• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

שלוש הערות על "העור בו אני חי"

15 בנובמבר 2011 מאת זהר אלמקייס

הדמויות של אלמודובר יודעות שהן בסרט של אלמודובר. ברגע קריטי בסיום של "העור בו אני חי" ("La piel que habito") עומדות שלוש מן הדמויות לפני בשורה. ניכר בפניהן המתוחים, בהעמדה המשולשת, בבכי והצחוק העומדים להתפקע הן על המסך והן בקרב הקהל – שהן מכירות במעמד. הן יודעות שהרגע מופרך ומתוח. שהבשורה כמעט בלתי ניתנת לעיכול. שפיתולים תסריטאיים מושלמים, פעלולים של אמן קרקס עלילתי, הביאו אותן למעמד הזה. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שהסרט של אלמודובר יודע שהוא כזה. תמיד נדמה היה לי שהדמויות לא מודעות למופרכות של מצבן, או למופרכות של החיים. לא מודעות מספיק. אני לא רוצה לנסות לבקר את הסרט הזה ביחס לגוף עבודתו של אלמודובר. נראה כי הסרט מגלם את גוף העבודות בעצמו. הוא מעין מילון. ועל כן, שלוש הערות (וכמה ספויילרים).

א. אהבה.

שתי שורות. בעל הבית, המנתח, האדון אומר לעוזרת: "לבשת את המדים שלך שוב". העוזרת עונה: "אני אוהבת את המדים שלי. הם גורמים לי להרגיש שאנחנו שוב ביחד".

בשתי השורות האלו ממוצה בצורה מבריקה הפנטזיה הבורגנית המושלמת. אני לא רק לובשת מדים כדי לא להתלכלך, או כדי שיסמנו את מעמדי בבית הזה, אני אוהבת את המדים שלי. הם הופכים אותי למי שאני, הם מעניקים לי משמעות בעולם, הם מזכירים לי את האהבה שלי לאדון שלי. אני לא סתם עוזרת, אני אמא שלך. הרעיון שהעניים שמתחזקים את חיי העשירים עושים זאת באהבה. הרעיון שאינם שכירים, אלא בני משפחה. הרעיון שאפשר לאהוב, לאהוב באמת, את האויב שלך, את האנס שלך, את הכלא שלך – הוא רעיון שחוזר שוב ושוב בסרט. נדמה כי מול הרעיון הזה אנחנו חשים תערובת משונה של אימה והזדהות.

ב. שיבה.

השיבה אל האם הוא רגע מכונן. ישנן שתי אמהות בסרט והן שתיהן מסמנות איזו נקודת מוקד אמביוולנטית, שמבקשים לברוח ממנה אך גם לשוב אליה. למרות שהבטחתי לא לדבר על גוף העבודה של אלמודובר, קשה להתעלם מהעובדה כי כמו בסרטים רבים שלו, האם היא הסיוט והחלום, רוח הרפאים והגעגוע, מרחפת מעל ובתוך הסיפור, שזורה בו. אין פלא שויסנטה לבסוף חוזר אל אמו. אין פלא לכך שמריליה, אמו של המנתח, היא אם אוהבת עד אין קץ בעבור בן אחד, וכמעט מדוזה אכזרית בעבור בן אחר.

להערה זו אין סוף מוחץ. תפקיד האם, כתמיד, הוא בלתי מפוענח.

ג. גוף.

נדמה כי ברגעים רבים בסרט אלמודובר מספק איזו פנטזיה פוקויאנית ישנה – הרעיון של מציאת דרכים חדשות בעזרתן נוכל לחוות הנאה עם הגופים שלנו. הוא מוסיף לכך את ההנאה שאנחנו יכולים לחוות עם הגופים של אחרים. הדמויות בסרט משנות את גורל גופן ואת גורל הגופים של אנשים סביבן. הן מתלבשות ומתפשטות, לובשות מדים או חליפת נמר, עושות יוגה, ובמקרה החמור והמובהק ביותר – משנות, באמצעות סדרה של ניתוחים פולשניים וכפויים, את הגוף של האחר. נדמה כאילו ויסנטה מוצא הנאה בגוף החדש הזה שלו, הגוף הנשי. הוא יפה. הוא מתלבש בקפידה ובטעם. הוא מטופח. הוא מקיים יחסי מין ונראה כאילו הוא נהנה מהם.

אך לעולם אין השלמה עם הגוף, לא הישן ולא החדש. הדמויות בסרט מבקשות להסתיר את עצמן מאחורי בגדים, או למחוק צלקות באמצעות ניתוח. אנו עוקבים בהשתאות אחרי ויסנטה-ורה, שנראה כה שלם עם הטרנספורמציה שנעשתה בו. הוא אשת החלומות שלנו. אבל אפילו הוא לא משלים עם הגוף המושלם, מסרב לקבלו, בורח. רק בסוף הסרט מסתמנת איזו אפשרות לאהבה, של עצמי ושל האחר. כל הפעולות שראינו לאורך הסרט, המונעות על ידי תשוקה, נקמנות, אכזריות, מתגמדות לעומת רגע של אמת – אפשרות לקשר.

תגובות

  1. מאיה הגיב:

    הכותבת מאוד חכמה . הניתוח מעורר השראה . עדיין לא צפיתי בסרט אבל אלך לראות.
    אני לא מכירה את הכותבת , אשמח לקרוא עוד פרסומים שלה.

  2. רועי אסף הגיב:

    זהר יקרה,
    מאד נהניתי לקרוא את שכתבת. הארת לי דברים שהיו בחשכה. אני שמח בשבילך ומאחל לך הצלחה והנאה בתפקיד החדש. אבל בבקשה, זה לא במקום לעשות סרטים! [נכון?] הקול שלך חשוב לנו, אבל לא פחות התמונות!
    אז שנראה את המילים היפות שלך מרצדות גם על הבד. נשיקות. רועי

  3. עדה הגיב:

    חכם ויפה. דברים שחשתי בעצמי אחרי הצפייה מנוסחים להפליא, ישירים ונבונים. את טובה בזה!

השאר תגובה