• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

אלכס ואני: חלק א' – "Accion Mutante"

15 בינואר 2012 מאת אורון שמיר

הכל התחיל בפסטיבל ירושלים האחרון. המלצה כפולה שלחה אותי, ביום הלפני-אחרון של הפסטיבל, אל סרט ספרדי בשם "בלדה טריסטה" ("Balada Triste de Trompeta") שלא ידעתי עליו יותר מדי. ראוי לציין שאל הסרט הגעתי אחרי שבכל הפסטיבל היה רק סרט אחד שבאמת באמת אהבתי והערכתי ("היו זמנים באנטוליה") ובתחושת אכזבה כללית. ועוד ראוי לציין שעד לאותה נקודה, כלומר חודש יולי, שנת 2011 בכללותה לא נראתה כמו השנה החביבה עליי כצופה. כך נכנסתי אל הסרט הזה. אחרי 107 דקות, מהיותר מטורללות שחוויתי בחיי, הרגשתי שיצאתי בנאדם קצת אחר. אם לנסח את התחושה במילים פשוטות אך לא לגמרי קוהרנטיות, הרגשתי כאילו הרגע צפיתי בסרט של הבמאי האהוב עליי, אלא שאף אחד לא טרח לספר לי שהוא הבמאי האהוב עליי. כלומר, הייתי משוכנע שיש לי דעה די מוצקה לגביי הקולנוענים המדורגים גבוה ברשימת האהבות הפרטיות שלי – אז מאיפה בדיוק הגיע האלכס דה לה איגלסיה הזה? ויותר חשוב – איפה הוא היה כל חיי? האם ייתכן שבעצם טרם נחשפתי לבמאי האהוב עליי בכל הזמנים? שאלות כבדות משקל מכדי לענות עליהן אחרי סרט אחד בלבד. אז החלטתי לעשות מעשה.

כדי לבחון את הטענה שלי, לפיה דה לה איגלסיה הוא אכן אחד הקולנוענים החביבים עליי רק שלא ידעתי זאת, החלטתי פשוט לצפות בכל סרטיו. או לפחות במספיק מהם. הרי באיזשהו שלב אחד מהם יפריך את התיאוריה (משהו בסגנון "שום במאי שאני מחבב לא יעשה סרט כזה") או שגוף העבודות שלו יוכיח כי הסגנון הקולנועי, הנושאים בהם הוא מתעסק, והמקומות אליהם הוא הולך ביצירותיו – הופכים אותו לבמאי הנערץ עליי. בעצתו של פבלו אוטין, חובב מוצהר של הקולנוען הזה, החלטתי להתחיל בהתחלה ולהתקדם משם סרט אחר סרט, בסדר כרונולוגי. אני מקווה שפוסט זה יהיה הראשון בסדרה, אבל לא מתחייב אם היא תהיה שבועית או חודשית. כך או אחרת, אני מזמין אתכם ואתכן לגלות יחד איתי את אחד הכשרונות המטורפים של הקולנוע הספרדי. נתחיל עם סרטו הארוך הראשון, ששמו הנפלא הוא "Accion Mutante" – לעניות דעתי, מיצירות הביכורים המבריקות והמשוגעות בתולדות הקולנוע, או לפחות הקולנוע שאני מכיר.

אלכס דה לה איגלסיה החל הקריירה בעסקי השעשועים כמעצב אמנותי, וביים לראשונה סרט קצר משלו בשנת 1991, שנקרא "Mirindas asesinas". כבר בו ניתן לזהות מוטיב המעסיק את הבמאי ביצירתו המאוחרת – המפלצת החבויה בתוך העם הספרדי (או שמא האנושות כולה?), אשר צורך אלימות קיצונית כבידור יומיומי. הסרט הסתובב בפסטיבלי תבל, אבל יותר חשוב – משך את תשומת ליבו של האדם הנכון. אחד היוצרים העולים בזרם החדש של הקולנוע הספרדי החצוף והטראשי, פדרו אלמודובר שמו, זיהה את הפוטנציאל. יחד עם אחיו אגוסטין הפיקו השניים את הפיצ'ר הראשון של אלכס בשנת 1993, בהיותו כמעט בן ארבעים.

כך נולד "Accion Mutante", סרט שמשמעות שמו פחות או יותר כפולה – גם "כוח משימה מוטנטי", שמה של הכנופיה העומדת במרכזו, וגם "אקשן מוטנטי", כלומר הבטחה להרבה סצינות פעולה בכיכובם של יצורים מוזרים. עלילת הסרט מתרחשת בעולם בו מתקיימת הפרדה ברורה בין יפים למכוערים. או אם תרצו, בין המושלמים לפגומים, אנשים בעלי מוגבלויות גופניות ניכרות לעין המכונים "מוטנטים". הראשונים חיים בעושר רב, בעוד האחרונים נדחקים כעכברושים בסלאמס וביובים. כמובן שהם דורשים צדק חברתי ואף מוציאים לפועל מספר פעולות טרור כנגד היפים והמצליחים. כנופיית המצורעים המפורסמות מכולם מכונה "Accion Mutante" והיא ממשיכה להפגין את כוחה גם כאשר המנהיג והמוח שלה, רמון (אנטוניו רסינייס), כלוא בבית הסוהר. ביום שחרורו, הוא חובר אל פקודיו הנאמנים ושוטח בפניהם את תוכניתו האחרונה – לחטוף יורשת עצר מפורסמת (פרדריק פדר), להטיס אותה אל החלל החיצון ולבקש עבורה כופר ענקי. אני חושב שאפשר לעצור בשלב הזה כדי שתוכלו לקרוא שוב את המשפט הקודם. אחר-כך, אגיד שהתקצירון הזה מסכם פחות או יותר את 20 הדקות הראשונות של הסרט המופרע הזה, המסתכם בשעה וחצי שלא חדלה מלהפתיע ולהדהים.

דה לה איגלסיה לוכד את תשומת הלב מיד בפתיחה. עוד בטרם תספיקו להבין שהסרט התחיל, זעקות אימה יקרעו את הרמקולים והפרצוף הראשון שתראו על המסך, בקלוז-אפ, יהיה שייך לאדם שיהיה בר מינן בתוך פחות מדקה. העסק מתפתח לאחת מסצינות הפתיחה הפסיכוטיות שראיתי לאחרונה, עם לוקיישן מדהים וכניסה לא ברורה של מוזיקה מוכרת, המתחלפת בכותרות פתיחה לצלילי פאנק ניינטיז ספרדי מדבק. ההחלטה להרוג את הדמות הראשונה שנחשפת בפני הצופים בסרט שלך היא לא שגרתית בעיניי, על גבול הגאונית. כאילו יש כאן יוצר שאומר – שכח כל מה שאתה חושב שאתה יודע על סרטים ותן לי להפגיז את העיניים והאוזניים הבתולות שלך עד שהן יקרעו לגזרים. הבמאי מכניס את הצופה בכוח אל תוך הסרט, מסביר מיד בפתיחה שמדובר בקומדיית טראש שאינה מאמינה באלוהים ואפילו רומז שהוא לא מתכוון להתנצל על שום דבר שהולך לקרות על המסך. מול כאלה אומץ וכנות, במיוחד אם הם מגובים בכישרון, אני נותר משתהה ובעיקר מעריץ. קולנוען שלא מתבייש להיות מי שהוא הפך למצרך כה נדיר בימינו, עד כי החיפוש שלי אחר גיבורים חדשים הפך לצורך הישרדותי.

בהמשך הסרט, שאפסיק לספיילר כאן ועכשיו, מטלטל היוצר את העלילה לכיוונים שהולכים ונהיים פחות ופחות צפויים. הוא מקפיד להישאר במחוזות הביזאר והטראש, אבל לוקח הכל בהומור וקלילות. הוא מבצע סלטות לולייניות בהקשר של ציפיות הקהל מול התוצאה בפועל, אבל הסרט כל-כך כיפי ומבדר שייתכן ולא תשימו לב לכך. זהו בי-מובי כמו שבי-מובי צריך להיות. הוא פועל בז'אנרים הנחשבים נמוכים, כמו מד"ב, אימה ואקשן, אבל מנסח דרכם אמירות רבות עוצמה ומשמעות על נושאים כמעט-פילוסופיים במהותם.

לדוגמה – הקולנוע המודרני לימד אותנו שיש טובים ויש רעים. הקולנוע הפוסט-מודרני הוכיח שהגבולות בין הטובים לרעים לפעמים מתעתעים (כמו אצל סרג'יו ליאונה, למשל). אך בסרטו הזה של דה לה איגלסיה קורה משהו שאני לא זוכר שראיתי בהרבה סרטים (נא לקרוא עד סוף הפסקה) – לאורך רוב רובו אנחנו מזדהים עם האנשים הרעים, ובמיוחד עם מנהיגם. הרי הם המדוכאים, האאוט-סיידרים. הנאום של רמון לפיו הוא וחבריו בכלל לא מעוניינים להריח טוב ולהיראות נפלא, הוא חתיכת הצהרה בהקשר חוץ-קולנועי. אבל אז מזכיר לנו הבמאי שטרוריסטים הם טרוריסטים, ומערער את ההזדהות שלנו עם מי שחשבנו שהיה הגיבור. באופן טבעי, מתחיל הצופה לחפש את מרכז הטוב של הסרט. את הדמות החיובית, את הלב או המוסר. חיפוש זה נמשך ללא תכלית ממש עד לדקות הסיום, ואז מגיח הגיבור האמיתי של הסרט מן המקום הכי לא צפוי, אך גם הכי מתבקש בעת ובעונה אחת. קצת קשה להסביר את התחושה הפרדוקסלית הזו, אבל מדובר בהחלט בהולדת גיבור שהיא מפתיעה וברורה מאליה בו זמנית.

