• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

אופיר 2012: הרבה על האוסקר וקצת על ענווה

8 באוגוסט 2012 מאת אור סיגולי

כמה ימים לאחר שפתחתי את עונת האופירים של סריטה בפוסט "אופיר 2012: מתחילים" גיליתי שעשיתי טעות. זו לא הייתה טעות של פליטת פה לא ראויה, וזו לא טעות במובן של עכשיו אני חושב אחרת.
הטעות שעשיתי הייתה בניסוח, וגם את זה לא הייתי מגלה אילולא שני אנשים הסבו את תשומת לבי לכך. ואם היו שניים שהבינו אותי לא נכון, סביר שהיו גם הרבה יותר.

באותו פוסט ביקשתי (גם) לדבר על הטעות שהיא הפיכת זוכה פרס הסרט הטוב ביותר באופיר לנציג ישראל לאוסקר האמריקני. ניסיתי להעביר בדברי ששיקול האוסקר הוא בעייתי במקרה הטוב, ושאסור לשום חבר אקדמיה להכניס את מחשבת האוסקר לטופס ההצבעה. פרסי אופיר חוגגים את המצטיינים שבסרטי ישראל ולא את נסיונות התעשייה המקומית להתכווץ באותו ספסל ליד צרפת וגרמניה. עם זאת, המציאות של האקדמיה, כך ניסיתי לטעון, יצרה מצב שבו לחבריה אין יכולת לברוח מהמחשבה הזו וממש שם נעוצה הפרובלמטיות.

בדברי התייחסתי בעיקר ל"העולם מצחיק" מכיוון שהוא בעיני הפייבוריט וגם מכיוון ששימש כדוגמא הנוחה מכולן עקב היותו סרט מוכר ואהוב. בטקסט שלי כתבתי שאין לו סיכוי באוסקר, ובכך חטאתי פעמיים. קודם כל באופן הניסוח שלי שגרם למשפט שלי להצטייר כאבסולוטי ולא כדעתי האישית (אני יוצא מנקודת הנחה שכל מי שקורא אותי מבין שאני מדבר תמיד מנקודת מבט סובייקטיבית, ולא מתיימר בכלל לייצג אמת חד משמעית. אבל כנראה שלא כך המצב); ובשנית חטאתי כי צמצמתי את הדיון לסרטו של שמי זרחין ולא הכברתי במילים בשאר שלושת הפייבוריטים שאם אתם שואלים אותי – לאף אחד מהם אין סיכוי באוסקר האמריקני. ממש לאף אחד.

אבל אני מאוד מקווה שאתם לא שואלים אותי. כי, שוב, על אף שאני מתעסק באוסקר 365 ימים בשנה כבר 18 שנים; על אף שאני טורח לקרוא כמעט כל פסקה שנכתבת על האוסקר לא רק במהלך העונה; על אף שכבר שנתיים אני מסקר אותו לשני מקומות שונים ועל אף שאני יכול לזמר רשימות מועמדים מכל הזמנים – על אף כל אלו אין לי שמץ של מושג איך לפענח את האוסקר.
זאת, אגב, אחת הסיבות שאני כל כך מרותק אליו. הוא תמיד משתנה, תמיד מוזר, תמיד מאכזב ותמיד מפתיע, הכל ביחד. אין לי שום יכולת לדעת מי יהיה מועמד ומתי באופן וודאי. ומאוד חשוב לי לומר כאן ועכשיו באופן הכי ברור שאפשר: גם לכם, חברי אקדמיה, אין שמץ של מושג.
אתם אנשי תעשייה ועיתונות עם קריירות עניפות מאחוריכם, עשיתם ויצרתם קולנוע במדינה בה זה הדבר האחרון שמובן מאליו. עבדתם הרבה, דיברתם עם הרבה אנשים, ראיתם עולם, הייתם בפסטיבלים, חלקכם אפילו הייתם מועמדים לאוסקר. ועם זאת, לאף אחד מכם אין יכולת לדעת איזה סרט יגיע לקו הסיום. ולבחור סרט על פי חוסר ידיעה, ובכן, זו כבר נראית לי חלמאות. זה כמו להחליט שבני הבכור יהיה בן זכר. למה? כי בהיסטוריה של המשפחה שלי יש הרבה בנים. ואני אוכל המון גזר. ושירתתי ליד האנטנות של חיל הים.

