• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

ג'וליאנו מר חמיס נרצח בג'נין (טוויט טוויט)

5 באפריל 2011 מאת אורון שמיר

רק אתמול, מיד לאחר הידיעה על הירצחו של איש הקולנוע והתיאטרון ג'וליאנו מר חמיס בג'נין, הבנתי מה זה טוויטר. אין בכוונתי לנהוג בחוסר כבוד כלפיי המת, אז ראשית אפנה למאמר הסוקר את פועלו המבורך בתחומי האמנות, את פעילותו הפוליטית ממנה אני מסתייג, ואז עוטף הכל בדברי קינה חמים של חברים ועמיתים. מר חמיס ז"ל היה אהוב מאוד על שני הצדדים אותם, הישראלי והפלסטיני, אך גם רכש לעצמו לא מעט אויבים בשני האגפים. הוא היה דמות מרתקת, בן לאם יהודיה ואב ערבי, שירת בצה"ל אך יצא בגלוי נגד הכיבוש ובעד הטרור הפלסטיני, בעודו קורא לשלום ודו-קיום. אני מצרף בהמשך טקסט אשר הכנתי בזריזות עבור עכבר העיר אונליין, על הסתירה המובנית והעירוב הטבעי בין פוליטיקה ואמנות, המשותפת לדעתי להרבה יוצרים ערבים-ישראלים. אחריו, נספח הטוויטר.

כאשר נודע אמש על הירצחו של ג'וליאנו מר, חשבתי על הפעם הקודמת בה שמעתי את שמו בכותרות. באופן סימבולי למדי, הייתה זו ידיעה אשר שילבה בין עולם הקולנוע בו היה בקיא, לבין הפעילות הפוליטית הענפה שלו. הכוונה היא לאירוע אשר התרחש בקניון איילון ברמת-גן, כאשר בסיום הקרנת הסרט "אווטאר" החל מר לצעוק כי מדובר במשל לסכסוך הישראלי-פלסטיני וכי על הערבים ללמוד מבני הנאבי הכחולים כיצד להתמודד עם כובש אכזר. למרות שהיה שחקן קולנוע ותיאטרון מוערך מאז שנות השמונים ועד העת הנוכחית, הצליח היוצר הפלסטיני לראות את הסרט הבידורי ההוא אך ורק דרך עיניים של פעיל פוליטי. למעשה, נדמה כי בשנים האחרונות עלה לכותרות בעיקר בנושאים שכאלה ופחות בעניינים של תרבות, על אף הישגיו בפתיחתו והפעלתו של "תיאטרון החופש" בג'נין, בו מצא אתמול את מותו באופן מזעזע ביותר.

מר היה שחקן ובמאי הראוי להספדים מכובדים. אך כיוצר ערבי-ישראלי, הוא אינו שונה מרבים מחבריו, המערבבים ומטשטשים את הגבולות בין הפוליטיקה לאמנות. השאלה היא, האם יש בכך צורך.

קודם כל, ברור לחלוטין מהיכן זה מגיע ואיזה צורך זה משרת. סיר הלחץ בו חיים כולנו, ערבים ויהודים, ישראלים יותר וישראלים פחות, מהדהד אל תוך שגרת החיים בישראל בכל יום ויום. הפלסטינים, אולי אף יותר מהישראלים (אבל לבטח לא פחות) חשופים להתעסקות התמידית ב"מצב" וחיים אותו ואיתו בכל שעה. טבעי לחלוטין שכאשר העולם סביבך סוגר ולוחץ, הרצון לעשות מעשים בכדי לשפר או לשנות את המציאות גובר על הרבה שיקולים אחרים. ומובן שאם בידך הכוח להגיד את דעתך בקול רם, תעשה זאת ללא משוא פנים, בכל הכוח ובכל החזיתות האפשריות. עם זאת, ייתכן שאפשר גם אחרת.

תחומי אמנות פופולריים כמו הקולנוע, ומעט פחות ממנו גם התיאטרון, הינם כר פורה להבהרת השקפת העולם של היוצר, להעברת ביקורת חברתית נוקבת ולרמיזות אל הפוליטי. האמנות היא הרי מראה לחברה, וכאשר הקהל שלך שבוי בסיפור, הוא סופג גם את הסאבטקסט. ביקורתי וחתרני ככל שיהיה. אך למרות שאמנות עשויה להיות יעילה יותר ואף משמשת כמקצוע עבור חלק מן הדוברים אשר יוזכרו כאן למטה, רבים מהם בוחרים להפוך לפעילים פוליטיים בניסיון להשפיע ולהביע את דעותיהם.

