"הנותנת", סקירה

אחרי לפחות שנה של כותרות, מאז נחשף לראשונה בפסטיבל קאן 2011, מגיע סרטה הראשון באורך מלא של הגר בן אשר אל בתי הקולנוע. הבמאית המבטיחה, המוכרת יותר כשחקנית בזכות הסדרה "רביעיית רן" והסרט "ג'וליה מיה", הספיקה בשנה זו להשתתף בעוד כמה וכמה פסטיבלי סרטים, ביניהם גם פסטיבל הקולנוע של ירושלים, שם זכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר. הבלוג שלנו עוקב אחרי "הנותנת" עוד מאז, כך שמי שחלקים מן הסקירה יהיו מוכרים לו או לה, זה כנראה משום שקראתם את התרשמותי הראשונה לפני כשנה. מאז הספקנו להביע את חיבתנו המשותפת אל היצירה הזו גם בימי פרסי אופיר 2011.

הסרט גם הספיק לצבוע הרבה כותרות בצבעים עזים, בשל התוכן המיני הפרובוקטיבי שלו, שיש כאלה אשר ראו בו פורנוגרפיה לשמה. ברם, שמו של "הנותנת" הולם אותו עד מאוד – זהו סרט שעל-פניו מתקשר מיד אל האסוציאציה הסלנגית-סקסיסטית, עד כדי כך שהוא משכיח את הפירוש האמיתי והמקורי של המילה – המעניקה. מי שיבחר לפספס את כפל המשמעות בשמו של הסרט, ייתכן ויפספס גם את הסרט כולו, המכיל הרבה יותר סאבטקסט מאשר טקסט.

סרט הביכורים של בן-אשר תוייג מבעוד מועד כהרחבה לסרטה הקצר והמדובר "משעולים". אך למרות שנקודת המוצא העלילתית וגם האמירה הסופית זהות בשני הסרטים, הדרך שעוברים הצופים בין הפתיחה לסיום שונה לחלוטין ולכן מפרידה בין שני הסרטים הללו. סיקוונס הפתיחה של "הנותנת" הוא מהמחרידים והמדהימים בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, ואולי גם בכל תולדותיו. הוא מקפל בתוכו את כל סיפורו של הסרט – אנחנו, בני האדם, כולנו חיות שרק רוצות לדהור חופשי, בעוד הקידמה והקודים התרבותיים שאימצנו לנו מסרסים ואף הורגים אותנו.

בן-אשר, שאף כתבה את התסריט, מגלמת את הדמות הראשית. שמה תמר והיא מושבניקית, רווקה, בשנות השלושים לחייה, עם שתי בנות קטנות בבית. ביום היא עובדת בלול של המושב ובלילה מספקת מינית את שכניה. בעצם, גם ביום. לפחות שלושה מגברברי הקיבוץ מגיעים אליה להתפרק בקביעות. זוהי שגרתה המתישה, אשר רחוקה מלהיות ברורה בשלב הראשון. אלא שאז מגיע למושב וטרינר מסוקס (ישי גולן) והגיבורה שלנו מוצאת עצמה בפתחה של מערכת יחסים אמיתית ונורמטיבית. האם תוותר על כל הגברים האחרים שלה ותהיה מוכנה להתחייב לאחד? ומה יהיו ההשלכות על הננטשים? והאם הססטוס-קוו החדש יגבר על הישן, או אפילו יחזיק מעמד לאורך זמן, בסרט ששום דבר בו הוא לא כפי שהוא נראה בתחילה?

הדבר הבולט ביותר בסרט, הוא הפן הויזואלי, עליו חתום הצלם עמית יסעור, אשר ממשיך לעבוד עם היוצרת מאז "משעולים". כל שוט שלו הוא שיא ההקפדה האסתטית, והסרט רווי בצילומי נוף וטבע שמענגים את העין אך הולמים בבטן. זאת משום שלעיתים הפאר הסגנוני עומד בסתירה מוחלטת לתכנים הקשים. בדומה לעיבוד העכשווי של "אנקת גבהים", אך בהצלחה יתרה. השפה הקולנועית של הסרט שואבת השראה הן מנופי ארץ ישראל והן מן הקולנוע האירופאי המסורתי. "הנותנת" מזכיר את הקולנוע של מיכאל האנקה, או לארס פון-טרייר. ואלה לא רק הזיקפות, למרות שאי אפשר להתעלם מהן.

