• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

דעה נוספת על "משחקי הרעב"

25 במרץ 2012 מאת Yaniv Eidelstein

מוזר לי לצאת להגנתו של סרט פס-ייצור כמו "משחקי הרעב" ("The Hunger Games"), אבל בעקבות הביקורת של אורון, אני מרגיש מחויב לעשות את זה.

כמה הבהרות: קודם כל, אני ממש לא קהל היעד של הסרט הזה. לא קראתי את הספר שעליו הוא מבוסס, עברתי את גיל 20 (וגם 30) ואני מכיר את "באטל רויאל", "The Running Man" ויתר הסרטים שהשפיעו על "משחקי הרעב". אני שותף לסלידה של אורון מתכניות ריאליטי, וגם אני מסרב לצפות בהן. ומה פתאום עושים בידור מסחרי מסיטואציה שבה בני נוער מאולצים לרצוח אחד את השני בתור בידור?

למרות כל זה, יצאתי מהסרט עם רושם חיובי. עם החומרים והנסיבות שהם קיבלו, יוצרי הסרט עשו עבודה פנטסטית. למרבה ההפתעה, אני בעד הסרט הזה.

זה לא התחיל טוב. בשעה הראשונה הייתה לי רתיעה קשה מפני הסרט, ואפילו פזלתי לכיוון היציאה. האקספוזיציה של עולמה של קטניס הגיבורה הדליקה לי נורות אדומות. צרם לי לראות עולם עתידני דיסטופי שמיועד לבני נוער. נרתעתי לראות שמתעסקים בנושאים כואבים, כמו כיבוש ורמיסה מערכתית של חיי אדם, בתור רקע למשולש אהבה קלישאתי.

הרתיעה שלי התחזקה בחלק הבא של הסרט, בו קטניס מגיעה לקפיטול, העיר המודרנית של בני המעמד השליט. העיר הבוהקת והשואו-ביז הזוהר שלה עוררו בי חשש כבד מפני פטישיזציה של העולם הזה. אחרי הכל, אחרי 16 שנה (או חצי שעה, תלוי איך סופרים) בעולם של עוני ומחסור כפוי, איך אפשר להאשים את קטניס (ויחד איתה, את הצופים) אם היא תתפתה למנעמי העולם הנוצץ הזה?

אבל במקביל לכל החששות האלה, לא יכולתי שלא לשים לב שהסרט עושה הרבה צעדים נכונים. בני המעמד השליט מוצגים לכל אורך הסרט כמגוחכים. עיצוב האופנה, האיפור והתסרוקות מופרזים ומטופשים בעליל. אני לא יודע מה נראה אידיוטי יותר: שיער הפנים של ווס בנטלי, או התסרוקת הכחולה של סטנלי טוצ'י שגורמת לו להיראות כמו מיסטר ברנז בדמות דרקולה. אין שום סיבה לרצות להיות חלק מהעולם הזה. הם לא רק אנשים אכזריים שמדכאים את התושבים באלימות; גם התרבות שהם בנו לעצמם נלעגת ודוחה.

קטניס מגיעה לעולם הזה על תקן בחורה כפרית שלא יודעת כלום. הנציגים שלה בקפיטול נרתמים לעצב לה תלבושת ולוּק שישאירו רושם. (דרך אגב, צל"ש על הליהוק של לני קרביץ לתפקיד סינה, מעצב האופנה שגורם לקטניס להיראות fabulous; הוא פחות או יותר הגבר היחיד, חוץ מג'וני דפ, שגם עם אייליינר ממשיך להיראות מסוקס וממש לא קריקטורה של גיי.) כל עניין המראה והתדמית ממש לא מעניין את קטניס, אבל היא מסכימה לשתף פעולה כי מבהירים לה שוב ושוב שהיא חייבת להתחבב על כמה שיותר אנשים כדי לעזור לסיכוייה במשחקי הרעב.

