פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 11: שנת 1966

שלהי שנות השישים הייתה תקופה מרתקת באופן כללי, אבל בהוליווד במיוחד, כשכמעט כל מה שאנחנו יודעים על קולנוע המיינסטרים וצריכתו השתנה באותן שנים. זה עלה בסריטה לא מעט פעמים, בפרויקט זוכי האוסקר והמפסידים בפרט, אז לא ארחיב פה על גוויעת קוד הייז ועלייתה של הוליווד החדשה, אלא רק אזרוק כמה מילים בהקשר שלנו.
זה כבר כמה שנים שהאוסקר לסרט הבינלאומי, בקלות אחת הקטגוריות שפחות מעניינות את האמריקאים, הפך להיות מין תת מודע הוליוודי. מכיוון שהסרטים שהגיעו לקטגוריה הזו לא היו כפופים לצנזורה, הם יכלו ללכת הרבה יותר רחוק מבחינת מה שמותר להראות ומה שמותר להגיד. אבל גם מהבחינה הצורנית הרבה דברים שטרם הגיעו אל תוך העשייה האולפנית בהוליווד קיבלו שם מקום והצבעות לרוב.

1966, בשנתה ה-11 של הקטגוריה ורגע לפני הולדת הוליווד החדשה באופן רשמי (על פי חוקרי הקולנוע), היא שנה בה נראה שהגבולות הטשטשו כמעט לחלוטין. הוליווד, שנאלצה לחשב מסלול מחדש בין שיטת האולפנים שכמעט ונעלמה לבין ההתלהבות ממה שהקולנוע העולמי יכול להביא, ממש פתחה את שעריה ופנימה נכנסו דברים שלא ראינו עד כה.
למשל, לראשונה בתולדות פרס השחקנית הראשית, היו שתי מועמדות מסרטים שאינם דוברי אנגלית: אנוק איימה מ"גבר ואישה" (שיזכה בטקס הזה) ואידה קמינסקה מ"החנות ברחוב הראשי" (הזוכה של שנה שעברה). אבל לא רק שפת ההופעות הייתה יוצאת דופן, אלא גם מהותן. אנוק איימה העניקה תפקיד מהסוג שלא כל כך תופס את תשומת לב המצביעים בדרך כלל, שקטה מאוד, בלי סצנות של מונולוגים קורעי לב, בלי פאתוס ובלי יותר מדי דמעות; וקמינסקה על הופעה שהיא די גובלת במשנה, כך שגם זמן המסך שלה וגם השפה בה היא מדברת היו מכשולים רציניים שהצליחה לעקוף.
גם שניים מבין מועמדי הבימוי הטוב ביותר היו מהקולנוע העולמי: קלוד ללוש על "גבר ואישה" ומיכאלנג'לו אנטוניו על "יצרים" (אותו אנטוניוני שנשלח בעבר כנציג איטליה עם "הלילה" אך אפילו לא נכנס לחמישייה). הם גם היו מועמדים לפרס התסריט המקורי. למעשה, התעשייה הייתה כל כך מפוזרת, שרק שני סרטים חלקו מועמדות לסרט ובימוי ("מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ו"אדם לכל עת").
מהכיוון האיטלקי שהאקדמיה תמיד אהבה בהתלהבות, פאזוליני הצליח לסדר שתי מועמדויות ל"הבשורה על פי מתי" (מוזיקה מעובדת ועיצוב אומנותי), "ג'ולייטה של הרוחות" נכח בפרסי עיצוב התלבושות והעיצוב האומנתי ו"מנדרגולה" לעיצוב התלבושות בשחור לבן. כלומר, 12 מועמדויות לקולנוע שאינו דובר אנגלית שנעשה הרחק מהוליווד.

המדינות שאכלסו את חמישיית המועמדים בפרס המיועד ספציפית לקולנוע בינלאומי ב-1966 היו צרפת שחזרה אחרי שנת הפוגה, זוכת השנה שעברה צ'כוסלובקיה, שיאנית המועמדויות המכהנת איטליה, ואתן מועמדות העבר פולין ויוגוסלביה. רשימה אירופאית לחלוטין לראשונה מזה שבע שנים (כששתיים מהן כבר לא קיימות מאז הניינטיז).
המדינות שהגישו לטקס ה-39 ולא העפילו לשלב הבא היו גרמניה, דנמרק, דרום קוריאה, הודו, הונג קונג, הונגריה, טייוואן, יוון, יפן, ישראל (עם "שני קוני למל"), מצרים, מקסיקו, רומניה והמקרה הכי מוזר – שוודיה, שניסתה לחזור עם מי שהביא לה כבר שני אוסקרים, אינגמר ברגמן, והפעם עם אחד מהסרטים הכי מגדירים שלו, "פרסונה". לא עזר להם.

