• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"חיים בהחלפה", סקירה

2 באוקטובר 2011 מאת אורון שמיר

יש לא מעט דברים שהסרט "חיים בהחלפה" ("The Change-Up") מבטיח ולא מקיים. זה מתחיל עוד בשלב הפוסטר. שופו:

ועכשיו תשכחו מהסצינה של ריאן ריינולדס והתאומות – כי היא פשוט לא מגיעה. הנה, חסכתי לכם אכזבה אחת שדי הרגיזה אותי. אבל יש דברים גרועים בהרבה, כמו למשל העובדה שאני עדיין לא יודע איך הולך "The Dinner Song" שדמותו של ריינולדס מתבקשת לשיר על-ידי משפחתו. אני יודע איך הוא ממש לא הולך, כי הסצינה נפתרת באלתור, אבל מי יכול להגיד לי את המילים והלחן של השיר האמיתי? כנראה שאף אחד. מאידך, הסרט גם היה שופע הפתעות. חלקן רעות, חלקן נחמדות. כמו למשל העובדה שזכיתי לראות את לזלי מאן בעירום חלקי (מותניים ומעלה) ואת אוליביה וויילד בעירום אמריקאי (כזה שלא רואים בו בעצם כלום, כמו בשערים של מגזינים). גם זה משהו בימינו. הנה מה שכתבתי על הסרט עבור עכבר העיר אונליין.

אם יש ז'אנר אחד שהקולנוע היה יכול וצריך להסתדר בלעדיו, זהו ז'אנר סרטי חילופי הגוף. לא להתבלבל עם סוגת חילופי הגיל (“ביג”, “פתאום 30”) או התאומות המתחלפות (סרטי האחיות אולסן בצעירותן). הכוונה היא לסרטים בהם שתי דמויות מעצבנות איזה אליל אינדיאני כיוון שהם לא מרוצות מחייהן ומקנאות באלה של זולתן. כך יוצא שבבוקר למחרת מתעוררים הגיבורים זה בגופה של זה ועליהם לתקן מהר את המצב מפני שזהו במקרה השבוע הגורלי בחייהם. חמש שנים עברו מאז "יצאת גבר" ושמונה מאז "שישי הפוך", נדמה שלא מספיק השתנה בעולם הקולנוע כדי לנסות ולחדש. אבל חידושים במקומות השחוקים ביותר הם בדיוק הקטע של צמד התסריטאים סקוט מור וג'ון לוקאס.

השניים התלבשו על ז'אנר קומדיית חג המולד הסטנדרטי עם "Four Christmases” ואז עיבדו את האגדה הקלאסית של רוחות חג המולד והפכו אותן לשלוש אקסיות שבאות לבקר את גיבור הסרט "אקסיות לכל הרוחות”. הם הפיחו רוח מרעננת בז'אנר החבורה הגברית-ילדותית היוצאת למסע רגע לפני ההתמסדות, עם הקומדיה המצליחה והמשפיעה "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". כעת הגיע זמנם לנסות את כוחם בז'אנר חילופי הגוף, עם "חיים בהחלפה".

שני המתחלפים הם שני חברים-הכי-טובים שהם גם הפכים מוחלטים. דייב (ג'ייסון בייטמן) הוא איש קריירה, בעל נאמן לג'יימי (לזלי מאן), אב מסור לשלושה ילדים קטנים ופשוט אין לו רגע פנאי בחייו העמוסים. כל שנותר לו הוא לפנטז בחשאי על שותפה לעבודה (אוליביה וויילד). לעומתו, חברו הטוב מיטש (ריאן ריינולדס) הוא רווק הולל, בטלן וסטלן כרוני שכל מטלה נראית לו כעול רציני. לא בדיוק מקור גאווה לאביו (אלן ארקין). אחרי ערב של בילוי משותף, הם ממש מוכרחים לשירותים ומאלתרים השתנה משותפת לתוך מזרקה. כל אחד מהם מספר איך היה מתחלף עם חברו ברגע לו היה הדבר אפשרי ומי ששמעה הייתה המזרקה, אשר הגשימה את משאלתם. בבוקר של יום המחרת מיטש מתעורר בגופו הרופס של דייב, לצלילי בכי של תינוקות שאינם שלו וצריך ללבוש חליפה ולרוץ למשרד. בעוד דייב מקיץ בגופו החטוב של מיטש ומוצא עצמו בקן רווקים, כאשר נימפומניות מתדפקות כל העת על דלתו.