אתם לא היחידים, אגב. אגדיל ואומר שאין אף אחד בעולם שיכול לדעת. אפשר לשער, להמר, להתווכח, להגות. אפשר ואפילו רצוי. שוב, אני עושה את זה כל רגע בו אני ער. אבל עוד לא נולד הבן אדם שפיענח את העניין הזה. לא סשה סטון ולא כריס טייפלי ולא רוג'ר איברט ולא סקוט פיינברג (ואגב, אם אינכם מכירים את רוב השמות שהזכרתי אז אתם יודעים פחות משאתם חושבים) ומי שיגיד לי "הארווי ויינשטין" בכלל לא הבין את הקונספט.

ועוד הבהרה כדי שדברי לא יוצאו מהקשרם: את הדברים שאני כותב עכשיו אני כותב לא בשביל להוכיח מישהו. אני כותב אך ורק בשביל הסרטים. לסרטים הישראלים יש תחרות פרסים מקומית אחת בלבד ואני חושב שזה עוול עצום בשבילם לקבל או להפסיד קולות בהזדמנות היחידה שלהם רק בגלל איזשוהי פזילה אל תעשיית החלומות.
לאחרונה נדמה שכל דיון על האופיר מתחיל ונגמר בלמי יש סיכוי באוסקר. עבדכם הנאמן, כפי שגיליתי זאת, אשם בכך באותה מידה. זה חייב לצאת מהדיון. ובפסקאות הבאות אני גם מעוניין להכות על חטא אישי שלי ולנסות להוכיח שכל הדיון הזה על האוסקר – אין לו שום קשר למציאות.

שנייה לפני שאני מתחיל לדבר על העניין, הבהרה חשובה על עניין הארווי ויינשטין: ויינשטין הוא המפיק בפועל ויו"ר חברת "weinstein company" אשר קיבל את התואר "הלוחש לאוסקרים". זאת מכיוון שהוא באופן מרשים ביותר הצליח להכניס לתוך התחרות סרטים שאיש לא חשב שיש להם סיכוי ("שוקולד", "נער קריאה", "הארטיסט" ועוד). אבל יש משהו שחשוב להבין באופן ברור – זה לא כושרו הנבואי של ויינשטין שהעניק לו התואר, אלא היותו אשף פרסום. הסרטים תחת חסותו לא היו מועמדים ברורים מאליהם. להפך. הוא ראה בהם את הניצוץ וסביבם בנה קמפיין ששכנע את האקדמיה האמריקנית. כלומר, זה לא שהוא הביא את הסרט אל האקדמיה – הוא הביא את האקדמיה אל הסרט. הוא גרם להם לחשוב שהם גילו אותו, שהוא מדבר רק אליהם. האיש מכיר את האוסקרים לא בגלל איזשהו חוש. אלא בגלל שהוא יודע איך לתמרן. זה אמר לנו שכל נסיון "להתאים" משהו לאקדמיה הוא עקר.
אבל בואו נחזור לאופירים, ברשותכם, ולשיקולים שאני שומע סביבי בדיונים על הצבעה לאוסקר (או: "שיט שחברי אקדמיה אומרים").

חלב של צער. פרו, 2009. מועמד או לא מועמד?

שיקול מספר 1: "זה לא יקלע לטעם האקדמיה".
כשמישהו אומר לי את זה אני מבקש ממנו לתת לי שמות של שלושה אנשי אקדמיה מהמצביעים לפרס הסרט הזר. אני אסתפק בשלושה למרות שיש כמה עשרות, ובנוסף אליהם גם את הועדה החיצונית שמכניסה כארבעה סרטים לתשיעייה הסופית. "טעם האקדמיה" הוא מונח נטול משמעות. ואם לדבר רגע ספציפית על הקטגוריה שלנו – האם אתם יכולים ליצור פרופיל לאדם שטעמו כולל את הסרטים "שן כלב" היווני, "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי, "המבוך של פאן" המקסיקני, "חיים אחרים" הגרמני, "אמלי" הצרפתי, "עג'מי" הישראלי ו"נקמה" האוסטרי? נשמע בחור די מוזר, נכון?
נכון. כי הוא לא קיים.