בסיכומו של דבר הוליווד השמרנית שמראה על כוחה ב-1966, עם ניצחון גדול ל"אדם לכל עת", אבל בפרס הבינלאומי המצב היה אחרת לגמרי. תת מודע, כאמור.

צ'כוסלובקיה – "אהבותיה של בלונדינית"

המועמדים

איטליה – "הקרב על אלג'יר" (La Battaglia di Algeri / The Battle of Algiers)

שבע שנים אחרי שהביא לאיטליה מועמדות על "קאפו" המדהים, חזר הבמאי ג'ילו פונטקורבו עם דרמה רחבת יריעה חדשה שעוסקת בדיכוי, כזו שעוטרה בפרס אריה הזהב של פסטיבל ברלין. בשונה מהפעם הקודמת, הסרט לא היה דובר איטלקית, אלא דובר צרפתית וערבית, והתרחש ביבשת אחרת לגמרי.
לימים אחד מהסרטים המהוללים ביותר בתולדות הקולנוע, "הקרב על אלג'יר" מתרחש במהלך ההתקוממות של האלג'יראים נגד הכיבוש הצרפתי בשלהי שנות החמישים. על פי תסריט שכתב יחד עם פרנקו סולינאס ("סלבאטורה ג'וליאנו", "מר קליין"), פונטקורבו צילם בסגנון של תיעוד חדשותי את המאבק האלים מאוד של מחתרות האלג'יראים במשטר הצרפתי החונק, עד שהמדינה האירופאית החליטה להוריד את הכפפות ולטהר את הקאסבות. הסרט מתמקד במספר רב של דמויות משני הצדדים, מציג תמונה מורכבת של סכסוך, כיבוש, שליטה ומרד שאף אחד בו לא בטוח. את המוזיקה המפורסמת של הסרט הלחין פונטקורבו יחד עם הנרי מנסיני.
שנה לאחר מכן, אחרי שכבר יצא להקרנות מסחריות בארה"ב, "הקרב על אלג'יר" חזר לאוסקר עם עוד שתי מועמדויות: לפרס הבימוי ופרס התסריט המקורי.

יוגוסלביה – "שלוש" (Tri / Three)

בצירוף מקרים עם שם הסרט, לא פחות משלוש פעמים ברצף נשלח הבמאי אלכסנדר פטרוביץ' לאוסקר כנציג יוגוסלביה, בפעמיים הראשונות הצליח להשתחל לחמישייה. זו הראשונה מבינן, ועל הדרך הסרט היה למועמד הקצר ביותר בקטגוריה הזו, נכון ל-1966 (כשעה ורבע).
מבוסס על סיפוריו של אנטוניז'ה איזקוביץ', הסרט מביא שלוש תקריות בחייו של מילוש בוז'אניץ' (באטה ז'יוויינוביץ') בימי המלחמה של תחילת שנות הארבעים. בראשונה הוא סטודנט המחכה לרכבת שממאנת להגיע בכפר קטן ממנו מנסים להימלט המון רב של אנשים, כאשר החרדה והחשש מביאים אותם למעשים איומים; בשני הוא פרטיזן שנמלט מהנאצים; ובשלישי, שמתרחש אחרי השחרור, מילוש מתחבט האם להלשין על מרגלים לאויב ולדון אותם למוות.

פולין – "פרעה" (Faraon / Pharao)

שלושה דברים תפסו אותי ממש לא מוכן במועמדות הפולנית לאוסקר של סרטי 1966:
1) לא הייתי מאמין שדווקא המועמדות של פולין תהיה ההפקה הכי עשירה, היסטורית ומנקרת העיניים ביותר מבין כל החמישייה. זאת בוודאות ההפקה הפולנית היקרה ביותר נכון לאותה שנה, רחוקה שנות אור מהמעומדות המינימליסטית הקודמת של פולין, "סכין במים".
2) לא הייתי מעלה על דעתי שהסרט הקודם של הבמאי שאחראי על האפוס התנ"כי העצום הזה הוא "יוהנה של המלאכים", דרמת אימה אקספרסיוניסטית שאותה חגגתי בסריטה בעבר.
3) כשראיתי שאני עומד מול סרט פולני על פרעה שאורכו שעתיים וחצי, לא הנחתי לרגע כמה אני אהנה ממנו, ואיזו חוויית צפייה משובחת זו תהיה.