מר ז"ל יכול היה להיות צודק, צדיק ומוכשר מפה ועד להודעה חדשה, אך חוסר ריסון עצמי כמו שהפגין לא פעם יכול לעורר רק תגובות שליליות בצד הנגדי. מוחמד בכרי יכול לדבר על שלום ודו-קיום כמה שרק ירצה, אך כאשר הוא יוצר סרט כמו "ג'נין ג'נין", הטון המאשים שלו (לא משנה כרגע אם ההאשמות נכונות או לא) פשוט מזמין התנגדות ותגובת נגד להתרסות שלו. נדמה שגם הדור החדש הולך בעקבותיהם.

איליה סולימאן יכול להיות אחד הבמאים העולים בשמי הקולנוע העולמי, עם סרטים עטורי שבחים כמו "כרוניקה של היעלמות" או "הזמן שנותר". אבל כאשר הוא משתמש ביצירותיו בדימויים כל-כך פשטניים לגבי הכיבוש, אין לו סיבה לצפות לשום התנהגות אחרת מצד צופיו הישראלים מלבד סלידה או גיחוך. סכנדר קובטי, אשר הביע את מצוקתה של שכונה שלמה בסרט "עג'מי", היה פשוט מוכרח להגיד שאינו מייצג את ישראל, אלא רק את עצמו, כאשר הסרט אותו ביים במשותף עם ירון שני היה מועמד לאוסקר האמריקאי. בכך הוא עורר את זעמו של ציבור שלם, אשר התמרמר על חלוקת כסף ציבורי ליוצר שאינו נאמן למדינה ומשתמש בו כדי ליצור אמנות שתפגע בתדמיתה. האירוע הסלים וכמעט והוביל לחקיקת חוק "הצהרת נאמנות קולנועית למדינה" בכנסת הנוכחית, אך נדחה לבסוף. וכך פעולה קיצונית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית עורר ריאקציה מן העבר השני וההתנצחויות הפוליטיות המעייפות זכו בעוד טיפת שמן למדורה המאוסה שמסרבת לדעוך.

ממש כמו שהחלום שלי הוא לפגוש פעם ישראלי שלא מתעניין בפוליטיקה, כך הייתי רוצה להכיר יוצר פלסטיני שמעסיקים אותו עוד נושאים מלבד הכיבוש. כזה הוא, למשל, הבמאי תאופיק אבו-ואיל המסתפק בעשיית סרטים וטרם רץ לראשות עיריית אום אל פאחם, מקום הולדתו. אחרי "עטאש" המצויין, (ששמו תורגם ל”צימאון”) שנסב כולו סביב משפחה ערבית המבודדת מן החברה שלה עצמה, יגיע בהמשך השנה גם "תנאטור" (“התפוררות” בעברית), העוסק בזוג המתגורר במזרח ירושלים. מסתבר שיש גם ערבים-ישראלים ששומרים לעצמם את דעתם הפוליטית החתרנית, או לפחות מביעים אותה בעדינות מרומזת ועל בד האקרן בלבד, ללא התבכיינות או האשמות אלא מתוך רצון להצביע על הקיים ולשנות אותו.

לא יהיה זה מסוכן לומר שלולא המעורבות הפוליטית הרבה שלו, מר חמיס היה ממשיך לפעול למען התרבות בג'נין עוד שנים רבות. מאידך, כנראה שכאשר נושא מסוים כואב ובוער בך בעוצמה כה רבה, אין אפשרות לפרוק אותו דרך האמנות בלבד, עם כל הצער שבדבר. חבל שזהו המצב וזו המציאות. יהי ברוך זכרו של ג'וליאנו מר-חמיס. באמנות אין ספק שהוא הבין ועל פוליטיקה אין טעם לדבר עכשיו.