בשלב הזה קלטתי עד כמה העולם של "משחקי הרעב" הוא אלגוריה מחוכמת לעולם כפי שהוא נראה לך כשאתה בן 16. קטניס ממש לא רוצה את כל החרא הנוצץ הזה. העולם בו היא מוצאת את עצמה הוא עולם דוחה, שטחי, אכזרי, נצלני, שלא היה לה שום חלק ביצירתו. היא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה להיות שם. אבל למבוגרים שסביבה יש תכניות בשבילה. חשוב להם שהיא תצליח כדי שהם ייראו טוב. לשם כך הם מלבישים אותה, מעצבים את דמותה לפי טעמם, אומרים לה בדיוק מה להגיד, מעמידים אותה מול המצלמות כדי שתדקלם את הטקסט שלהם ותזכה למחיאות כפיים שהיא לא מסוגלת להבין… ולבסוף משליכים אותה לתחרות קטלנית מול בני נוער אחרים, תוצרים ריקניים ומלוקקים של אותה מערכת בדיוק. נדמה לי שכל מי שהיה פעם טינאייג'ר זוכר את ההרגשה. לא פלא ש"משחקי הרעב" הם להיט אדיר בחטיבות ביניים.

במבט כזה, דווקא נחמד לראות סרט עם גיבורה אאוטסיידרית, שאמנם לא מורדת במערכת באופן גלוי, אבל מנסה לשרוד בתוכה ובמקביל לשמור, עד כמה שאפשר, על האינדיבידואליות ועל העקרונות שלה. השורה שאורון נתן בתור דוגמה לכתיבה גרועה ("להישאר אני, גם אם אמות") דווקא ממש הגיונית לי בהקשר הזה.

ההיבט הבעייתי יותר הוא עניין תרבות הריאליטי. הרי לא ייתכן שהסרט ייצא נגד התחרות האלימה והנפשעת הזאת, ובכל זאת יראה לנו אותה במשך שעה וחצי. מן הסתם יש פה סתירה, וככל שהתקרבה הסצינה הראשונה של ה"משחקים" עצמם, חששתי מאיך שזה ייראה. אבל גם כאן, גארי רוס נקט בגישה מדויקת כדי ליצור את הריחוק הדרוש. הקרב הראשון של "המשחקים" הוא מרחץ דמים מחריד בו נשחטים ילדים תמימים. כדי להוציא אותנו מלהט הקרב, הסצינה מבוימת בהילוך איטי, עם פסקול אמביינטי ופוקוס עמום. כל היבטי הסצינה רוככו וטושטשו במיוחד כדי שאף צופה לא ייסחף בלהט הקרב או יריע לגיבורה. אני בטוח שגם דירוג ה-PG‪-‬13 אחראי לחוסר הדם במרחץ הדמים הזה, אבל יוצרי הסרט מצליחים בערמומיות להבהיר לנו שנשפך דם רב, גם מבלי להראות אותו.

לרוע המזל, הם לא יכלו להמשיך עם הטכניקה הזאת לכל אורך הסרט. מקרב אחד למשנהו, מינון האקשן גובר, ולקראת סוף הסרט, כל הטריקים נזנחים ומוצג לנו פשוט מרדף אקשן שבו אנחנו בעד‎ הגיבורים. אי אפשר שלא לחוש צרימה בקטעים האלה, אבל שכה אחיה… זה נעשה בצורה הכי טובה שהיה אפשר.

אני יכול להבין את הרתיעה של אורון. חשתי רתיעה דומה (אני חושב) לפני 13 שנה, כשצפיתי בסרטו הראשון של אותו יוצר, התסריטאי/במאי גארי רוס: "פלזנטוויל". למי שלא זוכר: זאת מעין קומדיה בה טובי מגווייר וריס ווית'רספון הם שני טינאייג'רים מההווה שנשאבים לתוך סדרת טלוויזיה בשחור-לבן משנות החמישים. ככל שהם מפיצים שם את ערכי ההווה שלהם, עולם השחור-לבן נצבע בהדרגה בצבעים, עד שהתושבים שנותרו באפור מתקוממים ומגיבים באלימות נגד ה"צבעוניים". בחשבון פשוט, הייתי בן 21 כשהסרט ההוא יצא, ובזמנו, הוא הכעיס אותי לאללה. ככל שהתברר שהפנטזיה הקלילה היא למעשה אלגוריה לגזענות בארה"ב, הרגשתי מרומה וזועם; הרגיז אותי שחשו צורך לברוא את כל הפנטזיה המורכבת הזאת כדי לעסוק בדברים שקרו במיסיסיפי ובאלבמה בסך הכל 35 שנה לפני כן… שלא לדבר על העובדה שהגזענות לא בדיוק חלפה מהעולם גם היום. בזמנו, זה נראה לי כחוסר יושר אינטלקטואלי וכזילות של פשעים נגד האנושות שקרו באמת. עם השנים והצפיות החוזרות, התרככתי בגישתי לסרט הזה, עד לנקודה שהרשיתי לו לסחוף אותי לאן שהוא רוצה, ונאלצתי להודות שאמנם, לעסוק בנושאים פוליטיים כואבים בסרט "פנטזיה" זה פתרון קל מדי וגם מרתיע; אבל מצד שני, זאת דרך אפקטיבית להעביר להמונים מסר שיש בו מן החתרנות, ואולי סרט כזה יכול אפילו להביא איזה שינוי חיובי.