מבוסס על ספרו של בולסלב פרוס, סרטו רחב היריעה של יז'י קאוואלרוביץ', מביא את תחילת סיפורו של פרעה רעמסס ה-12, שבצעירותו פיקד על צבאות מצרים, ואת השלטון על האימפריה קיבל לאחר שאביו הנערץ נפטר. הסרט מתמקד בשנותיו הראשונות כשליט, כאשר קרא תיגר על ההנהגה הרוחנית של מצרים שצברה כוח רב אצל אביו, על רקע המלחמה בממלכת אשור.
"פרעה" הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

פולין – "פרעה"

צ'כוסלובקיה – "אהבותיה של בלונדינית" (Lásky Jedné Plavovlásky / The Loves of a Blonde)

שנה אחרי הזכייה שלה באוסקר על "החנות ברחוב הראשי", הימרה צ'כוסלובקיה על סרט קצת אחר, "אהבותיה של בלונדינית", שהוקרן בפסטיבל ונציה. באופן די מפתיע בדיעבד, האקדמיה האמריקאית זרמה עם הסרט הזה, שלא כל כך דמה לשום דבר שהיה מועמד לפני. על הדרך היא גם הצליחה לזהות את אחד הכישרונות הגדולים שלה בעתיד.

מילוש פורמן הפך לבמאי השלישי שהאקדמיה גילתה דרך הפרס הבינלאומי, ולאחר מכן הביאה אותו לליגה המרכזית של פרס הסרט הטוב ביותר. הראשון היה מיקאיל קקיואניס, עשה זאת עם נציג יוון "אלקטרה" ואז נכנס לפרס הגדול עם "זורבה היווני". שני בכרוניקה הוא רומן פולנסקי, שהתחיל עם "סכין במים" כנציג פולין ומשם כיכב בקטגוריה הראשית עם "צ'יינהטאון", "טס" ו"הפסנתרן" (עליו זכה בפרס הבימוי).
עם זאת, ההישג של מילוש פורמן גדול יותר כי שניים מסרטיו בהוליווד אף זכו בפרס הגדול, הופכים אותו לאחד הבודדים אי פעם שביימו יותר מזוכה אוסקר אחד. ואף יותר מכך, שניהם נחשבים לסרטים הטובים והמוצלחים ביותר שאי פעם קיבלו את הזהב – "קן הקוקיה" ב-1975 ו"אמדאוס" ב-1984. חד וחלק יצירות מופת של הקולנוע האמריקאי לדורותיו.

אבל הרבה לפני כן, כאשר היה באמצע שנות השלושים שלו, פורמן הצ'כי יצר שני סרטים במולדתו שיביאו לה מועמדויות, "אהבותיה של בלונדינית" ב-1966 ו"נשף הכבאים" שנתיים לאחר מכן. אליו עוד נגיע אם ירצו האלים.
זהו סרטו הרביעי באורך מלא של פורמן, שנחשב לאחת מיצירות הדגל של הגל הצ'כי החדש. מדובר בדרמה קטנטנה ונשכנית במרכזה אנדולה הצעירה, פועלת בחנות נעליים, ותלאותיה בחיפוש אחר אהבה. פורמן, שכתב את התסריט יחד עם ירוסלב פפוסק ואיוון פאסר (לימים במאי הוליוודי בעצמו, שחתום על "קאטר ובון" הבלתי נשכח), משתמש בכרוניקה של הנערה להציג את הלך הרוח במדינה, על אנשי הצבא שלה, היחס לנשים והתא המשפחתי, בהרבה הומור, כאב, ומרפקיות קלות.

הזוכה

צרפת – "גבר ואישה" (Un Homme et Une Femme / A Man and a Woman)

ארבע שנים אחרי זכייתה האחרונה ("ימי ראשון וסיבל" המופלא), חזרה צרפת לכס המנצחים עם זכייה רביעית במסגרת התחרותית (שהתווספו לשלוש במסגרת הפרס המיוחד), משווה את ההישג של איטליה. זאת גם הפעם השנייה שצרפת עושה זאת עם זוכה דקל הזהב, אחרי "אורפיאוס השחור".

