"פרומתאוס", סקירה

"פרומתאוס" (Prometheus), סרטו החדש של רידלי סקוט, הוא פריקוול לסרטו משנת 1979 "הנוסע השמיני" (Alien). הסרט ההוא פתח את הפרנצ'ייז המפורסם והאהוב שבמרכזו מערכת היחסים המורכבת של סגן ריפלי הקשוחה עם מפלצת חלל מאיימת במיוחד, ולאחר מכן הוציאה את המיטב מבמאים מפוארים כמו ג'יימס קמרון, דיויד פינצ'ר וז'אן-פייר ז'נה.
לכן לפני שנתחיל לדבר על הפקת הענק החדשה והמדוברת, יש רק דבר אחד שאני מרגיש חובה לפתוח בפניכם כדי שנוכל ליישר קו לקראת ההתייחסות ל"פרומתאוס".

"הנוסע השמיני" הראשון הוא בעיני אחד הסרטים הכי מוערכים יתר על המידה שאני מכיר.

אוקי, אתם עדיין אתי?
תראו, יש מעלות רבות לאימת החלל מ1979 ההיא. פה אין ספק. הוא סרט מפחיד, הוא אפקטיבי, העיצוב האייקוני של החייזר הקטלני מרשימה בלשון המעטה, ויש טוויסט מאוד אינטליגנטי לקראת הסוף. סצינת המפתח המפורסמת שכוללת את חדר האוכל והקיבה של ג'ון הארט היא מטלטלת ומזעזעת ברמה שלא מפילה אותה – שוב, בעיני – מסצינת המקלחת של "פסיכו". הכל טוב ויפה. אבל גם לא הרבה יותר מזה. אפילו בגזרת המד"ב, האימה והפעולה "הנוסע השמיני" נופל רחוק מ"שליחות קטלנית: יום הדין", "הדבר" המופתי של קרפנטר מ1982, ו"2001: אודיסיאה בחלל" (למרות שזו אולי השוואה לא הוגנת ספציפית). אפילו בתוך מסגרת הפרנצ'ייז, סרטו של סקוט מחוויר לעומת "שובו של הנוסע השמיני" שביים קמרון ב1986. "שובו של" הוא יותר סרט אקשן מכל דבר אחר, ודווקא הוא מראה איך קודמו התיישן. בצפייה עכשווית מאוד קשה למצוא בסרטו הקודם של סקוט את ההשפעה על דור צופי תחילת שנות השמונים.

את זה אני אומר כדי להסביר לכם שבעיני "הנוסע השמיני" הוא לא אילן נורא נורא גבוה להתלות בו, ולכן "פרומתאוס" – לפחות רק בשלב ההשוואה – לא נופל נורא רחוק. אני אפילו אגיד יותר מזה, על אף כמה מהמורות בולטות (שעל כולן נעמוד בהמשך) סרטו החדש של  רידלי סקוט הוא סרט טוב מאוד, ואפילו יותר מכך. אפשר להוסיף למשפט הזה "לסוגו", "לז'אנר", "לתאריך היציאה" או כל הסתייגות אחרת שתבחרו. זה עדיין לא משנה את השורה התחתונה.

זאת ועוד, ממש פה-

סיפור המסגרת הוא תבניתי לחלוטין: קבוצת חוקרי חלל יוצאת לכוכב לכת מרוחק למסע מדעי בחסות "תאגיד וויילנד" העצום, שיכול לצמרר את עורו של כל מי שצפה בסרטים הקודמים. נדמה שכמעט לכל אחד במשלחת יש איזושהי אג'נדה אחרת ואף אחד לא בטוח מה בכלל יוצאים למצוא.
גיבורת הסרט היא אליזבת' (נומי ראפאס, ליזבת' סלנדר המקורית) שמחפשת את האדם הקדמון ביותר, את המקור לגזע האנושי. מגובה בקולגה/בן זוג (לוגן מרשל-גרין) ועוד כמה חוקרי סלעים ודוקטורים למיניהם, הם עולים על ספינת החלל "פרומתאוס" שנשלטת ביד רמה על ידי מרדית' ויקרס (שרליז ת'רון. אנחנו עוד נחזור אליה בסקירה הזו), דיויד האנדרואיד (מייקל פאסבנדר) ועוד דמות מסתורית מאחורי הקלעים.
מכאן זה בגדר ספויילרים ולכן אפסיק עם תיאור העלילה ברשותכם.