שיקול מספר 2: "שלא יהיה מקומי מדי. צריך שהסרט ידבר אל כולם"
כולם אוהבים סרטים שמדברים אל כולם. בגלל זה הם כל כך שכיחים. לא, באמת, מה זה סרט שמדבר אל "כולם"? "כולם" זו קבוצה די מאסיבית של אנשים.
אז בעצם צריך לבחור סרט שאין בו לוקאליות ואין בו שום דבר שמישהו מתרבות אחרת עלול לפספס. אם הוא קשיש אמריקני עם טעם מיושן שלא מצליח לראות מעבר לאף של עצמו אז בכלל.
בדיוק כמו הסרט הזה על שני חוקרי תלמוד באוניברסיטה העברית שרבים על פרס ישראל. הרי כל קליפורניאני בן 65 עבר את זה בעצמו. או כמו הסרט ההוא הפרואני שהיה מועמד ב2009 המספר על בחורה שכל כך מפחדת שיאנסו אותה שהיא מסתובבת עם תפוח אדמה באיבר מינה ולא מוציאה מילה חצי סרט. זה, למשל, בטח תסריט שכל אחד מאנשי האקדמיה האלה רוצה כבר שנים לכתוב בסתר וכשהוא ראה את זה על המסך הרגיש שממש מדברים אל חדרי ליבו.
להזכיר גם את "סלאח שבתי"?

שיקול מספר 3: "בשביל שסרט יגיע למועמדות לאוסקר הוא צריך התעניינות עולמית בפסטיבלים, צריך לייצר באז".
הנה לכם עוד משפט מטופש שאני בעצמי כתבתי.
זה נכון שסיבוב פסטיבלים וכל מיני ענפים קטנים וזהובים על הפוסטר עושים את הכל יותר יוקרתי. זה בחלט בונוס חשוב. אבל כשזה מגיע לשורה התחתונה אין פה הרבה על מה להסתמך.
בפסטיבל קאן של 2007 זכה "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שהפך לנושא הכי חם בעולם  הקולנוע העולמי (סרט נוראי, בעיני). הוא לא הצליח להכנס אפילו לתשיעייה. ואגב, מישהו מכם יכול להתחקות אחרי כמות הפסטיבלים בהם השתתף "גומורה" האיטלקי? אותו סיפור בדיוק. שנה שעברה "לאן הולכים עכשיו" הלבנוני זכה בטורונטו (איפה ש"נאום המלך" התחיל את סיבוב האוסקר שלו) ולא היה בלוג אחד נמנע מלדבר עליו. גם הוא – במפתיע – לא נכנס אפילו לתשיעייה. שלא נדבר על "היו זמנים באנטוליה" שהיה מדובר ומוקרן הרבה יותר מאשר "ראש שור" הבלגי ו"הערת שוליים" (ביחד) שנכנסו בסופו של דבר. הוא לא.

שיקול מספר 4: (ועכשיו הגענו לקלף המנצח, זה שכאמור אי אפשר להתווכח אתו) "הסרט שזוכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר הוא תמיד הסרט הכי מרגש".
ברור שזה הטיעון הכי טוב, כי הרי ידוע שכל צופי הקולנוע מתרגשים בדיוק מאותו דבר. מדהים אותי מאיפה מביאים את המשפט הזה. אני שואל אתכם, ניסיתם פעם להתחיל ויכוח על איזה סרט מרגש אתכם?
לבחור את "הסרט המרגש של השנה" הוא תמיד מעשה מוזר בהתחשב בעובדה שההגדרה של "מרגש" היא כאב ראש לא פשוט.
"לרגש" פירושו של דבר זה לגרום לך לבכות? כי אם כן, אני אומר לכם: הסרט הכי מרגש בקטע של דמעות מכל סרטי האקדמיה השנה הוא "איגור ומסע העגורים". נקודה. זהו, החלטתי שזה הכי מרגש ולכן הוא המועמד שלי לאוסקר. לא משנה שמ"ההתחלפות" ו"מנתק המים" יצאתי נפעם ונלהב. פשוט לא בכיתי בהם, אז כנראה שהם לא "מרגשים מספיק". אז אוקי, בוא נבנה את פרופיל הסרט המרגש: לדוגמא, שערו בנפשכם סרט אירופאי קטן מידות אך עמוס לב על זקן חביב ועני המפתח קשר מתוק ומצחיק עם ילד פליט שהופרד מהוריו. אה, ובואו נעשה את אשתו חולה במחלה ממארת. אבל היא תחיה בסוף. אל תדאגו. עכשיו הצמידו לפרוייקט הזה במאי בעל שם עולמי שהיה מועמד לאוסקר בעבר והקרנה נלהבת בפסטיבל קאן.על פי כל הנתונים זהו מועמד בטוח לאוסקר, נכון? זה בדיוק מה שחשבנו שנה שעברה לפני ש"חוף מבטחים" של קאוריסמקי לא נכנס אפילו לתשיעייה המקדימה.
אז אולי צריך לחשוב מה ירגש את אנשי האקדמיה האמריקנית. לזה אני מחזיר אתכם לשיקול הראשון.
אה, התכוונתם "הסרט שזוכה בפרס הוא הסרט הכי מרגש". הבנתי. האמת? בלי סרקזם? אני מסכים אתכם. מבין חמשת המועמדים סביר שהסרט הכי מטלטל רגשית אך נוח לעיכול הוא זה שייזכה. אבל בשביל לזכות צריך להכנס לחמישייה קודם. וזה, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