האחראי על הזכייה הזו היה הבמאי קלוד ללוש, אז בן 29 בסך הכל, עם הפיצ'ר החמישי שלו "גבר ואישה". על פניו, אירועי הסרט הם די דלים בהתרחשות דרמטית: נהג מרוצי מכוניות שהוא אלמן צעיר ואב לילד (ז'אן-לואי טרינטיניאן), ומנהלת תסריט שהיא אלמנה צעירה ואמא לילדה (אנוק איימה, שלוש שנים מנוכחותה בזוכה בינלאומי אחר, "שמונה וחצי" האיטלקי), נפגשים במקרה בערב גשום מול הפנימייה בה נמצאים צאצאיהם. מה שמתחיל כמו חברות נעימה מתגלגל למשהו קצת יותר מורכב כאשר השניים מפתחים רגשות זו לזה, אבל החיים שלהם, כמו גם מטעני העבר, מונעים מהם לעשות את הקפיצה קדימה. אבל האמת היא ש"גבר ואישה" איננו סרט של נראטיב אלא של מצב נפשי-קולנועי. הוא אמנם מתנהל כרונולוגית, אבל כולו להטוטים קולנועיים, שימוש מגוון בסוגי צילום ובסגנונות מבע, כמו מין רצף אסוציאטיבי של רגשות, זיכרונות ופעימות לב.

אם לשפוט לפי התארים שצבר, "גבר ואישה" סחף לחלוטין את עולם הקולנוע ב-1966. זה כאמור התחיל בפסטיבל קאן, והמשיך עם ארבע מועמדויות לאוסקר כולל בימוי, שחקנית ראשית, תסריט מקורי וסרט בינלאומי, על שני האחרונים גם זכה; מועמדות לללוש בגילדת הבמאים; חמש מועמדויות לגלובוס הזהב בהן זכיות לסרט בשפה זרה ולשחקנית בדרמה; ושתי מועמדויות לבאפט"א כולל זכייה בפרס השחקנית הראשית. רובכם גם יודעים לזמזם את מוזיקת הנושא של פרנסיס לאי, אם יורשה לי להמר.
זאת גם הפעם הראשונה מתוך שתיים שז'אן-לואי טרינטיניאן מככב בסיפור אהבה עמוס מכשולים שזוכה בפרס הסרט הבינלאומי, אבל רק הכוכבת לצדו זוכה בכל הפרסים ומסיבה לא ברורה הוא בכלל לא בשיח. הפעם הבאה תהיה כעבור 46 שנה עם "אהבה" של מיכאל האנקה.

יוגוסלביה – "שלוש"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אם הייתם מרוכזים במה שנכתב לפני פסקה אחת, אתם בטח, כמוני, מניחים שלא היה פה מרוץ. זה נכון ש"הקרב על אלג'יר" יהיה מועמד בשנה לאחר מכן על בימוי ותסריט, אבל הגיבוי של הביקורת והתעשייה מאחורי "גבר ואישה" היה מוחלט. איטליה ללא ספק הייתה המקום השני, אבל באמת שאין לי מושג מה היה פער הקולות. זה בטח היה הניצחון הכי קל בקטגוריה הזו מאז "שמונה וחצי", כאמור גם הוא נהנה מנוכחותה של אנוק איימה הנהדרת.
למרבה השמחה, גם אם המרוץ עצמו לא מאוד מעניין, חמשת הסרטים בקטגוריה הזו בהחלט כן, ויש המון מה להגיד עליהם, כמו גם לנסות ולפצח מה בסרטו של ללוש יצר את הסחף הזה.

באופן באמת יוצא דופן, על אף אחד מחמשת המועמדים אי אפשר להגיד שמדובר בסרט שגרתי. כל אחד הביא משהו קצת אחר, בין תוכנית או רעיונית, מקורי או ריאקציוני, לעיתים אפילו יותר מאופציה אחת באותו הזמן. אני מניח שהנטייה לכיוון "גבר ואישה" הייתה כי הוא הסרט הכי קל לעיכול ולהתמודדות יחסית אל מול הנראטיבים או העשייה הקצת יותר מאתגרים של האחרים (בין אם בדרך בה מסופר הסיפור, האורך או האמירות שלהם), ובעיקר כי הוא הסרט הכי מפעיל רגשית מכולם. ב"גבר ואישה" אין אמירות פילוסופיות מדכדכות על מצב האדם, על החברה או על הדת. רק שני אנשים טובים שמתאהבים זה בזו ולא בטוחים איך לממש את זה, בשפה קולנועית מתחכמת ומגוונת. כשאתה מנסה לתפוס את תשומת לבם של קבוצה רחבה למדי, אלו יתרונות יותר מאשר חסרונות.