בראש מעלותיו של "פרומתאוס" עומד העיצוב הויזואלי של הסרט. סקוט הביא את הצלם דאריוס וולסקי שהתאמן על קולנוע אפי עמוס CGI כשצילם את סדרת "שודדי הקאריביים", ואת המעצב האומנותי הקבוע שלו, ארתור מקס. אני לא בטוח אם השם מצלצל לכם מוכר מקרדיטים אחרים של סרטים, אבל מקס היה מועמד לשני אוסקרים על עבודתו המשותפת עם סקוט ב"גלדיאטור" ו"גאנגסטר אמריקני", אבל בעיני עבודתו הגדולה ביותר, והיא גם הסרט הראשון שלו, הייתה עם הסטים הגאוניים שתכנן ל"שבעה חטאים" של פינצ'ר. כשמקס מופיע בכותרות, אני יודע שהסטים יהיו חשובים בערך כמו הדמויות. הוא לא אכזב גם הפעם. סקוט ומקס, כך נדמה, הלכו על עיצוב שנע בין ההיי-טק הממוחשב המלוטש, לבין עשייה קולנועית של תקופת המודלים. זה נהדר.
מעבר לכך לסרט יש גם לפחות – לפחות! – שני סיקוונסים נפלאים ורגע אחד שהוא ברמת הקאלט. זה לא מעט.

הדבר שהכי נהנתי ממנו תוך כדי צפייה, בתור מעריץ מסוייג של רידלי סקוט, היא הדרך בה הוא הכניס את התימות הכמעט קבועות שלו לסרט. הסרט מתכתב באופן בלתי ניתן להתעלמות עם שתי יצירות המופת שלו "בלייד ראנר" ו"גלדיאטור" – בעיני מפסגות הקולנוע האמריקני.
חברי המשלחת שמחפשת את המקור לקיומם בשביל לפענח את משמעות החיים והפחד מהמוות והזמניות של מהותם, נראים כמו טוויסט על הרפליקנים של "בלייד ראנר" שתרים אחרי בוראם כדי שיעניק להם חיים. המשפט "meet your maker" שעומד במרכזה של אחת הסצנות המצמררות ביותר של "בלייד ראנר", מופיע לא מעט ב"פרומתאוס". כמובן שגם האנדרואיד דיויד מזכיר לא מעט את הדילמות של רייצ'ל (שון יאנג) באותו הסרט.
היחס הפתלתל והמורכב בין יצירה/יוצר ובן/אב, שהייתה חזקה מאוד ב"בלייד ראנר", כמובן שנכחה מאוד במערכה הראשונה של "גלדיאטור". כל מהותו של קומודוס (ג'ואקין פניקס) היא לקבל את האישור מאביו הקיסר (ריצ'ארד האריס עליו השלום) והוא דמות שבורה שאישיותה הגבולית מובילה אותה לצד האפל, והכל בשביל "חיבוק אחד מלא בו אתה מצמיד אותי לחזך שהיה מאיר את לבי כמו אלפי שמשות" כדבריו. רצח האב של "גלדיאטור" מגיע באופן כזה או אחר גם בסרט הנוכחי ("לא כל אחד רוצה שהוריו ימותו?" שואלת אחת הדמויות). וגם הפעם, ב"פרומתאוס", אחת הדמויות המרכזיות מונעת רק על ידי הרצון להתקבל על ידי דמות האב שלה, אך הדבר נידון לכישלון ידוע מראש, והקנאה על כך שיש בן מועדף אחר מעבירה אותה על דעתה.
לרידלי סקוט לא היו שנים טובות לאחרונה. גם אם אי אפשר לתייג את סרטיו כ"אסון", אין ספק שבין ה"גאנגסטר אמריקני", "רובין הוד", "גוף השקרים" ו"שנה מופלאה", קשה להצביע על איזושהי הצלחה יתרה. אבל סקוט הוא במאי חכם ומקצועי. הוא אמנם נופל מג'יימס קמרון בבימוי האקשן, והוא חלש מפינצ'ר בבימוי שחקנים, אבל כשהוא מביים סרטים שבהם יש לו הזדמנות להגיד משהו, הוא תופס את זה בשתי ידיים ומייצר קולנוע ראוי ביותר. זהו המקרה גם הפעם.