קל להיטפל לסיבה המגוחכת בגינה החליפו הגיבורים גופים, אבל רמת הטיפשיות שלה בדרך כלל לא מעידה על הסרט עצמו. במקרה הנ”ל, הדבר הבולט ביותר בסרטו של דייויד דובקין (“לדפוק חתונה”) היא העובדה שגם הוא משתייך לגל הקומדיות הקיצוניות אשר פוקדות אותנו בשנים האחרונות. זה אומר תינוק שמחרבן על פניו של אביו בסצינת הפתיחה בסרט, אשה שמשלשלת באמצע ואת הסיום לא אהרוס. בנושא מין והקשריו יש לנו סצינה על סט של סרט פורנו ובאופן כללי המון ציצים ודיבורים אין-סופיים על סקס. אבל בניגוד לקומדיות אחרות המנסות לגרום הלם לצופים, משום מה, "חיים בהחלפה" גם מצליח לעמוד במבחן היחיד שחשוב לקומדיה – הוא מצחיק. במידה הנכונה, עם רווחים מינימליים בין בדיחה לבדיחה ועם כמה סיטואציות לא רעות שאינן כוללות הפרשות, אלא הפרשים בין המידע שבידי הדמויות.

הרגעים הכי טובים בסרטי חילופי גוף, מתרחשים כאשר דמות א' שומעת משהו חדש על עצמה, כיוון שהדובר שמולה בטוח שהוא מדבר עם האדם השני, אבל בעצם חושף רגשות כמוסים. הסצינה הטובה בסרט מתרחשת כאשר דייב, בגופו של מיטש, מגיע כדי לנחם את אשתו ומגלה דברים מרגשים והרי גורל על הזוגיות שלהם, אך נאלץ להאזין ולהגיב כאילו הוא חבר של בני הזוג. מאידך, זוהי גם אחת הסצינות המדגימות באופן המוצלח ביותר את הבעיה הבסיסית הניצבת במהותו של הז'אנר – הליהוק.

כמעט לא משנה איך תלהקו סרט כזה, בלתי אפשרי למצוא שחקנים שיהיו מתאימים גם לטיפוס של לפני וגם של אחרי ההחלפה. ג'ייסון בייטמן מגלם את דמות הלוזר שלא מרוצה מחיי המשפחה שלו כל-כך טוב, עד כי כאשר הוא מתחיל לנבל את הפה ולהתנהג כילד חסר אחריות מפני שתודעתו של מיטש השתלטה על גופו – זה פשוט לא עובד. את ריאן ריינולדס קל מאוד לקבל בתור הרווק הנצחי וחסר הכוונות הרציניות, אבל כאשר הוא נדרש לסצינות רציניות, בהן הוא מלחלח עיניים וטוען שאשתו ובנותיו הן הדבר החשוב בחייו – הוא פחות משכנע. מצד שני, אף אחד בסרט לא ממש מתנהג כבן אנוש ברוב המקרים. הנשים בסרט כנועות, יפות, חכמות וחסרות ביטחון או כבוד עצמי באופן שהוא בין קומי למכעיס וכולם די אדישים לשינויים הדרסטיים שעוברות הדמויות הראשיות. איש לא ממש דורש משני הגברים המתחלפים הסברים, והכל שוכחים מהר מדי את האירועים החריגים שאירעו רק לפני כמה רגעים. ואיזה קטע – גם הצופים.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.