• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"הוגו" – חגיגה של הימים הראשונים של הקולנוע

26 בפברואר 2012 מאת עופר ליברגל

סרטו החדש ושובה הלב של מרטין סקורסזה הוגו הוא מחווה לקולנוע האילם ולימים הראשונים של הקולנוע בצורה לא פחות מובהקת או מוצלחת מהארטיסט. אך במהלך הצפייה התעורר בי חשש שסקורסזה עושה סרט שמי שיפיק ממנו הכי הרבה הנאה הוא סקורסזה, שהוא לא רק במאי אלא גם משחזר ומשמר של קולנוע. אני מניח שהרבה מן הסרטים המשולבים בסרט, המוכרים היטב לתלמידי תולדות הקולנוע, לא יהיו מוכרים לצופה הרגיל. לכן, אני נחלץ לעזרה עם שיעור קט, לא כרונולוגי ולא ממוקד בהיסטוריה של המדיום האהוב.

נתחיל משלב די מאוחר. הארולד לויד הנחשב ל"גאון השלישי" בקולנוע האילם, אחרי צ'פלין וקיטון. בעוד צ'פלין וקיטון נראים בהוגו לרגעים ספורים, הסרט מכיל מספר מחוות לסרטי לויד, בעיקר לידוע ביותר מבניהם, לעזאזל הבטיחות (!Safety Last). על בימוי הסרט חתומים סאם טיילור ופרד סי. ניומאייר. הדמות של לויד ברוב סרטיו היייתה של אדם שגרתי, אפילו מעט בורגני (אך לא עשיר) הנקלע לסיטואציה לא שגרתית. המשקפים שלבש בסרטיו נתנו לו מראה של "מרובע" ובסרטיו הזכורים ביותר, הוא נדרש לבצע פעולות די נועזות. בלעזאזל הבטיחות המצב מגיע לשיא הקיצוניות שלו. לויד, מוכר בחנות כלבו, שוכר לוליין על מנת שיטפס על הבניין בו שוכנת החנות. אלא שהלוליין צריך לברוח מהחוק ולויד נדרש להתחיל את הטיפוס בעצמו. אם אתם חושבים שאתם לא מכירים את הסרט הזה, תחשבו שוב, אתם כנראה מכירים אותו היטב:

הסרטים הזכורים ביותר של לויד לא היו רק מצחיקים. הם שילבו היטב אלמנטים של מתח והכניסו את דמות האדם הפשוט והמרובע לתוך הסיטואציות המפחידות. בכך, לויד הפך לא רק למופת של קומדיה, אלא גם לגיבור עבור חנונים קולנועיים באשר הם – תסכלו על בחזרה לעתיד, למשל. כמו לויד גם הגיבור של הוגו נאלץ להחליף שותף בעייתי לעבודה (דודו) בביצוע עבודה מאתגרת – טיפול בשעונים בתחנת רכבת עמוסה. כמו כל גיבור של קומדיה אילמת, גם הוא בורח מן המשטרה.

אבל לויד לא היה כמובן הקומיאי הקולנועי הראשון. בראשית דרכו הוא חיקה את צ'ארלי צ'פלין, בטרם יצר דמות עצמאית. ואת מי צ'ארלי צ'פלין חיקה בטרם פיתח את דמות הנווד? את הקומקאי הצרפתי מקס לינדר, שפוסטרים עם דמותו מעטרים את סרטו של סקורסזה מדי פעם. לינדר הצרפתי היה מן הראשונים לפתח דמות קומית קבועה המופיעה בכל סרטיו כבמאי-שחקן יוצר יחיד. בין 1907 ל-1913 הוא היה הקומיקאי הכי מוכר בעולם, עד לבואו של צ'פלין שהיה כאמור מעריץ גדול ואף חקיין. לאחר מלחמת העולם הראשונה לינדר ניסה את כוחו בארה"ב, אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה ומת ב-1925 כאשר הוא כבר נשכח בתודעה הציבורית. לאחר מותו זכה להכרה מחודשת.

אבל  הוגו הוא יותר מחווה לפנטזיה הקולנועית מאשר לקומדיה הקולנועית. לכן, ניתן לראות בו גם פוסטר לסדרה קולנועית אחרת, אשר התסיסה את דמיונם של ילדי צרפת בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. כפי שנכון בסרטי קומיקס של ימינו, הדמות המעניינת ביותר הייתה הנבל – פנתומס, גנב מומחה הבורח שוב ושוב מן המשטרה.