חולשתו העיקרית של "פרומתאוס" היא הכתיבה, מה שמייצר דמויות די פונקציונליות ומערכה שלישית שנדמה שצילמו מהר מדי, עם יותר מדי רגעים שחורקים ויותר מדי שיאים מלהכיל. וזה חבל כי התסריט כן מלא מוטיבים, פיי-אופים למכביר, ולא מעט רעיונות חכמים ששווה לדון בהם. בעיני המקרה שלפנינו זהה לחלוטין למה שקרה ב"האביר האפל": הסרט שואף לדיון פילוסופי-קובריקי עמוק אבל תוך כדי נזכר שהוא בעצם סרט קיץ ואז מרדד את הדיון כדי שהקהל שאינו שואף למשמעות יוכל להינות בלי שיבלבלו לו בשכל. זה משחק כפול שתמיד מסתיים עם נפגעים. ככה יוצא שלסרט יש תסריט לא אינטילגנטי שנכתב על ידי אנשים מאוד אינטילגנטים: הדיאלוגים נופלים בכבדות (אך לפחות, כמו בסרטו של נולאן, הושמו בידי שחקנים מיומנים), הסאבטקסט מוגש לך עם הפופקורן, ורגעים שלמים מוסברים לך במונולוגים שסביר להניח שהיית מבין גם לבד. ניטפיקינג אפשר לעשות מכאן עד הודעה חדשה, אבל, היי, לאיזה סרט לא?

שרליז ת'רון וסטרינגר בל

צוות השחקנים שמחזיק את "פרומתאוס" נשלט בידי שלושה: ראפאס, ת'רון ופאסבנדר. נומי ראפאס שעכשיו מכניסה את עצמה לשוק האמריקני, אחרי הופעתה ב"שרלוק הולמס 2", איננה סיגורני וויבר (בכל זאת, מי כן?) אבל עוברת את רגעי האימה והדרמה באופן מוצלח. פאסבנדר נפלא כהרגלו ולא קשה לשים לב מי הדמות האהובה ביותר על התסריטאים והבמאי. עם זאת, יש משהו מעט מפוספס בדיויד האנדרואיד ולא לגמרי הצלחתי לשים על זה את האצבע.

אבל מבחינתי המרתקת ביותר בכל גלריית הדמויות – והשחקנים שמגלמים אותם – היא ללא ספק שרליז ת'רון. את חיבתי לת'רון ואת הערכתי הרבה אליה כבר שטחתי בפוסט שעסק בסרטה הקודם "Young Adult". ת'רון מצויינת בסרט והיא עוד יותר מצויינת בסצנות המשותפות שלה עם פאסבנדר, שהן גם הטובות ביותר וגם גרמו לי לייחל לעוד סרט משותף שלהם. לצערי הדמות שלה, שהיא כאמור גם המעניינת ביותר לטעמי, נשארת כדמות משנה והמניעים שלה, שיכולים להחזיק סרט בפני עצמו, מקבלים פחות מזמן המסך הראוי.

אין לי שום יכולת לקבוע האם "פרומתאוס" עוד יהפוך לקלאסיקה או יסתפק בלהיות עוד סרט מצטיין לסוגו. אני כן יכול להגיד שהסרט רחוק מלבייש את סאגת "הנוסע השמיני" ויש בו הרבה מה לאהוב והרבה ממה להינות.