כיום נדמה ש"גבר ואישה" הוא אחד הזוכים הבינלאומיים הכי מפצלי דעה שיש. חלק מסתכלים עליו כקלאסיקה רומנטית מרהיבה, ואחרים כעומס קולנועי ילדותי ורנדומלי ללא תוכן. זאת לעומת "הקרב על אלג'יר" ו"אהבותיה של בלונדינית" התקבעו מאז כקונצנזוס – מהסרטים הבולטים והחשובים של תקופתם, ואולי בכלל. על אחד מהם אני הולך להתווכח, אבל קודם כל, בואו נסגור את הפינה של "גבר ואישה".

אני מאמין שסרטו של ללוש הוא "סרט גל", או אולי "סרט תדר". כזה שאם לא מסתנכרנים אתו על ההתחלה, נוצרת בעיה רצינית. אני צפיתי בו פעם ראשונה לפני איזה עשרים שנה פחות או יותר, וזכרתי אותו כשעמום לא נורמלי. לקראת הפרק הזה החלטתי לרענן את הצפייה בו, והחוויה הייתה הפוכה לחלוטין. נשאבתי אליו לחלוטין. אמנם אני באמת לא מבין מה האקדמיה דחפה אותו לפרס התסריט המקורי – בטח ובטח לתת לו את הפרס, בהתחשב בזה שהוא חד משמעית סרט שנשען על עריכה וצילום – אבל הייתי כל כולי חלק מהמסע של שני הגיבורים, יצאו לי העיניים מרוב יופי ויזואלי, ופשוט מאוד רציתי שימצאו את דרכם זה לזו.
ועדיין, על אף הכול, אין ספק שהאקדמיה דפקה פאדיחה.

"הקרב על אלג'יר", אם אתם שואלים אותי, הוא אחד מהפסגות הקולנועיות של כל הזמנים. צפיתי בו כמה פעמים, אחת מהן הייתה על המסך הגדול, ואני בכלל לא מבין איך אפשר להשוות אותו לכל אחד מארבעת המועמדים האחרים. זו יצירת מופת מאל"ף ועד ת"ו, עשייה קולנועית של מאסטרים, ואחת ההפקות הכי מורכבות שאפשר לתאר. וכן, הוא לחלוטין המועמד האהוב עלי ביותר מכל 11 שנות הקטגוריה הראשונות, עוקף לראש הטבלה את מועמד יפן של 1964 "האישה בחולות". נראה כמה זמן יישאר בפסגה. "הקרב על אלג'יר" הוא סרט שרלוונטי כל שנה ושנה יותר ויותר, הוא כולל בתוכו מהסיקוונסים הכי מופתיים של הקולנוע המודרני, וכולו מלאכת מחשבת. אין לי מספיק מילים כדי להדגיש את ההתפעלות שלי ממנו.

הקטגוריה של 1966 עשתה משהו מאוד נדיר והנציחה שלושה סרטים שימשיכו לחיות הרבה זמן לאחר מכן. הזוכה "גבר ואישה" הוא כמובן אחד מהם, הזוכה שהיה אמור להיות "הקרב על אלג'יר" הוא בהחלט אחד מהם, והשלישי הוא "אהבותיה של בלונדינית". אמנם הוא אולי יותר מוכר בקרב סינפילים מאשר לקהל הרחב, אבל היותו חלק מהגל החדש האירופאי ואבן דרך משמעותית בקריירה של מילוש פורמן, השאירו אותו בתודעה ואף הפכו אותו לאהוב במיוחד.
במקרה הזה אני חייב להודות שכשלתי מלהבין. כלומר, אין ספק שבסרט יש חן גדול, וכמה סצנות מצוינות. אני אפילו יכול לשבח את האקדמיה שנתנה לו מועמדות שבשום אופן איננה מובנת מאליה. אבל מכאן ועד לכתרים שנקשרו לו מבחינתי הדרך די ארוכה. זה מסוג הסרטים האלו שכל דקה חשבתי לעצמי שהנה אני מתאהב בו, הנה אני עובר מהערכה להנאה, וכל פעם זה נבלם. בין אם אלו מעברים מגושמים מקומדיה לדרמה או הסרבול האפיזודלי שלו, משום מה פשוט לא הצלחתי למצוא בו יותר מדי עניין.

