"עד החתונה זה יעבור", סקירה

לפני ארבע שנים נחשפנו לשיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי/תסריטאי ניקולס סטולר לשחקן/תסריטאי ג'ייסון סיגל. “קח את זה כמו גבר", או "לשכוח את שרה מרשל" בשמו האמיתי, היה לאחת הקומדיות הבולטות של 2008 והזניק את הקריירה של הצמד, אשר התפזר מאז לכיוונים שונים. סיגל הפך לשחקן מבוקש ואחראי בין היתר לגרסה מחודשת של "החבובות", בעוד סטולר המשיך את סרטו המצליח בצורת ספין-אוף של אחת הדמויות ויצר את "Get Him to the Greek” הנשכח. כעת חוזר הצמד לעמדות המקוריות אשר הביאו להם הצלחה, בעוד קומדיה רומנטית שמישהו החליט להתעלל בכותרת שלה – “The Five-Year Engagement”, שהפכה בעברית ל"עד החתונה זה יעבור". אך הצופים המיומנים אולי כבר מכירים את הכלל לפיו ככל ששמה המקומי של הקומדיה מטופש יותר, כך היא תהיה איכותית יותר. במיוחד אם שמים לב לשמות היוצרים, אשר שיתפו פעולה, נפרדו וחזרו. אולי קצת כמו עלילת סרטם.

מעשה בזוג הכי חמוד ומאוהב שראיתם על המסכים לאחרונה. בדיוק שנה לאחר היכרותם, כורע טום סולומון (סיגל) ברך בפני ויולט (אמילי בלאנט, בהופעת מחץ) ומציע לה להינשא לו. האשה מסכימה, השניים נרגשים ומתחילים לתכנן במרץ את החתונה. יש קצת קשיים בדרך, אבל שום דבר שהצוות המנצח לא יכול להתגבר עליו. כלומר, לפחות בהתחלה. כפי שמרמז שמו הלועזי של הסרט, השניים נשארים מאורסים במשך שנים ארוכות, כאשר בכל פעם אירוע או תירוץ אחר מעכב ודוחה את התאריך. שתי המשפחות כבר חסרות סבלנות לחלוטין, והעניין מתחיל להעיב גם על מערכת היחסים המושלמת.

אחת הצרות המוכרות ביותר עם קומדיות רומנטיות, הוא היעדר מימד קומי ראוי. אבל ממש כמו בסרטם הקודם של סטולר את סיגל, הפן ההומוריסטי נוכח היטב ואף מתקתק כהלכה. בין אם זה באמצעות מודעות עצמית, כמו דאחקה ויזואלית מוצלחת של סיגל על חשבון הנטייה שלו להראות את איבר מינו בסרטיו, או בבדיחה בצורת הפשטה של הביטוי If you can't stand the heat get out of the kitchen. הסרט מצחיק בדיוק במידה הנכונה, אך לא שוכח להשאיר גם מקום לדרמה ולתפניות עלילתיות, או איפיונים פסיכולוגיים של הדמויות הראשיות ושלל דמויות המשנה, המצטרפות בהדרגה הולכת וגוברת. בין היתר – אליסון ברי בתפקיד אחותה המעצבנת של הכלה המיועדת, כריס פראט כחברו הסתום של החתן לעתיד, ריס איפנס בתור הבוס של ויולט והופעה משמחת של ג'קי וויבר כאם הממורמרת של הכלה, אותה וויבר הזכורה לטוב כמועמדת לאוסקר על תפקידה ב"ממלכת החיות" האוסטרלי. אבל לפני שתתחילו בצהלות שמחה, יש לציין כי הדגש שניתן לכל מה שדרמתי בסרט הוא מעט, איך לומר בעדינות, מפר איזון.

