סקירה כפולה: "בני דודים לנשק" + "פינה 3D"

פוסט זה עוסק בשני סרטים תיעודיים שונים באופיים ומטרתם, אבל לשניהם יתרון/מכשול זהה בעיניי – נושא מרתק. בקולנוע תיעודי הנושא הוא בעל חשיבות רבה יותר מאשר בקולנוע העלילתי, בעיקר לגבי אפשרויות של יצירת עניין בסרט וזכייה בפרסים. לא פעם סרטים בעלי נושא מרתק מטופלים בצורה שבלונית ובכל זאת זוכים להצלחה בקרב הקהל/ביקורת – לא פעם במידה רבה של צדק, שכן מדובר בנושאים שכל חשיפה להם תהיה אפקטיבית. דבר שלא תמיד מתרחש בקולנוע העלילתי, שבו ה"איך" מקבל חשיבות גם בקרב הקהל. שני הסרטים הנסקרים כאן שייכים בעיניי לצד המעניין אף יותר של הקולנוע התיעודי – סרטים שיש בהם התרוממות גם מעבר לנושא המרתק.

בני דודים לנשק

הסכסוך הערבי-ישראלי מספק כידוע הרבה מאוד סיפורים מרתקים ומורכבים לקולנוע. המקרה של אמיר אבו ריא, גיבור בני דודים לנשק (הסררט מציג החודש בסינמטקים, בקרוב בערוץ 2) הוא מרתק במיוחד, שכן הוא מגלם בתוכו לא רק מימוש לא שגרתי של יחסים ערבים-ישראלים, אלא גם דיון בערכי הגבריות-מיליטנטיות של החברות השונות באזור, מזווית מקורית. אמיר הוא ערבי-ישראלי תושב סכנין, המתכוון להתנדב לצה"ל כמו אביו, דודיו, וסבו. מטבע הדברים, הסביבה בעירו די עויינת את הגיוס המיועד ואף רואה בו בוגד. גם גיבור הסרט לא שלם לגבי הגיוס – מצד אחד אביו מעודד אותו להתנדב ליחידה קרבית, אך הוא מפחד להילחם ושואף ליחידה בטוחה יותר. הפתרון הבלתי אפשרי בו הוא בוחר היא יחידת מג"ב – יחידה הדורשת עימות עם האוכלסיה הערבית ושיצא לה "לככב" לא פעם בדו"חות של ארגון בצלם.

יש בסיפור הזה הכל: דיון במשפחה, גבריות, גזענות, גבורה, שיוך לאומי, הקרבה עצמית ועוד. לא צריך להתבונן הרבה בסיפור של אמיר בפרט ושל משפחתו בכלל על מנת לגזור תובנות לגבי הסביבה המטורפת בה אנו חיים. אבל הבמאית נעמי לבארי (ונקודת המבט הנשית, גם אם רק מאחורי הקלעים, מוסיפה עוד רובד לעיסוק של הסרט בגבריות) יודעת לאזן בין סצנות בעלות אמירה "פוליטית" לבין רגעים אנושיים קטנים. בין אם זה בקרב המשפחה של הגיבור או בתיאור האימונים שלו ביחידה. התחושה היא פסיפס של התנהגות אנושית המעוררת הזדהות עם הדמויות, גם כאשר הן אומרות דברים שאני לא מסכים עימם מבחינה אידאולוגית. הסרט לא שופט אף אחד מן הצדדים בסכסוך – הוא רק מתאר ומדי פעם מביע תקווה קלושה לדו-קיום.

אחד משיאי הסרט עבורי הוא רגע אשר נראה לי בו זמנית אותנטי ומבוים על מנת לייצר רגש: אמיר צופה באינטרנט בסרטון בו חיילי מג"ב מתעללים בערבי, מעט לפני גיוסו ליחידה. דומה כי לא מדובר ברגע של תיעוד מקרי של המציאות, אלא באירוע שיזמה הבמאית, אך התגובות בפניו של אמיר מעבירות את המצב הבלתי אפשרי בו הוא נתון באופן ששום מונולוג לא יכול היה לעשות.

פינה 3D

תיעוד של אמנות גדולה בקולנוע הוא משימה מורכבת אף יותר ובמידה רבה כישלון ידוע מראש – הרי מדובר במדיומים שונים והיצירה תאבד הרבה במעבר. מה גם שאמנים גדולים הם משהו שלא ניתן לתמצת או להסביר. בגדולה לא ניתן לגעת.

וים ונדרס אינו הקולנוען הראשון שניסה לעשות סרט על היצירה של הכוריאוגרפית והרקדנית הגדולה פינה באוש. שנטל אקרמן יצרה אודותיה סרט מרתק וקשה לדמיין את סרטו של אלמודובר דבר אליה בלי קטעי הריקוד שלה. אך עדיין, דומה כי ונדרס היה חייב לעשות את הסרט הזה. כבר הרבה זמן שבסרטיו של הבמאי הגדול הזה לא הייתה תחושה של תשוקה אמיתית לנושא שלו, כמו במקרה הזה.

על פניו, מדובר בסוג של "מיטב הלהיטים" של פינה באוש – קטעי המחול המתועדים מבוססים ברובם על יצירותיה הנודעות ביותר. אך ונדרס מעניק להם מימד אישי על ידי מספר האמצעים, כאשר החשוב ביותר שבהם הוא נקודת המבט שלו על הריקוד. בניגוד לסרטה של אקרמן, ונדרס מדגיש מאוד את השימוש בזוויות צילום, מרחקי צילום ובעיקר עריכה. כך למעשה הוא הופך למבצע נוסף של הריקוד, המעשיר את היצירה של באוש ולהקתה. התלת מימד מעניק לעיתים (אך לא תמיד) אלמנט נוסף של תפיסה חדשה של העמדת הבמה והתבוננות באמנות. מלבד תיעוד של היצירות הידועות מול קהל, ונדרס לוקח את המחול של באוש מחוץ לסטודיו והתוצאה היא ריקודים בסביבה המעניקה להם מימד נוסף.

במקום ראיונות שגרתיים אודות חייה ועבודתה של באוש (שנפטרה זמן קצר לפני תחילת הצילומים) ונדרס מסתפק בפרגמנטים של זיכרונות של חברי הלהקה, לעיתים ממש מדובר בפנייה אישית שלהם לעבר המנוחה ולעיתים בשחזור אנקדוטה מקסימה. כל אחד מן המראיינים מדבר בשפת האם שלו (יש לפחות 5 שפות שונות) התוצאה היא תחושה כי הריקוד הוא שפה אוניברסלית חזקה יותר ממילים, בטח כאשר מדובר במחול יוצא הדופן של באוש.

בסופו של דבר, הסרט מספק רק רמזים לגבי אישיותה של באוש האדם. אך הוא גם מספק תמונה עוצמתית של האמנות הייחודית שלה. בסרט שמוגדר כ"סרט עבור פינה" דומה כי מוטב כי הריקוד יתפוס את מרכז הבמה. מצד אחד חבל כי המופעים לא מובאים בשלמותם, אך דומה כי צורה זו הופכת את היצירה לנגישה גם עבור קהל שמחול מודרני אינו כוס התה שלו. ברגעים בהם העריכה של ונדרס נמצאת בשיאיה, התוצאה היא חוויה קולנועית יוצאת דופן שלא כדאי להחמיץ הזדמנות לצפות בה על המסך הגדול.