אבל ככל שסרטו של סקורסזה מתקדם, הוא הולך יותר ויותר אל העבר. אל הימים בהם תומאס אדיסון שאף לפתח מכשיר שיעשה לעיניים מה שהגרמופון עושה לאוזניים, מתוך מחשבה על שילוב ביניהם. העובד שלו, וויליאם דיקסון, פיתח מכשיר ותמורת מטבע ניתן היה לצפות דרך תאי הצצה בסרטים מסוג זה:

באותן שנים, בפריז, היה כבר מי שיצר והקרין סרטים עם עלילה מורכבת יותר. אלא שאלו היו סרטים מצויירים. עם בוא הסרט המצולם, העניין בהם פחת והיוצר שלהם, אמיל רנו (מאייתים את זה Émile Reynaud, כמובן) השמיד את כולם. אמנותו הייחודית נפלה קורבן לשינוי בטעם הקהל ולהתפחות הטכנולוגיה. הוא לא מוזכר בהוגו אבל נדמה לי שרוחו שורה על הסיפור. והנה סרט שלו שהיוצר לא הצליח להשמיד:

אז הגיעו האחים לומייר שהציגו לקהל הצרפתי שני חידושים: הקרנה על מסך גדול של תמונות נעות וצילום מחוץ לאולפן, של תמונות באיזורים רחוקים ואקזוטים. וגם הקרנה של רכבות נכנסות לתחנה. אני מניח כי האגדה המקסימה על כך שהקהל רץ ליציאה מן החשש כי הרכבת תדרוס אותו היא הגזמה, אבל הרכבות כן היו מוקד משיכה גדול בשנים הראשונות של הקולנוע. הנה רכבת עוזבת את ירושלים של המאה ה-19:

אבל האחים לומייר לא חשבו שהקולנוע ימשוך קהל להרבה זמן. הם עברו להמצאות אחרות הקשורוות לצילום -למשל פיתוח של צילום מוקדם בצבע ואפילו ניסיונות בטכניקה מוקדמת של סטילס בתלת מימד. יוצרים אחרים ראו בכלי שהם פיתחו אפשרות לצלול לעולם של סיפורים ופנטזיות. אולי הבולט שבהם היה ג'ורג' מלייס, שהוגו הוא קודם כל מחווה ליצירה שלו. לא מדובר במחווה ראשונה, כי בעצם כל סרט המבוסס על אפקטים במידה זו או אחרת הוא מחווה למי שעמל יותר מכל על פיתוחם. הנה האיש שהיה תזמורת שלמה –

מלייס מתח את הסרטים הרבה מעבר לגבול הדקה ומעבר לכל דבר אפשרי. אמן של אפקטים, של פנטזיה ושל אמונה בכוחו של הדמיון. היה בסרטים שלו משהו תמים וילדותי, למרות שלפעמים הוא איבד גם ספרות הנחשבת ליותר גבוהה, בעיקר ג'ול וורן:

טוב, נאמנות למקור הספרותי לא העסיקה אותו. וורן הוא גם, לכאורה, המקור לסרטו הידוע ביותר של מלייס, שהוא גם כנראה הסרט הידוע ביותר מן העשור הראשון לקיומו של הקולנוע. זהו כמובן מסע לירח (Le voyage dans la lune), סרט שגם אם אתם חושבים שאתם לא מכירים, אתם מכירים את הדימויים שמתוכו. הנה הוא בעותק משחוזר שנעשה השנה, כולל מוזיקה של "אייר" (שאני קצת אמביוולנטי לגביה): 

לקולנוע של מלייס חולשת רבות – הוא לא ממש יודע לבנות דמויות, חלק מן השוטים ארוכים מדי והעריכה לא תמיד עקרונית. לי לא איכפת. זהו קסם במשמעות הטהורה ביותר של המילה, אחיזת עיניים שעל אף שאנו מודעים לזיוף שבה, אנו מעדיפים להאמין לה. להתפעל מן הדמיון שיצר את הדימויים הללו שוב ושוב.

המעמד של מלייס כבמאי הבכיר בעולם לא החזיק מעמד הרבה זמן. עד העשור השני למאה ה-20, סרטיו כבר נחשבו למיושנים. הוא לא דאג לזכויות יוצרים וכך למרות שסרטיו היו המצליחים ביותר בעולם למשך שנים, הוא לא הפך עשיר כתוצאה מכך. למשך מספר שנים הוא שינה את סגנונו והצליח לעשות בארה"ב מספר מערבונים. בסופו של דבר הוא לא היה יכול עוד לעבוד כבמאי ושחקן וגם לא הצליח לשוב לעבודתו הישנה בטרם פנה לקולנוע – קוסם, כמובן.

אבל סרטו של סקורסזה מחייה את האמנות שלו ואף מוסיף לה את מימד התלת-מימד, פיתוח טכנולוגי שללא ספק היה מעניין את מלייס. בכלל, סרטו של סקורסזה הוא חגיגה של דמיון, רוח הרפתקאה וילדות שלא נגמרת. בעיניי זהו לא סרט ילדים, אלא סרט למבוגרים שרוצים להרגיש שוב כמו ילדים ומוכנים לצאת למסע. אני מניח שיש בהוגו לא מעט בעיות, כמו שיש כמעט בכל סרט. עבורי הוא לא ארוך מדי. עבורי חוסר האמינות של הדמויות רק משרתת אותו. זהו סרט על היצירה שהופכת לגדולה מהחיים, סרט על הקסם הגדול הטמון לא רק בקולנוע ובהרפתקאה, אלא גם במבט בשעון.

לסיום, הנה סרט שגם מוזכר בהוגו וגם זוכה למחווה בהארטיסט – דאגלאס פיירבנקס, הכוכב של הקולנוע האילם, הוא רובין הוד. הקריירה של פיירבנקס דעכה עם המעבר לסרט המדבר, אך הוא זכור מאוד בקולנוע של שנת 2012. כי אמנות גדולה היא מעל לזמן, גם כשהיא מיושנת. תמיד יהיו אנשים כמו סקורסזה שיצעידו את הקולנוע קדימה על ידי מבט לאחור.

תגובות

  1. חושב בקול רם הגיב:

    פוסט נהדר

  2. razdmt הגיב:

    בהחלט פוסט נהדר המזכיר לי למה אהבתי כל כך את הוגו ולמה הוא יצירה בלתי נשכחת, קולנוע שהוא כולו קסם. אין הרבה במאים כמו סקורסזה, שגם ידוע באהבתו הגדולה למדיום הזה (רשימת 85 הסרטים שהוא הזכיר לאחרונה כהשפעה על יצירותיו רק מוכיחה זאת, הבנאדם חי ונושם קולנוע, מכל שנה, מכל סוג. וזה לא דבר ברגיל אצל במאים גדולים, למרבה ההפתעה. במאים כמו וודי אלן, דיויד לינץ ופיטר גרינאווי התבטאו בעבר לא מעט על כך שהם אינם צופים בסרטים) שהיו מצליחים ללכוד ולייצר את היופי, ההשראה והקסם שהסרט יוצר. סרט שכולו אהבה גדולה לקולנוע, לסיפור, לדמיון, לאומנות. סרט שמצליח לשלב בתוכו, בהצלחה כבירה, לא מעט סוגיות על נפש האדם ומשמעותה (הוגו מחפש מסר מאביו שייתן לו משמעות רוחנית כלשהי לחייו. סיפור על אומן שמתכחש ליצירותיו ובסופו מתפכח וכו'). וכן, כל זה בסרט שהוא לכאורה סרט ילדים (אהבתי את ההגדרה שנתת לסרט). אין ספק שמי שלא מכיר את תולדות הקולנוע ואינו רוחש אהבה והערכה עצומה לאומנות השביעית, יכול למצוא את עצמו קצת משתעמם מהסרט, שלא כמו שהובטח אין בו רק מרדפים, הרפתקאות, וסיפור לעוס, אלא עומק ואשכרה תסריט טוב.
    ועוד משהו, זהו בסך הכל הסרט השני שמצליח להשתמש למופת בטכונולגיית תלת מימד, כמשהו שמשרת את הסיפור ולא כסתם עוד גימיק, אחרי אווטאר הנפלא כמובן. כנראה רק במאים גדולים, עם חזון אומנותי אמתי, מצליחים לשלב את ההתקדמות הטכנולוגית עם איכות וערך מוסף. קובריק והיצקוק נראה לי היו עושים מזה מטעמים (למרות שהיצקוק עבד עם טכנולוגית התלת מימד בגרסתה הראשונית באליבי הנהדר, ששם אני לא רואה סיבה לצילום מסוג כזה, היום הטכנולגיה הזאת היא עולם אחר).
    ואם כבר עסקתם בהרחבה בהארטיסט ובהוגו, רק לשם איזון הקולות- הארטיסט לעניות דעתי הוא לא יותר מסרט שבלוני עם אחד התסריטים, גם מבחינת מבנה העלילה, בניית הדמויות והסצנות, היותר בנאלים שראיתי בשנים האחרונות. אני מתפתה לא לומר שהוא אף מזלזל באינטליגנציה. סרט שכולו גימיק, ללא טיפת אמינות וחן. הוא אומנם מבוים ומשוחק בקפידה, המחוות יפות (אבל בחייאת, בכל סצנה וסצנה? מה עם קצת מקוריות? שיר אשיר בגשם עושה זאת בצורה הרבה יותר חכמה ובוגרת), והכלב שובה לב, אבל זה לא מספיק כדי להיות הסרט הטוב של השנה, אפילו לא בין העשירייה. ואם משווים אותו לסרטים האילמים הגדולים, אז בכלל רואים כמה המלך הוא עירום, כמה סרט אילם יכול להיות מדהים עם רק התסריט יותר טוב. ולחשוב שעל סרט כמו עץ החיים, יצירה פילוסופית המפעימה בעוצמה ואיכויותיה, יצירה של פעם בעשור, יש כזו אמביוולנטיות. כבר קשה לזהות איכות אמתית?
    איזה כיף שיש את סקורסזה שמראה איך עושים סרט נוסטלגי המתרפק על שנותיו הראשונות של הקולנוע, באופן אינטליגנטי, חכם, מרהיב ביופיו ופשוט מרתק. באופן שמוקיר ומעריך את הקולנוע לדורותיו, ולא גורם לו להיראות כמו מיחזור אינסופי וקלישאה אחת גדולה.
    יאללה אוסקר שני לסקורסזה, מגיע לאישיות הגדולה הזאת את כל ההוקרה על הוגו, גם בגלל כל המחדלים בשנים הגדולות שלו באמת (על מי אני עובד, זו האקדמיה. עוד אוסקר על בימוי שהולך לבמאי בינוני עם סרט בינוני שמשומה הצליח לעבוד על כולם).

    1. תודה רבה על התגובה, נהנתי לקרוא.

      בכל זאת,תיקון קטן: אני לא מאמין לבמאים שאומרים שהם לא אוהבים קולנוע. וודי אלן אומר שהוא לא הולך הרבה לקולנוע בשנים האחרונות. אבל הוא מאוד, מאוד בקיא בקולנוע קלאסי בעיקר קולנוע אירופאי. הסרטים שלו, ללא יוצא מן הכלל, מכילים מספר רב של מחוות קולנועיות לקולנע שהוא אוהב. גם לינץ' דיבר לא פעם על ההשפעה שלו מקולנוע הוליוודי קלאסי (והוא גם מושפע מן הקולנוע האירופי, בעיקר לואיס בונואל). אבל לתדמית שלהם טוב לטעון שהם לא רואים הרבה קולנוע והם היו בכלל מעדיפים להיות אמנים (לינץ') לראות ספורט ולנגן ג'אז כל הזמן (אלן)
      גרינאווי באמת טוען שהוא שונא את רוב הקולנוע שהוא רואה, כולל סרטים של סקורסזה. גם מן הסרטים שלו, נראה כי הציור השפיע עליו יותר, הוא גם עוסק באמנות ובשנים האחרונות ביקר בישראל לפחות פעמים בשביל פרוייקטים "אמנותיים" ייעץ למוזיאון תל אביב לגבי מיקום היצירות במוזיאון וגם הציג תערוכה בגלריה
      שלוש (ממש ליד הבית שלי). הוא היחיד שאני מאמין לו שהוא באמת לא אוהב קולנוע – אני גם לא ממש בטוח שהוא אוהב בני אדם. אני כן אוהב הרבה סרטים שלו.
      המקרה המעניין מן ההיסטוריה הוא ארסון וולס, שגם טען שהוא לא רואה הרבה סרטים ומעריך עוד פחות מהם. אך במקביל הוא טען כי הוא התמכר לעשייה הקולנועית ועסק בה למרות שלהוציא את סרטו הראשון, הוא זכה בקולנוע לפחות הצלחה מאשר בתיאטרון, שאותו לכאורה הוא העריך. וולס גם בלא מעט הזדמניות כן שיבח סרטים של במאים אחרים בצורה כנה. בין היתר הוא היה מן הראשונים לקבוע כי קובריק הוא גאון. שרואים את הסרטים שלו רואים אהבה לקולנוע מכל סוג – ודברים דומים הוא גם אמר שקיבל פרס על מפעל חיים. אבל זוכרים לו אמירות מתנשאות שנאמרו כסוג של הצגה (והוא תמיד עשה הצגה).