בשלב מסויים, למעשה בדיוק לאחר הסצינה החזקה והאמינה בסרט, מתחילה להתגנב תחושת מחנק. הצפייה ב"עד החתונה" היא קצת כמו לראות חיים שלמים של שני אנשים אחרים. זה כבד, זה מתיש לפרקים, וזה בעיקר מאוד מפרק רגשית. מצד אחד, אפשר לזקוף זאת לזכות היוצרים, בכל הנוגע להזדהות עם הדמויות או הענקת הרכיב האקסטרה לקהל. מצד שני, לא בטוח שלשם כיוונו ואין ספק כי הדבר עומד בסופו של עניין לרעתו של הסרט. שהרי אם יש כאן ניסיון לספר סיפור על אהבה המתגברת על כל המכשולים, מדוע להתבוסס כל-כך בבוץ של אותן משוכות ולהפוך אותן לעניין העיקרי, עד כדי כך שפתרונות קלילים, אגביים או פשוטים נראים לא אמינים פתאום? הסרט מנסה לרקוד על שתי החתונות של הקומי והדרמתי, אבל קצת כמו הגיבורים שלו, אפילו לא מוכן להתחייב לאחת מהן. או שמא, לאף אחת מהן. 124 דקות הן המון זמן בשביל קומדיה, אבל לא מספיק זמן בשביל לספר בפרוטרוט חמש שנים של זוגיות מורכבת ומלאת רבדים. כך שהסרט מרגיש ארוך מדי, אפילו יותר ממה שהוא באמת. ואת מי ניתן להאשים במספר הדקות המופרז של הסרט? אולי את ג'אד אפטאו, האיש שהפיק אותו.

כבר שנים שאפטאו מנסה לברוא מחדש את הקומדיה הרומנטית, דרך הסרטים שהוא עצמו מביים, כמו "בתול בן ארבעים" ו-"הדייט שתקע אותי" או רק מפיק, כמו הסדרה "Girls" ממש לאחרונה. הפעם הוא הפיק סרט המבצע היפוך מושלם של תפקידי הגבר והאשה בקומדיה הרומנטית הקלאסית, או אפילו במוסכמה החברתית של זוגיות. באופן קוסמי למדי, הסרט יוצא כעת לאקרנים בסמוך למותה של נורה אפרון ז”ל, מי שחתומה על הפרק הקודם בתולדות הז'אנר.

סיגל מגלם ב"עד החתונה" גבר שמזייף אורגזמות, עושה סצנות מכל דבר, מת כבר להתחתן ולהתמסד, מקריב את אושרו כדי שלזוגתו תהיה קריירה ועובד כשף, מקצוע שנחשב גברי בעולם של קלישאת נשיות מיושנת – תחום הבישול. וכמובן שהוא עושה זאת בחן הבלתי נמאס שלו. בלאנט, לעומת זאת, משחקת אשה שמפחדת ממחוייבות, הולכת לישון על הספה כשרבים, מציעה נישואין, בוגדת בבעלה המיועד רגע לפני מימוש ההתחייבות, שמה את הקריירה האקדמית שלה לפני הכל ובגדול עושה הכל חוץ מלהפליץ ליד ארוסה כדי להוכיח מי לובשת את המכנסיים בבית. ואותה אמילי בלאנט, כמעט בלי שנשים לב לכך, הפכה לשחקנית-על. אין רגש אנושי שהאשה הזאת לא נדרשת להפגין במהלך הסרט, ואין סצנה שהיא לא שולטת בה לחלוטין ועושה אותה לשלה. כולל סצנה בה היא צריכה לשחק גרוע, אבל אפילו את זה היא עושה כל-כך טוב שאין ברירה אלא להלל אותה.

זה נכון שכל אחד מבני הזוג גם מתנהג "על פי מינו" והדיכוטומיה הזו מעט כפויה – שלא לומר על מטופשת מלכתחילה, כי הרי אין באמת דבר כזה גברי ונשי בעניין תכונות אופי – אבל היא משרתת היטב את הסרט. אחרי כל-כך הרבה סרטי גבריות חדשה ורגישה, חלקם בכיכובו של סיגל, ואחרי שבשנה שעברה הזכיר לנו שגם בנות מחרבנות עם "מסיבת רווקות" – ג'אד אפטאו כותב במו ידיו את הפרק הנוכחי בגלגוליו של ז'אנר הקומדיה הרומנטית. כחובב קולנוע, בעיניי זה בהחלט מרגש לחזות בתהליך הנ"ל מתרחש לנגד העיניים, ממש בתקופה הנוכחית. מה שהיה יכול להיות מושלם לו היה הסרט המדובר קצת יותר סגור על עצמו.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין