• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

מהדורת שבת: 10 בדצמבר 2011

10 בדצמבר 2011 מאת מערכת סריטה

עוד שבוע, עוד מוצ"ש ועוד מהדורה היפר-טקסטואלית, מולטי-כותביאלית ועוד כל מיני מילים שאני עלול להמציא אם לא תיכנסו לקרוא על: "חברים עם ילדים", "מלנכוליה", "אלוהי הקטל", "החבובות", רימייק אמריקאי ל"מר באום", מתחם קולנוע חדש בנמל ת"א, הקולנוע המתחדש של מוזיאון ת"א, דרייב-אין בטבריה, וכמובן – עוד חיפושי גוגל מטורפים שהובילו אנשים אל הבלוג השבוע, כולל הזוכה  בתואר ה-WTF של כל הזמנים…

אור

בשבוע הזה הצלחתי לדחוס עוד חמישה מסרטי 2011, אותה אני מנסה להתיש לפני שהיא מסתיימת. הטוב שבהם היה "Margin Call" שבוודאי נרחיב עליו בהמשך. אוסקר לתסריט, לקווין ספייסי ולסטנלי טוצ'י עכשיו!

החדשות הטובות הן שגיליתי שהשנה, חוץ מ"מסיבת רווקות" שכה אהבתי, יצאה עוד קומדיה עם קירסטן וויג, ג'ון האם, מאיה רודולף וכריס או'דאוד. החדשות הרעות הן שיש שם הרבה פחות מוויג, האם, רודולף ואו'דאוד ממה שהייתי רוצה (למעשה, וויג צולחת את מעט הסצינות שלה בוכה רוב הזמן). מדובר ב"חברים עם ילדים" ("Friends with Kids"), קומדיה ניו יורקית שהגתה ג'ניפר ווסטפלד ("לנשק את ג'סיקה סטיין" וזוגתו שלו ג'ון האם. זונה). הסרט מתחיל לא רע והולך למקומות הכי צפויים שאפשר להעלות על הדעת בהמשך אז בתאכל'ס הוא די מבאס. סביר שגם עליו נדבר מתישהו בקרוב…

יאיר רוה פרסם את רישומיו מ"מלנכוליה" בו הוא משווה את הסרט ל"העור בו אני חי" ול"ארץ אחרת". הקטע המגניב הוא שעבדיכם הנאמן עשה בדיוק אותו דבר לשלושת הסרטים המדוברים לפני שבועיים. גרייט מיינדס וכו' וכו'. ההבדל העיקרי הוא שאני אהבתי יותר את חלקו הראשון של הסרט ואילו רוה את חלקו השני.

בפינת "מילות החיפוש המשוגעות שמשום מה מביאות אנשים לסריטה" עליה אני מדווח לכם כאן מדי שבוע, נרשמה איזושהי התמתנות בכמות הפסיכיות שיש בה בדרך כלל. שווה להזכיר את הבחור שתהה האם "תל אביב עיר הבירה של ישראל במקום ירושלים?"; והמחפש שתהה "למה נהגי מוניות מדברים הרבה"; אך לבי הכי יצא אל הבחור שכנראה המירוץ לפרס השחקן באוסקר הקרוב כבר בלבל אותו לחלוטין והוא חיפש "ג'ורג' קלוני האילם הארטיסט".
אבל אין ספק שהחיפוש המפואר של השבוע – ובעיני גם של כל הזמנים כנראה – היה לא פחות ולא יותר: "האקדמיה האירופאית בתחת של אור סיגולי". כן, כן, מישהו מצא לנכון להקליד את הדבר הזה בגוגל. אני בעיקר תוהה מה הוא ניסה למצוא והאם הוא גם עשה חיפוש בגוגל-תמונות. אז נכון, האקדמיה האירופאית די ביאסה אותי השנה אבל לא בגלל שהיא התנהלה באופן רקטלי כלשהו.
אבל כמו שסבא שלי היה אומר: אם יש אקדמיה בתחת, עדיף שתהיה אירופאית.

השבוע הבא יהיה שבוע ממש עמוס אוסקרית: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים יוכרזו וגם תאי המבקרים של לוס אנג'לס ובוסטון יזרקו אינפורמציה. האם עוד מישהו מעבר ל"הארטיסט" ו"הוגו" יקבל אהבה? האם "סוס מלחמה" ו"רועש להפליא וקרוב להחריד" סוף סוף יתחילו את המירוץ? נגלה בשבוע הבא. אנחנו כמובן נעדכן על הכל.
אני מרגיש צורך לציין שגם המועמדים לפרסי גלובוס הזהב מוכרזים בשבוע הבא. אבל מכיוון שבעיני האירוע הזה הוא בדיחה לא מצחיקה כבר הרבה זמן, אני מתריע מראש שאלא אם כן יקרה משהו מאוד יוצא דופן (ואני מדבר ברמת ה"הערת שוליים" מועמד לכל הקטגוריות וג'ון גודמן מועמד על "רד סטייט") אני אתנהל בסנוביזם ואוותר על סקירה ספציפית ב"סריטה".

ורגע אחרון של טפיחה עצמית על השכם:

מוקף באדום שם, זה השם שלי באתר awards daily מכיוון שהצלחתי לנחש נכונה 9 מתוך הרשימה של הNBR בשבוע שעבר. אני בקבוצה שחולקת את המקום השלישי. ריספקט.

עופר

ראיתי ואהבתי שלושה סרטים שעלו השבוע לקולנוע בארץ: אלוהי הקטל, מלנכוליה והחבובות. על שלושתם כבר יש טקסטים בבלוג – אור פחות אהב את מלנכוליה והיה קרוב מאוד להרגשה שלי לגבי החבובות ואורון סקר את אלוהי הקטל. בגלל הסמיכות, מצאתי קשר בין שני הסרטים: אלו אשר אינם מכילים בובות מזמרות הם סוג של כתבי אישום נגד הטקסיות והנימוסים של החברה הבורגנית (טווח הנושאים של מלנכוליה רחב יותר, אבל זה חלק אינטגרלי ממנו). החבובות מציע אלטרנטיבה: זהו בעצם סרט על התנהגות בלי גינונים, סרט החוגג את אהבת החיים הטהורה, את ההליכה בעקבות החלום והיצר. בסרטים האחרים, תלות יתר בקודים תרבותיים וכללי המשחק החברתי הובילו לכך שהיצר נכבש בידי דברים אחרים, ההופכים את החיים לסוג של זיוף. החבובות מציג עולם שאינו מנסה לייצר אשלייה של ריאליזם, אבל בניגוד לרוב הסרטים אין בו ולו דבר אחד שהרגיש עבורי כזיוף. וזהו רק פן אחד של הסרט. עד כאן ממני בנקודה זו על הסרטים האלו, אולי בקרוב אעמיס בכל זאת את הבלוג בעוד טקסט על אחד מהם.

מלבד זאת אני עדיין משלים צפייה בסרטים לקראת הפוסט על טקס האוסקר של 1932, אבל המועמדים כבר עושים את דרכם לטקס:

כאשר אני נתקל ברימייק/עיבוד ליצירה שאני אוהב, אני מנסה לתת ליצירה החדשה הנחות, ולא מצפה ממנה לשמור בהכרח על הדברים שאהבתי במקור או לקחת את הדברים לכיוון שונה. זה לפחות המוטו שניסתי להרגיע את עצמי בעזרתו, בעודי קורא בידיעה הזו אודות רובין ווילאימס והניסיון האמריקאי לרימייק של מר באום, סרט מבריק וייחודי של אסי דיין. אלא שכבר בפסקה השניה של הסינופסיס, נראה כי היוצרים האמריקאים החליטו לוותר על האדישות של הרופא כלפי המטופל ובפסקה השלישית הסרט כבר הופך לעלילת אופרת סבון. אפילו על האלמנט של המוות הידוע מראש הם מוותרים. אולי כמו כותב הפוסט אותו קראתי, גם המעבדים האמריקאים פספסו את העובדה כי מעבר להיותו מצחיק ומתוק, מר באום הוא בעיקר סרט ביקורתי מאוד כלפי החברה. למרות זאת, יכול לצאת מזה סרט טוב – וזו בהנחה האופטימית כי הפרוייקט אכן יפותח.

אורון

ראשית, אני מוכרח לצרף את עצמי לצוות המוחות שחושבים אותו דבר עליו דיבר אור. מסתבר שיאיר רוה קרא את מחשבותיי, או אולי פשוט קרא והתרשם לפניי מהחוברת של קולנוע מוזיאון תל אביב. אתם אולי מכירים אותו בתור המקום היחיד בעיר שהקרין את "השוטר" של נדב לפיד. אז מסתבר שהקו האיכותי-אמנותי נשמר, כאשר סרטי יונייטד קינג החליטו להפקיד כמה מאוצרותיהם בחצי השנה הקרובה בידי המוזיאון. זה מתחיל עם "אלוהי הקטל" המשובח שעלה ביום חמישי לאקרנים וזה ימשיך עם (קחו אוויר) הסרטים הבאים – "שיטה מסוכנת" של קרוננברג, "הילד עם האופניים" של האחים דארדן, "טרה פרמה" של עמנואל קריאלזה, "אנקת גבהים" של אנדראה ארנולד, "ילנה" של אנדריי זביגינצב, "קוריולאנוס" של רייף פיינס ו-"חיים טובים יותר" של סדריק קאן. יש כאן לפחות שני סרטים שאני כוסס ציפורניים בציפייה בגללם. אפשר לנסות לנחש אלו.

עוד בענייני בתי קולנוע חדשים או עתידיים, מסתבר שמתוכנן לקום מתחם קולנוע חדש בנמל ת"א. סוג של חדשות טובות, אם אתם בקטע של קומפלקסים ענקיים עם אולמות מעוצבים ותנאי הקרנה איומים. למרות שעדיין יש תקווה, משום שאין מפעיל רשמי למקום. מצד שני, אלה החדשות הרעות בעיניי – קודם כל להכריז על המקום ועל גודלו ורק אחר-כך לחפש מי ומה יוקרן שם? נשמע לי כמו עסקים המונעים מאהבת כסף, לא קולנוע. כמובן שזה עוד מוקדם מדי ולכן נעבור לידיעה משמחת (והזויה) מעט יותר – בטבריה ייפתח בקרוב קולנוע בסגנון דרייב-אין. כן, כאילו אנחנו באמריקה בשנות השישים. אתם יכולים להאמין לי או פשוט לבדוק את הלינק היחיד שמצאתי בנושא, אבל אני מוכרח להתנצל מראש על איכות הכתיבה שם, למרות שאני רק המפנה אל האתר ולא קשור אליו בשום צורה. בכל מקרה, מזל טוב טבריה, לדעתי אפילו בית קולנוע סטנדרטי כבר מזמן אין שם. הייתי בא לבקר, אבל אין לי אוטו.

אז בסוף ראיתי את "החבובות". החרם האינדבידואלי שלי החזיק בדיוק עד יום הבכורה בשעה 22:00. האמת היא שיש לי הרבה מה להגיד עליו, אבל בחיי שזו מסיבה שאני לא רוצה להרוס. היא שמחה מכדי לעשות זאת. אז בואו נגיד שלמדתי לפחות שני דברים מכל האירוע, החל מהחששות המוקדמים שלי מאז יוני ועד דקה לפני שצעדתי אל האולם. הראשון הוא שאף אחד לא מכיר את הטעם שלי כמוני. ואם האינסטינקטים אומרים לוותר, אני חייב לסמוך עליהם. אאלץ לסתור את עצמי בשלב הזה ולהודות לכל הלחץ החברתי הנהדר שהופעל עליי בשבוע האחרון להתנער רגע מעצמי וללכת לראות סרט, כולה סרט. הדבר השני שלמדתי, או יותר נכון נזכרתי בו, הוא שגם אני טועה לפעמים. כל-כך חששתי שהסרט של "החבובות" יהיה עצל כמו הטריילרים הויראליים בגרוש שלהם. שלא יתאמץ. אז וואו, כמה שטעיתי. הסרט הזה כל-כך מתאמץ שכמעט נקעתי את שריר המטא-הומור שלי. טוב, הבטחתי לא לקלקל, אז אסיים בחיוב – זהו אחד המקרים הבודדים בהם אני יכול להמליץ בלב שלם על סרט שלא אהבתי. לכו לראותו, הוא יקסים אתכם ואתכן. מצד שני, כנראה שאין לי לב אם לא אהבתי אותו, אז אל תסמכו עליי.

הטריילר המעניין היחיד שראיתי השבוע הוא הצצה ראשונה לפרוייקט האימה של ג'וס ווידון ושמו "The Cabin in the Woods" שמבטיח לשחק עם קלישאות הז'אנר. הקדימון מתחיל באופן הכי מסורתי, כלומר נדוש, שאפשר ואז מנסה להצדיק את הטאגליין "אתם חושבים שאתם מכירים את הסיפור". לדעתי הוא די מצליח, ואני גם שמח שאולי יהיה סוף סוף סרט שבו הדמויות לא מתפצלות כאשר משהו רע רודף אחריהם. פעם הייתה לי שיחה מאוד ארוכה על זה והצלחתי לשכנע את הצד השני שאין בכך שמץ של היגיון. הנה הטריילר, בו צפיתי דרך "עין הדג":

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.