מקרה דומה אך שונה הוא החוויה המאוד אישית שלי מנציג יוגוסלביה "שלוש", שיהיה קשה לי מאוד לדבר עליו באופן אובייקטיבי. העניין הוא – ואני לא הולך לחדש לכם שום דבר – שהתגובה שלנו אל סרטים מאוד תלויה בזמן ומקום. ממש כמו שקרה עם "גבר ואישה", כשהייתי צעיר יותר לא הצלחנו להסתדר והנה, כשאני במקום כל כך אחר בחיים שלי (אם כי, באופן אירוני למדי בהתחשב בשנים שעברו, צפיתי בו באותו בניין באותה עיר של הפעם הקודמת), הייתי אתו לחלוטין. את "שלוש" ראיתי בצהריים של יום באוקטובר 2024, במצב מאוד מסוים, ופחות או יותר על ההתחלה הסרט הזה בא לי רע.
לפטרוביץ' הבמאי יש הרבה מה להגיד על מצב החברה והאנושות במדינתו, והם אולי דברים ראויים, אבל ברגע הספציפי הזה פשוט לא רציתי להיות שם, וזה גם לא כל כך עניין אותי. אלו דברים שאני יודע ונוכחים בחיי באופן הרבה יותר מורכב. "שלוש" מציג את האספסוף המפוחד כקהל רע וצמא דם, לאחר מכן עובר לסרט קצר על הישרדות ומוסריות, ממשיך ומסיים בלבטים נפשיים וסוגר עם אימג' שאמור להציג את האבסורד של הקיום, החפיפה הבלתי נתפסת בין הרג לשמחה. אז כמובן שזה בהחלט לא הוגן לשפוט סרט מ-1966 על פי קריטריונים של 2024, אבל בשבילי זה היה מאוד לא מתוחכם ולא מעניין. ושוב, יכול להיות שאם לא הייתי חי את ישראל הנוכחית בכל רגע של ערנות, או רואה אותו בקונטקסט שונה, הייתי מעריך את "שלוש" הרבה יותר. אני מצאתי אותו שטחי ומרושע, וזה בלי לדבר על כמה סצנות עם דוב שעשועים אומלל שהעיניים שלו זועקות כאב וסבל, שממש לא רציתי בתוך הראש שלי.

את עמדתי לגבי המועמד החמישי חשפתי עוד בחלק הקודם של הפרק, אבל זה עדיין משהו ששווה לחזור אליו. באמת שהופתעתי מכך שפולין עשתה מין גרסה של "עשרת הדיברות" רק עם המון עירום. וגם אם במקרה של "פרעה" קשה לדבר על תחכום נראטיבי כלשהו, זה היה באמת קולנוע נפלא. כמה מסצנות המלחמה לא שרדו היטב והאיפור לעיתים מרגיש כמו מערכון, אבל הסטים, השימוש במצלמה, המיזנסצנה והצבעים עדיין מרשימים מאוד. לדעתי זה סרט שצריך להכיר, ומגיע לו להישמר בזיכרון בטח אל מול ניסיונות מודרניים יותר להרים הפקות אפיות על תקופות עתיקות שלא מצליחות להחזיק כמוהו.

אין ספק שצדק לא נעשה ב-1966, והיינו צריכים לחיות בעולם בו "הקרב על אלג'יר" זוכה באוסקר הבינלאומי. נתנחם בעובדה שהוא שרד את הזמן ונותר סרט חובה לכל גבר ואישה (ראיתם מה עשיתי פה?). את המשך שנות השישים אנחנו נבלה עם סרטים עצומים מצד אחד, וכאלו שנעלמו בתהומות הנשייה מאדך, אז מקווה שהדרך אליהם תהיה קלה עד כמה שניתן.

צרפת – "גבר ואישה"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1966:
איטליה – 10 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 8 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 5 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
שוודיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוגוסלביה – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
ספרד – 3
צ'כוסלובקיה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 2
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
ישראל – 1
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965