נספח: טוויטר ואני

כאמור, מיד לאחר הידיעה ניגשתי אל אדון גוגל כדי לנסות ולדלות עוד פרטים על האירוע המצער. פיצ'ר חדש במנוע החיפוש הפופולרי מציע תוצאות "בזמן אמת". כלומר טקסטים הנכתבים זה עתה בנושא המבוקש. הצצתי בו, מתוך תקווה להיתקל בחדשות. במקום זאת, נחשפתי למבול של ציוצים וירטואליים מתוך האתר הפופולרי ההוא שמעולם לא הבנתי את עצם קיומו. "למה שמישהו ירצה לשלוח SMS חסר יעד בנוגע לטעמה של ארוחת הבוקר שלו?" די סיכם את דעתי והבנתי בנושא. אבל אתמול, בעודי קורא משפטים של לא יותר מ-140 תווים על הרצח של מר, הבנתי את טוויטר. אחרי הספדים קצרצרים, מיני-התרסות ומיני-מיני תגובות להתרסות – הכל היה ברור יותר. טוויטר הוא המענה לצורך האנושי לשתף באופן מיידי אחרים במחשבות ובתחושות שלך. קצת כמו שמיד בהגיען של כותרות הסיום בסרט קולנוע האור נדלק והפיות נפתחים, מסכמים בחטף בהייה של שעה ומחצה בלי לנסות לעכל או להבין. הבעיה שלי אינה עם טוויטר בעצם, אלא עם היוהרה של המשתמשים שלו לחשוב שכל הגיג שמבזיק במוחם ראוי לתיעוד ולחשיפה. אין סינון יותר ואין איך להתחמק אחר-כך מן המחשבות שלך עצמך. עולם האינטרנט לקח דבר יפה כמו הצורך האנושי לחלוק חוויות ורגשות והפך אותו לעוד אמצעי באסופת האלמנטים של התיעוד הכפייתי של המציאות, בה לוקה הדור הנוכחי. בעצם, אני לוקח בחזרה את המשפט האחרון – הרי אין לי מושג מהם הגילאים הרווחים בקרב מנויי האתר. אז נגיד, בה לוקה היקום ברגע זה. עכשיו יש לי תשובה טובה יותר עבור כל מי שמתפלא מדוע אדם עם יותר מדי דעות שכמותי, לא מחזיק חשבון טוויטר. אלה היו המחשבות והתחושות שלי בנושא, בתקווה שתסלחו לי על היוהרה… (והאורך. יש פה כמות תלת-ספרתית של מילים ועל תווים בכלל אין מה לדבר). שיהיה המשך שבוע של בשורות וחדשות טובות.

תגובות

  1. פוסט יפיפה וכתוב באופן בהיר ונעים מאד.
    אני חייבת להסכים עם מה שנכתב על נטיית יוצרים להשתמש בדימויים פשטניים שמציגים את ה"כיבוש" (או איך שנבחר לקרוא לזה). יש מקום מחקרי, לדעתי, להשוות את הנטייה הפלסטינית-יצירתית לעסוק בכיבוש כשם שז'אנר הקולנוע הלאומי פרח ולבלב בקרב יוצרים ישראליים מקום המדינה ועד אמצע שנות ה-60. גם היום קשה למצוא סרטים ישראליים- ובכלל יצירות ישראליות- שחפות מאזכורים של הסכסוך.

    נהניתי מאד לקרוא. תודה.

    1. תודה לך!
      התגובה הזו היא קונטרה חיובית לטוקבקים שקיבלתי בעכבר, בהם הוכח שהראש של אנשים תקוע כל-כך עמוק בפוליטיקה עד כי הם לא מסוגלים לראות שום דבר אחר, גם בכתבה א-פוליטית.
      בכלל, לפעמים פשוט נמאס לי. בנאדם רוצה לדבר על עוד דברים חוץ מהכיבוש והסכסוך – למה להגיד לו להתעורר? למה ה"מציאות" שלכם יותר טובה משלי?
      בקיצור, תודה, זה חשוב לי.

      1. שמחתי מאד 🙂
        יש משהו מאד לא מתייפייף ואמיתי במה שכתבת. אגב, זו אחת מ"מחלותיו" של הקולנוע הישראלי- העיסוק המתמיד בנושאים הקשורים לזהות הלאומית, לקונפליקט, לשואה, לפלגים וקרעים בתוך החברה. גם סרטים שאינם עוסקים ישירות בפוליטיקה (דוגמא טובה לכך היא "הדקדוק הפנימי", הדיי עכשווי, שעוסק בתא משפחתי מסוים ואופן השפעתו על הילד אהרון) אינם חפים מהעיסוק בנושאים שקשורים להגדרה המאד ספציפית של "ישראליות", "יהודיות" (ולא יהדות- להיות יהודי כאוסף של תכונות מסוימות- ב"הדקדוק הפנימי" זה מתבטא באמצעות העיסוק בניצולי שואה ובצל השואה על דור ההמשך- האמא האובססיבית בכל מה שקשור באוכל, ובכלל, הסבתא החצי-לא שפויה, האב הפרטיזן ועילגותו היחסית בעברית לעומת ילדיו, וכמובן גברת בלום- הבודדה והערירית, הכמהה כל כך לקשר כלשהו). זו גם הסיבה שז'אנר המדע הבדיוני וז'אנר האימה אינו פופולארי עד כמעט נעדר בנוף הקולנועי הישראלי- אלו ז'אנרים המסמלים אסון קולקטיבי ברמת האנושות- פחדים אוניברסלים פנימיים, סטריאוטיפים אוניברסלים (דמות האישה בסרטי אימה, לדוגמא) ועוד. ובכלל יצאה לי תגובה הרבה יותר ארוכה ממה שהתכוונתי 🙂 ושוב- הפוסט הזה כתוב בצורה נהדרת בעיני. כל הכבוד.