הבחירה של בן-אשר לשבץ מיד בתחילת סרטה סצינות סקס ארוכות וחושפניות, הופכת את כל הצפייה בסרט למינית יותר. פתאום כל צינור השקיה זורם או אפילו שורת ברושים זקופים, מקבלים משמעות פאלית. הסרט עשיר בסימבולים ותזכורות למה שאני תפסתי כלייט-מוטיב שלו – האדם כחיה. החל מהעבודה בלול, דרך מקצועו של אהובה של הגיבורה וכלה בכל חיית משק שתוכלו להעלות על הדעת, אשר בסרט זוכה לזמן מסך לא מבוטל. מצאתי בסרט הזה משהו קדום, קמאי, בנוגע להתייחסות אל יצר המין. מספרים על נשות האדם הקדמון שהיו השליטות של השבט. אף אשה לא הייתה שייכת לאף גבר וכולן דאגו לספק מינית את כל הגברים בו. כאשר הזכרים היו רגועים, מזגם היה נוח לשליטה ושום מלחמה לא פרצה. אם הציפיות כיוונו לסרט המתמקד בדמות נשית חלשה ומנוצלת, מזוכיסטית וקצת קלולסית, בפועל מככבת בו אשה שפועלת פחות או יותר לפי המתכון העתיק – השאירי את הגברים שלך מסופקים והם ידאגו לכל צרכיך ולא יריבו זה עם זה בענייני בעלות ואקסקלוסיביות.

עם זאת, התנהגויות אחרות של הדמות אינן עולות בקנה אחד עם הסבר הזה, מה שמציג את הסרט כניסיון של הבמאית להעלות נושא לדיון ולאו דווקא לפתור אותו או להעביר את דעתה האישית. מה שבטוח, מדובר בדמות ראשית שעושה את מה שהיא עושה מבחירה, אך כזו הנובעת מתפיסה עצמית קלוקלת. לא ניכר שהיא מאמינה שמישהו מסוגל לאהוב אותה והדרך היחידה שלה לתקשר היא באמצעות מין חסר רגש. התכונה הדומיננטית שלה היא התמסרות והענקה לאחרים, דרכם היא מאשררת את הקיום שלה עצמה. היא הנותנת, לא רק במשמעות הפרוצה של הביטוי.

אישית, היה לי קשה גם עם הניכור והיעדר החום האנושי ששרר בסרט, למרות נחיצותם לדיון הקולנועי שמוצע. קשות עוד יותר היו רוב סצינות הסקס, הגרפיות עד מאוד, והמסודרות בסדר הולך ומחמיר עד לרגע הארד-קור של ממש, בשוט סטטי ומתמשך. מימיי לא ראיתי סצינה כזו בקולנוע. בן אשר, בסרטה הראשון יש להזכיר, מערערת על אחת המוסכמות הרווחות ביותר בו – איך מצלמים סצינת סקס. הסקס בסרט שלה לא נראה כמו מין של קולנוע, הוא נראה אמיתי מכדי להיות מזויף. והוא הכי לא סקסי שיש, קצת כמו בסרט אחר שעדיין מוצג בקולנועים – "בושה" של סטיב מקווין. מי שיבוא להתחרמן, עלול דווקא להיגעל.

ישנן בסרט בחירות נועזות לא פחות, אבל מסובך יותר להעריך אותן. כמו למשל ההחלטה להשאיר את כל השיאים העלילתיים מחוץ למסך ואז למסור אותם כאינפורמציה דרך דיאלוג. התוצאה היא סרט שהוא מפלג קהל קלאסי. אוהבים, שונאים, אדישים, מזועזעים – כל תגובה תיראה הגיונית לנוכח הסרט הכה קיצוני הזה. מצאתי את עצמי בצד המחבק, בלי להבין לגמרי מדוע, אבל ככל שעבר הזמן ושקע הסרט, התבהר המצב לאשורו – יש כאן ניסיון עתיר תעוזה, ולעניות דעתי גם כנות, ליצור יצירת אמנות גדולה באמת. רק ההיסטוריה תשפוט האם הניסיון הזה גם מוצלח או רק מאוד מעניין.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.