ואם הנראטיב של "משחקי הרעב" (הסרט) הוא מניפולטיבי, לפחות הוא לא שוכח להראות לצופים שגם "משחקי הרעב" (התחרות) מלאים במניפולציות. למרות שכביכול זהו קרב בין מתמודדים שווים, מובהר לנו היטב שזירת הקרב הזו היא מלאכותית ונשלטת ע"י שליטי המבוך. בדיוק כמו ב"מופע של טרומן", שום דבר הוא לא יד המקרה. הסרט מציג בגלוי את המניפולציות שמופעלות על צופי התחרות בטלוויזיה, ולכן אין מה לבוא אליו בטענות כשהוא מפעיל מניפולציות עלינו, הצופים באולם.

קטניס משתפת פעולה כלפי חוץ, אבל מתוך הערכה נכוחה של הכוחות הבלתי אפשריים שפועלים נגדה והמתנה לשעת כושר להשיב מלחמה. בסוף הסרט, כל המניפולציות צלחו, השלטון הנורא של הקפיטול עדיין מבוסס; בכל זאת, קטניס הצליחה להנחית מכה קטנה ו"לגרום להם להיראות רע". הרעים ניצחו. אז מה? גם בסוף "תקווה חדשה", האימפריה ודארת' ויידר עדיין שלטו בגלקסיה. אני לא יודע מה קורה בספרים 2 ו-3. אני יכול רק לקוות שהמשטר הנורא של פאנם מובס באופן כלשהו. אולי יש, אי-שם בקפיטול, איזה פתח אוורור ברוחב 2 מטר, שמוביל ישירות לכור האנרגיה הנפיץ שלו? מה לעשות, זה לא תמיד פשוט כל כך.

והערה אחרונה: אין לי מילים לתאר כמה הופתענו כשמאות הנערות שסביבנו צרחו בחדווה למראה הנשיקה הרומנטית של הגיבורה והגיבור. כן, זה מטופש ומצחיק לאללה. אבל צחוק בצד, באמת ובתמים, זה מרגש שגם בימינו, נשיקה על המסך הגדול מרגשת צופות וצופים וסוחטת מהם אנחות ודמעות. כן, דור הפייסבוק והסמס וכל זה… אבל אם עוד יש לפעמים התרגשות שכזאת מול נשיקה בסרט, העולם עוד לא אבוד.

תגובות

  1. אלון גור אריה הגיב:

    לא אהבת את פלזנטוויל… אחד הסרטים האהובים עלי. איפה טעיתי?

    1. Yaniv Eidelstein הגיב:

      לא טעית. (זהו פיתה.)
      הייתי צעיר ופוחז, והניסיון של הסרט להכניס מסר הומניטרי בדלת האחורית בא לי לא טוב.
      כאמור, עם השנים התרככתי ביחס לסרט הזה והגעתי למסקנה שהוא דווקא חביב ביותר.

  2. יועד הגיב:

    אולי תארגן הקרנה לסרט "הנרדף"? מעניין לראות אם הוא עובר את מבחן הזמן

    1. Yaniv Eidelstein הגיב:

      אני לא בטוח שהוא עבד בזמן אמת

      1. אלון גור אריה הגיב:

        לא אהבת את "הנרדף"?… אחד הסרטים האהובים עלי. איפה טעיתי?
        סתם, אבל באמת "הנרדף" ניטחן אצלי בוידאו אי שם בניינטיז, זכור לי אחד ששר אופרה תוך כדי שהוא מנסר אנשים. חוץ מזה כמדומני זה מתרחש ב2017 אז כדאי להתכונן.

להגיב על אלון גור אריהלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.