חוף מבטחים. פינלנד, 2011. מועמד או לא מועמד?

שנה שעברה המועמדים היו "הערת שוליים", "פרידה", "ראש שור", "באפילה" ו"אדון לזהאר". שנה לפני זה אילו היו "מחוץ לחוק" האלג'יראי, "האישה ששרה" הקנדי, "שן כלב" היווני, "ביוטיפול" המקסיקני ו"בעולם טוב יותר" הדני. בהצלחה עם למצוא את המשותף בין כל הסרטים האלה.

חברי אקדמיה יקרים, מיום שלישי יעמדו מולכם שישה סרטים (אם לא יהיה תיקו) שיבקשו את קולכם לפרס "הסרט הישראלי הטוב של השנה". כולם סרטים שנוצרו מדם ליבם של יוצרים כנגד כל סיכוי אפשרי. בבקשה אל תעשו להם את העוולה של לבחור אחד על פי תפיסת אוסקר דמיונית. מגיע להם, לכם, ולתעשיית הקולנוע הרבה יותר מזה.

תגובות

  1. עדן הגיב:

    אף פעם לא הבנתי למה צריך לעשות שיקולי אוסקר האמריקאי בבחירה לאופיר. זהו פרס לסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה והשיקול היחידי שצריך לעשות הוא מה היה הסרט הטוב ביותר.

  2. מולכו הגיב:

    חברי סריטה,
    לא שאני תמיד מסכים איתכם (לדוגמא השימוש בביטוי "מפיק בפועל" בהקשר להארווי),
    אבל הבלוג שלכם, מעבר להיותו בעל טעם משובח ועצמאי, הוא מהמתורבתים, המכבדים, וההגונים שקראתי.
    אז תפסיקו להתנצל.

  3. hamlet הגיב:

    sof sof some intelligent remarks about
    the Offirs..and the Oscars
    thanks

  4. EG הגיב:

    הרבה תמימות יש בפוסט הזה.
    מרבית חברי האקדמיה עוסקים בעשיה קולנועית ביומיום וקשורים בסרט אחג או יותר באופן אישי.
    בין אם הם אוהבים מאד את התוצאה בין אם לאו, ההצבעה שלהם לא ממש קשורה למי ראוי לזכות באוסקר…
    אחרים פשוט מצביעים לפי מה ומי שהם אוהבים,

    אז קודם כל צריך להגיע לששת המועמדים.
    ואז, חצי מהם לא ראויים בעיני המצביע כלל.
    עכשיו יש לו לבטים בין הסרט שביים חבר טוב, הסרט שהשתתף בעריכתו והסרט שהיא עשתה אודישן אליו.

    לבנטיני? אולי.
    אבל לא כדאי לחשוב שכל הדיבורים המלומדים בבית הקפה אחרי ההקרנה קשורים איכשהו להצבעה.

    ובנימה אישית – היו השנה לא מעט סרטים "ראויים".
    לא מעט סרטים עשויים היטב, גם אם לא בכולם נהניתי.
    וגם אם טעמי האישי שונה כמעט לחלוטין מהמועדפים על באי סריטה.

להגיב על EGלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.