אני לא ידע איך זה אצלכם ואצלכן, אבל אני ממש ממש אוהב שמצליחים לעבוד עליי בקולנוע. במיוחד בתור שוויצר שלפעמים בטוח שהוא כבר ראה הכל. ואני הכי אוהב את הקולנוענים שלי במצב מתקדם של שגעון יצירתי. זו הדרך היחידה בה אוכל לזכות ברגעים סינמטיים שאחריהם אגרד בראש, לא אבין מי הדפוק שחשב על זה ואולי אפילו אפחד קצת ואחשוב משהו כמו: "וואו, משהו ממש לא בסדר בראש של מי שהגה את מה שאני רואה כרגע".

אך מהיכן באים כל רגשי הנחיתות האלה? מה מביא אדם לברוא סרט על עולם בדיוני בו אנשים נשפטים אך ורק לפי המראה החיצוני שלהם? לעניות דעתי, מדובר כאן במקרה קלאסי של אדם היוצר מתוך מצוקותיו שלו. דה לה איגלסיה אינו גיבן, תאום סיאמי או בעל צלקת עצומה על פניו, כמו המוטנטים שהם גיבורי סרטו. אבל הלהט שהם מפגינים לא יכול היה להיכתב ולהיות מבויים בידי מישהו שאינו גוץ שמן, נמוך וממושקף כמו אלכס דה לה איגלסיה. גם שותפו הקבוע לכתיבה, חורחה גריקאצ'בריה, די שעיר ומקריח בעצמו. וכאן אני מוכרח לקפוץ קדימה אל שנת 2011, בה אלכס הוא בן זוגה של קרולינה באנג, כוכבת סרטו האחרון וסוג של פצצה שדי מזכירה במראה שלה את כוכבת "Accion Mutante". הנה הם יחדיו, הכי היפה והחיה:

אגב, עד לפני שנה-שנתיים הוא היה נשוי ממושכות למלהקת שלו, אמיה דיאז. אבל נעזוב לרגע את חייו האישיים, אני לא נוטה לערבב בין רכילות לבין קולנוע בדרך כלל וכבר עשיתי כאן טלנובלה קטנה. מה שמעביר אותנו נהדר אל הנושא הבא.

לפני הצפייה, לא ממש הבנתי מה לחובב המלודרמה אלמודובר ולקולנוע של דה לה איגלסיה. כעת, הקשר די ברור, מעבר לעובדה שאלמודובר היה פרוע למדי בתחילת הקריירה שלו ותמיד נמשך בעצמו לז'אנרים "נמוכים". הקו המשיק הבהיר ביותר בין שני הקולנוענים הוא השימוש המוגבר בטלוויזיה והתייחסויות לתרבות הפופ במהלך הסרט עצמו. כמו למשל, הנעימה של "משימה בלתי אפשרית", או מחווה משונה לסצינת הדיינר ב"מלחמת הכוכבים". קריצה ספציפית יותר לקולנוע של אלמודובר מגיעה בסרט זה בדמות פרסומת פיקטיבית  ל"טריפיז", דגני בוקר בתוספת אסיד. ענק!

הבדיחה הקטנה הזו היא רק דוגמה אחת להומור השחור עד טירוף טואטלי של הבמאי, אשר שולט בסרט הזה וגם ב"בלדה טריסטה", אשר מזכיר עבורי מאוד את המערכה האחרונה של "Accion Mutante". בזכות הגישה וההגדרה של הסרט כזבלון, קשה להזדעזע מאיברים קטועים וקילוחי דם כאשר הסיטואציה בה נגרמו הנזקים בנויה כמשעשעת מלכתחילה, או עשויה ברמת גרוטסקה שאין ברירה אלא לא לקחת ברצינות. בקיצור, אני חושב שאני מוכן למנה הבאה בדמות סרטו השני של אלכס דה לה איגלסיה – "El día de la bestia".

תגובות

  1. פבלו הגיב:

    היי – אם וכאשר תגיע לסרט שלו מ-2006 (סוג של סרט אימה לטלוויזיה), אשמח לראות אותו איתך – זה סרט שחסר לי כדי להשלים את הפילמוגרפיה 🙂

    איזה כיף לך שאתה הולך לראות את "יום הבהמה" – צריך גם לקחת בחשבון שבאותה התקופה הקולנוע הספרדי נראה פחות או יותר כמו הקולנוע הישראלי של היום (או לפחות עד לפני שנה) -יצירות מוצלחות בעיקר בתחום הדרמה.

    במהלך שנות ה-90 צמח גל של סרטי מתח, פעולה, מד"ב ופנטזיה בספרד -בעיקר בזכות מהפכנים כמו אלכס דה לה איגלסיה ואלחנדרו אמנבר ("פקח את עיניך", "תיזה"). הגל הזה בעצם פתח את הדלתות לקולנוע הז'אנר הספדרי שאנחנו מכירים היום ("REC", "בית יתומים", "INTACTO" ועוד רבים וטובים)…

    אני זוכר את ההתלהבות שלי באותה התקופה מחשיפה לסרטים דוברי ספרדית שהם פשוט אחרת. זה היה מעשה מאוד משמעותי ולכן ההערכה לסרטים האלה של דה לה איגלסיה נצבעו במטענים נוספים של חלוציות, העזה, חוצפה, חתרנות ו"כן, אפשר! ככה זה צריך להיות!".

    מסקרן מה תחשוב 🙂

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.