  2. בקצרה, אציין כי עמדתי שונה מעמדת פוסט זה.
    כאמור, יוצר יכול להביע עמדה פוליטית ובמידה רבה, זה חלק מתפקידה של האמנות, להעכביר ביקורת על החברה בה היא פועלת. יש אמנים כי זה הנושא שהכי בוער להם ומהם לא ניתן לצפות לא לעסוק בו, אפילו אפשר לקבל עיסוק בו בלבד. מה שלא היה המקרה של מר-חמיס, שלא כל ההצגות שעלה היו בהכרח פוליטיות, או נגעו רק לסכסוך הישראלי פלשנתינאי. יתרה מזו, הוא דגל במאבק לא אלים וניסה לפעול דרך התנדבות בקהילה ועזרה לנוער מעוט יכולת, כך שלא מדובר רק בהצהרות פולטיות, אלא גם בעבודה מעשית למעלן הקהילה.

    כמובן, שאיני מתנגד לעיסוק לא פוליטי בתרבות הפלשתינית, אבל סבור כי במידה וכזה קיים, רוב הזמן לא נשמע עליו כי הוא פחות רלוונטי ומסעיר לקהל מחוץ לתרבות הזו. אותו דבר נכון גם לגבי העניין שמעוררים סרטים א-פוליטיים ישראלים בעולם, שפחות רוב הזמן מן הסרטים הפוליטיים.

    לגבי הקולנוע הפלשתיני והישראלי/שמאלני לעומת הקולנוע הישראלי ההירואי הישן – גם אני סבור כי מדובר באותו ז'אנר.

    1. אני לא שופט את ג'וליאנו מר ז"ל על שום דבר – לא על הפעילות הפוליטית שלו ולא על הפעילות התרבותית שלו. רק מנסה להזכיר שלצד העובדה שהוא "דגל במאבק לא אלים", כדבריך, הוא גם הצדיק את הטרור הפלסטיני וקרא להתקוממות על ישראל… (קצת אלים לעניות דעתי) וגם אלה עובדות. הוא דמות הרבה יותר מורכבת מאשר פעיל שלום שנרצח על-ידי קיצונים מבני עמו.
      כראייה לכך – התגובות ששמעתי מאנשים ברחוב. חלקן פתרו את העניין במשפט האחרון שכתבתי, אבל הרבה אנשים אחרים אמרו לי "לא מבין את הפלסטינים האלה. רצחו את אחד התומכים המובהקים שלהם לפתרון מדינה אחת לעם אחד, שאינו ישראל, שלא לדבר על קידום התרבות שהוא אחראי לו בעיר כמו ג'נין". אישית, אני מסכים יותר עם הדעה הזו.
      ובכל מקרה, אני נגד להשטיח ולהפוך לאחיד את זכרו של מישהו שמת. הוא היה בנאדם מעניין ומלא סתירות ואני מקווה שייזכר ככזה גם לאחר מותו ושלא יאוחדו הדעות לאיזו מקשה אחת שפשוט אינה נכונה או משקפת את המציאות.

      1. לגבי העמדות של מר-חמיס – הם יותר מורכבת וסותרת ממה שרשמת. הוא הטיף בשנים האחרונות ל"אינתיפאדה תרבותית" אותה הוא הציע כתחליף למאבק האלים שלדעתו נכשל. הוא ציין שהוא מעדיף את הטרור האיסלמי על הטרור היהודי (כהגדרתו) אבל, לפחות בשנים האחרונות, היה בעד התקוממות לא אלימה באופייה. אני לא מסכים עם הדעות שלו, שכפי שהבנתי אותם בזמנו מעדיפות את עם הפלשתיני על הישראלי אבל גם ביקר את העם זה ובעיקר את המבנה החברתי-דתי שבו. אני לא מנסה לטעון כי הוא היה פעיל שלום. אני גם חושב שהרצח שלו הוא בעייתי מבחינת האפשרות של הפלשתינאים למצוא אוזן קשבת בישראל, גם אם נדמה לי כי היחס לישראל לא היה בהכרח הסיבה לרצח.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.