• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

"חמש מצלמות שבורות", סקירה

17 ביולי 2012 מאת זהר אלמקייס
ממצלמה למצלמה, מתעצמת הרוח. תהייה: האם הקולנוע יכול לשקף באופן מורכב את המקום בו נפגשים המחאה והחיים, הפוליטי והאישי. האם הוא יכול, מתוך ולצד היותו יצירת אמנות, להמחיש לנו את נחיצותה הממשית של ההתקוממות, את דחיפותו המסוכנת של השינוי, את שבריריותה האנושית של הנפש. בדיעבד אני מבינה כי כל אלו הופיעו, במלוא הדרם המפחיד, ב"חמש מצלמות שבורות", סרטם של עימאד… להמשך קריאה

"סערת רוחות", סקירה

3 במרץ 2012 מאת זהר אלמקייס
- שני כרטיסים ל"סערת רוחות". - בטוחות? ככה, במילה אחת, הצליח איש הקופות של קולנוע לב לערער את הרצון שלי לראות את הסרט "סערת רוחות" ("Take Shelter"). למרבה המזל, זלזלתי בו (ככל הנראה בקול רם) ונכנסתי לסרט, שעל פי השמועה אנשים יוצאים ממנו, לעתים באמצע, לעתים מזועזעים, לרוב שניהם. לאחר הצפייה, אני יכולה להתחיל לנסות להבין אותם, את היוצאים. הם ודאי… להמשך קריאה

"חייבים לדבר על קווין", מחשבות נוספות

3 בינואר 2012 מאת זהר אלמקייס
בניגוד לסרטים אחרים, המבקשים לדון בנסיבותיה ותוצאותיה של טרגדיה ספציפית (גם אם בעלת השלכות גדולות יותר), ובדומה ל"אלפנט" של גאס ואן סנט העוסק בנושא דומה מזווית אחרת - סרטה של לין רמזי "חייבים לדבר על קווין" ("We Need to Talk About Kevin") נראה כעתיר משמעויות סימבולית וכמבקש לומר דבר מה נחרץ על שאלת הרוע האנושי. רמזי מרהיבה ביכולתה לטעון פריים,… להמשך קריאה

אימה ובשר ותהום: על "פלנדריה" של ברונו דומון

6 בדצמבר 2011 מאת זהר אלמקייס
גרתי בארץ המשונה המכנה את עצמה פלנדריה כמה חודשים, ב-2007. ההתחלה הייתה רגועה. אנשים מתהלכים בפלנדריה כאילו הלכו שם מאז ומעולם, כמו היו המסלולים חרותים בראשם ובליבם, עם איזו מין תחושה של שייכות, של גרעיניות. מעטים המקומות בהם הייתי והרגשתי שהאנשים והנוף אחד הם, כמו בפלנדריה. ואז באו ימים אחרים, ויכולתי לומר לפלנדריה - לא בלי מרירות - את לבנה… להמשך קריאה

שלוש הערות על "העור בו אני חי"

15 בנובמבר 2011 מאת זהר אלמקייס
הדמויות של אלמודובר יודעות שהן בסרט של אלמודובר. ברגע קריטי בסיום של "העור בו אני חי" ("La piel que habito") עומדות שלוש מן הדמויות לפני בשורה. ניכר בפניהן המתוחים, בהעמדה המשולשת, בבכי והצחוק העומדים להתפקע הן על המסך והן בקרב הקהל - שהן מכירות במעמד. הן יודעות שהרגע מופרך ומתוח. שהבשורה כמעט בלתי ניתנת לעיכול. שפיתולים תסריטאיים מושלמים, פעלולים של… להמשך קריאה