      ונחזור לעניין: התלת מימד הוא בהחלט הפתעה בסרט הזה. לדעתי זה התלת מימד המוצלח ביותר שראיתי, יותר מאווטאר. הוא בהחלט חושב עליו בצורה אמנותית לא רק בשוטים שמנסים להרשים, אלא גם ככלי סיפורי מדי פעם. חוץ מזה, לדעתי היה תלת מימד טוב גם בסרט האנימציה "קורוליין" ובסרט "פינה" של וים ונרדס (וגם, במידה פחותה, ב"מערת החלומות הנשכחים" של ורנר הרצוג) אני גם מקווה שיוציאו בקרוב את "אליבי" של היצ'קוק בגרסה שתשחזר את תלת מימד. יש הרבה שטוענים כי היצ'קוק לא ממש השתמש בטכנולוגיה בסרט שרובו מתרחש בדירה אחת, אבל ישבו כמה סצנות שלדעתי מנסות לשחק עם מימד העומק שהולך לאיבוד בגרסה המוכרת. באז לורמן מצלם עכשיו את העיבוד שלו ל"גטסבי הגדול" בהשארת השימוש של היצ'קוק בתלת מימד. אני מניח שגם לורמן יעשה שימוש אמנותי יפה בתלת מימד. אני גם חושש שלורמן יחרב את הרומן המורכב ויביים סרט רדוד, אבל אולי בכל זאת נקווה לטוב.

      1. razdmt הגיב:

        לגבי אליבי, לפי היצ'קוק עצמו אפקטים מעטים היו מבוססים ישירות על התלת מימד, כפי שמתואר ב-"היצ'קוקטריפו":
        "פ.ט: אפקט עם מנורה, עם אגרטל פרחים ובראש ובראשונה עם מספריים.
        א.ה: כן, כשגרייס קלי מחפשת נשק להתגונן איתו, ואחר כך אפקט עם המפתח של המנעול, זה הכול."
        לעניות דעתי, למרות שלא הייתי שם את אליבי ברשימת היצירות מופת שלו (וואי וואי, וכמה כאלה יש לו), הסרט עובד מצוין בלי קשר לתלת מימד. הסרט מצליח בצורה מצוינת לייצר קלאוסטרופוביה ומתח, הרבה בזכות זה שרובו מתרחש במקום אחד, לא רואה איך התלת מימד בהכרח מוסיף לזה (אולי רק בסצנה שכן מתרחשת מחוץ לדירה, זו שבית המשפט פוסק את דינה של גרייס קלי כאשר מצלמים רק אותה ושלל צבעים פסיכדליים מאחורה).

        מה שאתה אומר הוא מאוד מעניין. הרי ברור שרוב אנשי התעשייה, בטח ובטח במאים גדולים שיצרו יצירות מופת הגיעו לאומנות הזאת מאהבה עצומה לקולנוע, לקסם שהוא יוצר, משלל יצירות שראו בחייהם. גם במאים שהתבטאו לפעמים אחרת. כפי שהזכרת למשל את וודי אלן שאכן סרטיו מלאים במחוות, מברגמן ועד סרט שכל כולו הומאז לסרט ("שחק אותה סם" סרט חביב ומהנה למדי של אלן, אך לא לא מתקרב עוד ליצירות הגדולות שלו שיגיעו כמה שנים אחרי זה). אז מאיפה מגיע המקום הזה של יוצרים מסוימים לגנות ולזלזל במדיום שהם עצמם עובדים ויוצרים בו? בשביל מה להם לייצר תדמית ככאלה שלא רואים ואוהבים קולנוע? הרי זה לא שהם לא רואים במדיה הזאת כאומנות משפיעה ומעמיקה, כפי שיש אנשים שיגידו…
        בהקשר הזה, גרינוואי הוא בכלל תעלומה בשבילי. רבים מסרטיו כל כך מדהימים ביופיים ועוצמתם, רואים בכל פריים את התשוקה ואהבה לקולנוע, ואז אתה קורא בראיונות שהבנאדם כל כך סולד מקולנוע והשפעת המדיום בכלל. וזה לא שאין לפעמים אמת בדבריו, הרוב פח זבל היום, אבל אי אפשר להתעלם מיצירות טובות שכן יש בהם את הערך המוסף שמצדיק את עשיית הסרט, בדיוק כמו יצירתו הגדולה ביותר לדעתי הטבח, הגנב, אשתו והמאהב. לפחות הוא עדיין יוצר סרטים, למרות שהם נראים יותר ויותר כמו ציור, ולי אין שום בעיה עם זה. הבנאדם גאון בסופו של דבר.

