו"נוף הערפל".
כמובן שמתחם הסינמטק ירעש וירגש עם הקרנת "למלא את החלל" בערב, אבל אני שב ומזכיר לכם את הקרנת "אוסלו 31 באוגוסט" הנפלא שיוקרן בטיוקטין בשעה 14:00.

אגב, אם זה לא ברור: נשמח מאוד אם תספרו לנו על חוויותיכם מהפסטיבל ותצטרפו לרשימת ההמלצות והאזהרות. ואם אתם לא מסכימים אתי לגבי הסרטים – מה טוב.

תגובות

  1. טל הגיב:

    'אחרי לוסיה' הוא הסרט הכי גרוע שהוקרן בפסטיבל עד כה. לא כי הוא מזעזע או קשה לצפייה, אלא כי הוא פשוט לא טוב. תסריט עילג, בימוי עקר. מדובר בסך הכל בפורנוגרפיה של אלימות שכל מטרתה היא לזעזע ולזעזע ולזעזע את הצופה. כמו בסרטו הקודם (והלא מאד מוצלח) במאי הסרט, מישל פרנקו, מנסה למקם את עצמו בטווח שבין לארס פון טרייר ומיכאל הנקה. אלא שבעוד הנקה ופון טרייר מצליחים לזעזע את הצופה בצורה אינטיליגנטית ומעוררת מחשבה (ברוב המקרים), הוא בוחר להשתמש בכל טריקים הכי זולים. באמת נורא קשה לזעזע את הצופה כשבמרכז הסרט עומדת יתומה שעוברת במשך 70 דקות מהסרט מסכת התעללויות בלתי פוסקת.
    בנוסף לכך, סרטים שלא מתעכבים על המניעים הפסיכולוגיים של דמויותיהם הפכו מאד אופנתיים בפסטיבלי הסרטים בשנים האחרונות. הבעיה היא שמישל פרנקו בוחר לדלג לחלוטין על כל תהליך בניית הדמויות. בפועל, הסרט עוסק בילדה שכל המהות שלה היא להיות מסכנה וקבוצת ילדים שכל המהות שלהם מסתכמת בלהיות מפלצות.
    סלחו לי, אבל אני באמת לא מבין מה ההבדל בין זה ובין סרטי אימה נוסח 'המסור' או 'הוסטל'

  2. אה שיט – טל, תודה רק עכשיו אני קולט ש"אחרי לוסיה" זה החדש של הבמאי של "דניאל ואנה"…
    אוף… סתמיות… מזל שלא הלכתי – מספיק סבלתי ב"דניאל ואנה".

  3. תודה רבה על הסקירה!

  4. נעם הגיב:

    תגיד, היית היום עם חולצה ירוקה?

    1. אור סיגולי הגיב:

      כחולה כהה, אם שאלת 🙂

  5. témoin עדה הגיב:

    תודה…
    אני רק רוצה לחשוב קצת בקול רם לגבי 38 עדים והטיפול הקולנועי של בלבו, מהשברירים שזכורים לי מהטרילוגיה שלו, גם בה היתה העייפות גיבורה בפני עצמה. זה לא מפתיע ביחס לבלבו שהגיע מהצד הוואלוני של בלגיה, שהיום לכאורה נחשבים עייפים עצלנים ורפי שכל. (אבל אז גם אני נופלת ללאומיות אם אני זוכרת לו את זה)
    גם אצל האחים דרדן יש מן העייפות (אולי לא באחרון שלהם כי הילדון עם האופניים מתנהג בהיפר ונטילציה) ובלבד זה שבלבו הוא אולי עוד קלישאה שממוקמת במשפחת אחים במאיים..
    ולמרות שזה לא סיפור מקומי בלגי וצולם בצרפת, נראה שזה אכן טיפול בלגי בסיפור חיצוני. כי בסיפורים שלהם זה מאד משתק לחפור ואז רק הקולנוע נשאר לחשוף התמודדות שלא מתקיימת גם אם הסיפור היה קורה באמת אצלם.
    אפשר אפילו לומר שהחוסר אפשרות להגיע להחלטה בסרט מבטא את הרחשים הפוליטיים שלהם.. חוסר יציבות הממשלה כלפי חוץ אבל מדינה דו-לאומית מתפקדת למופת (מופת יחסי אמנם)
    יתכן גם שבהתחשב בזה שבבלגיה יש תעשיות נפרדות של קולנוע, הפלמי והבריסלי, זה מובן לחלוטין, ועוד יותר ביחס לתעשייה הצרפתית מנגד. בעיני יש הרבה יופי בעייפות האיטית הזו ואם בלבו היה יוצא נגד התייחסות כזו ורואה בעצמו "במאי אירופאי" ולא בלגי, אני חושבת שיעשו עליו סרט דוקומנטרי בשם: אתיקה של פספוס

  6. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ג'יז, כמה אנטי נגד 'אחרי לוסיה'. נכון שהסרט אינו מספיק משויף כהלכה אבל יש בו אמירה נוקבת וצורמת על התדרדרות המצפן המוסרי של האב – והוא הדמות הראשית למעשה – טרגדיה, בדידות, ויתור על צלם אנוש. פרנקו שירטט תהליך מצמית שאכן הזכיר לי את שיאיו של הנקה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.