        בהזדמנות זאת, אוסקר מהנה לכולם. הלוואי שהוגו או עץ החיים ייקחו את הפרסים הגדולים. זה לא יקרה כמובן, אבל מי יודע, אולי הערת שוליים יעשה את הצפייה באוסקר השנה לשווה.

        1. אני חושב שרבים מהיוצרים שאתה ועופר הזכרתם ככאלה שמתבטאים בתור "לא אוהבים קולנוע", מתכוונים לקולנוע של היום. הרי וודי אלן יכול להגיד עד מחר שהוא לא רואה סרטים ולא לבוא לטקס האוסקר שבו הוא זוכה בפרס, אבל בתכלס אין ספק שרוב (או אולי כל) סרטיו הם גם מחוות/חיקויים של סרטים גדולים אחרים. אין כאן ויכוח. אז נראה לי שהכוונה היא לסרטים עכשוויים, או למה שנהיה מהקולנוע המסחרי בימינו. זה פשוט לא הגיוני בעיניי לסלוד באמת מהמדיום שאתה יוצר בו, אולי רק מיוצרים אחרים והפרשנות שלהם לדברים. נדמה לי שהיה זה ג'ון ג'וסט שבעת ביקורו בארץ סיפר שאם הוא רואה סרט ובשלב מסויים מתחילה עריכה שגרתית של דיאלוג (עם אובר-שולדר או כל דבר דומה) הוא פשוט קם ויוצא – כי הוא לא מסוגל לראות את זה יותר. אני אישית מאמין שכל היוצרים שציינתם "סובלים" מאהבת קולנוע קיצונית יותר או פחות, וסובלים מהמקום בו הקולנוע נמצא, ללא יכולת לשנות זאת באמת.

          לגביי "אליבי", אציין בקצרה שזה הסרט האהוב עליי של היצ'קוק. ביצוע מושלם לתסריט מושלם. זאת אומרת, אחרי "ורטיגו", כמובן 🙂

          1. razdmt הגיב:

            כמובן שרובם מתייחסים לקולנוע המסחרי, זה של ה- 20-30 שנה האחרונות (לגבי גרינאווי אני כבר לא בטוח, הבנאדם שונא גם קלאסיקות נחשבות ומוערכות), אך גם כאן עולה התהייה- למה? למה לסלוד כל כך מכל הקולנוע בשנים האחרונות, כי אמור גם בשנים האלו כל אחד מאיתנו יכול למצוא עשרות יצירות מדהימות שאומרות כל כך הרבה על החיים ומשמעותם, גם מבחינת קולנוע חדש, מסקרן, קיצוני ונסיוני. וכמונו כל אדם בערך שאוהב קולנוע. מה שדי מוזר ומצחיק בכל הסיפור הזה, שהיוצרים הללו (אלן, לינץ', גרינאווי) עובדים ויוצרים בדיוק בשנים הללו, בדעיכה של הקולנוע כביכול. אז גם הם תורמים לירידה באיכותו, לא? או שהם באמת כאלה מתנשאים וחושבים שרק יצירותיהם משקף איך קולנוע צריך להיעשות ולהיראות? כל הסיפור הזה די מוזר ומתעתע.

  3. מיכאל גינזבורג הגיב:

    טרנטינו לא הפסיק ללכת לקולנוע מעולם והוא צופה בהכל 🙂
    גרינאוויי? לא פלא שהוא לא אוהב את מה שהוא רואה, הסרטים האחרונים שלו בלתי ניתנים לצפייה,
    קהל היעד שלו מצטמצם להחריד.

  4. שרון הגיב:

    תודה, למדתי המון

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.