• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • ״הוולווט אנדרגראונד״, סקירה לסרטו של טוד היינס
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

ויהי אופיר: ההיסטוריה המלאה של השחקנים הערבים בפרסי הקולנוע הישראלי

6 באוקטובר 2021 מאת אור סיגולי

בטקס פרסי אופיר לקולנוע הישראלי מחזור 2021 נשברו כמה שיאים. אמנם חלקם שיאי מבוכה (בכל זאת זה היה טקס שהתהדר בציון 30 שנה לפרס שהוענק זו הפעם ה-32), אבל אני לחלוטין מניח את הציניות בצד ומתייחס לאחד הדברים הגדולים שקרו בו: לראשונה אי פעם, שלושה מתוך ארבעת פרסי המשחק ניתנו לשחקנים ערבים, כולם בזכות "ויהי בוקר" שגם לקח את פרס הסרט – בסך הכל הזוכה השני אי פעם ללא דמויות מרכזיות של יהודים. יותר מכך, ג'ונא סולימאן הייתה לערביה הראשונה שזוכה בשני פרסים בטקס אחד, על משחק וליהוק. אם מוסיפים לכך את "תמונת הנצחון", מתגלה גם שיא במספר המועמדים השנתי של שחקנים ערבים.
אפשר רק להעלות על הדעת מה היה קורה במהלך נאומי הזוכים (שניים מהם היו בברלין בערב הטקס, לכן נציגי הסרט הקריאו נאומים מוכנים מראש) אם היינו תחת כהונתה של שרת החינוך הקודמת. איזה כיף השקט הזה של היום שאחרי, ועכשיו אפשר לקוות שגם במאים ערבים יקבלו הזדמנות לייצר מספרים כאלה של מועמדויות.

ערב הזכייה הזה גרם לי להביט לאחור, ולבדוק כמה שחקנים ושחקניות ערבים אחרים עוטרו במועמדויות וזכיות במהלך 32 שנות הפרס. לאחר יותר מדי הצלבות מידע, אני מגיש לכם את התוצאות פה, בסגנון פוסט שעשיתי לפני כמה שנים שעסק בשחקנים השחורים והאוסקר האמריקאי. אבל לפני כן, כמה דברים שחשוב להדגיש:
זהות ערבית היא משהו בעל מורכבויות רבות, שלא ממקומי או מתפקידי לפרק ולחלק. פה אתייחס לשחקנים המזהים את עצמם כערבים, מבלי להיכנס לענייני ערביי ישראל או פלשתינים, נוצרים או מוסלמים, עמדתם הפוליטית או התבטאויותיהם בעבר או בעתיד. אני עושה זאת ברגישות הכי גדולה שאני יכול, ומקווה לא לחטא לאף אחד מהמוזכרים פה. אם ישנן טעויות אשמח אם תוכלו ליצור אתי קשר ולתקן אותי (איזור התגובות יהיה סגור, אבל יש המון דרכים נוספות).

דבר שני שצריך לזכור הוא שההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, ושל האופיר בכלל, אפופה עלטה די כבדה. כתוצאה ישירה של זה, אוכל לעבוד רק עם הנתונים הזמינים לי ככותב באתר קולנוע עצמאי שנעשה כולו בהתנדבות, בהסתמך על ידע אישי ומקורות זמינים. למרבה המזל, לפני כמה שנים עמלתי על תחקיר שמאגד את כל המועמדים מכל השנים (למיטב ידיעתי אני היחיד שברשותו הרשימה המלאה) ככה שזה אמור להיות הכי טוב שיש בהתחשב במה שעומד לרשותי. חלק מהסרטים גם לא זמינים לצפייה אז לא תמיד יכולתי לדעת בוודאות מה אופי התפקיד עליו היה מועמד השחקן. קחו בחשבון.

דבר אחרון הוא שאני לא אגיע למסקנות. לא אכתוב אם המצב חיובי או שלילי, אין פה מילת ביקורת לגבי האקדמיה, השיטה או טבע החיה, בעיקר כי אין תשובה אחת אמיתית והדברים משתנים ומתפתחים. כל שניתן לקוות הוא שהמספר רק ילך ויגדל, ועוד יוצרים ואמנים ערבים יקבלו מקום של כבוד בדברי הימים של הקולנוע.
מתחילים.

ההיסטוריה המלאה של השחקנים הערבים בפרסי הקולנוע הישראלי

מוחמד בכרי ב"גמר גביע"

1990-1992

את שלוש השנים הראשונות של פרסי האקדמיה (טרם נקבע שמם כ"אופירים") אני מכנס יחד מכיוון שזו הייתה תקופה ללא מועמדים. בערך.
בעקבות כמות הסרטים הזעומה שנעשתה בישראל באותה תקופה, האקדמיה הצעירה פעלה על שלב הצבעה אחד שהתחיל עם כל הנרשמים לתחרות ללא סינון והסתיים עם הזוכה, זה שקיבל את מירב הקולות. כלומר, אחרי שכולם נרשמו הם עלו להצבעה, ומתוכם נבחר הזוכה. זבנג וגמרנו.
מאז נכנסו בהדרגה עוד שני שלבים בדרך (ב-1993 וב-2007) – הראשון הוא כאשר הנרשמים/מתמודדים מצטמצמים לרשימה קצרה של יותר מועמדים, ולאחר מכן עוד שלב לבחירת הזוכה. זו, אגב, כנראה הסיבה לטעות הנגררת שממשיכה עד היום, בה האקדמיה מתייחסת לסרטים והיוצרים הנרשמים להקרנות האקדמיה כ"מועמדים" למרות שאיש לא העמיד אותם עדיין לשום פרס. מאוד מסובך שלא לצורך.
ככזה, בין 1990 ל-1992 לא הוכרזה רשימה של שלושה-חמישה מועמדים, אלא נוצרה רשימה אוטומטית שכללה את כל מי שהחליט להתמודד על מקום בפרס. לכן אי אפשר לומר שחברי האקדמיה אקטיבית בחרו שחקנים ערבים כמועמדים, אלא פשוט קיבלו את מה שהיה.

ב-1990 עשרה סרטים נרשמו לתחרות, כאשר "שורו" פחות או יותר ניקה את הלוח לחלוטין. עוד משהו שצריך לציין הוא שבשנה הזו לא היו קטגוריות לשחקני או שחקניות משנה, רק ראשיים (בהם זכו משה איבגי על "שורו" וריטה זהר על "לורה אדלר").
"רחובות האתמול" של ג'אד נאמן היה הסרט היחיד שהתעסק בסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל שני השחקנים המתמודדים/מועמדים ממנו היו אלון אבוטבול ואלונה קמחי.

ב-1991 רק חמישה סרטים נרשמו לתחרות, ולכן אתם יכולים לתאר לעצמכם שגיוון רב ברשימת "המועמדים" לא באמת היה. עם זאת, הפעם הייתה בהחלט נציגות לשחקנים ערבים בזכות "גמר גביע" של ערן ריקליס – ששמו יעלה פה עוד הרבה, ולדעתי צריך לקבל פרס או אות הוקרה על עבודתו העיקשת לשלב נראטיבים עם שחקנים ערבים.
"גמר גביע" הביא בצורה כזו או אחרת "מועמדות" לשלושת השחקנים הערבים הראשונים בתולדות פרסי הקולנוע הישראלי: סוהיל חדד וג'וני ערביד בפרס שחקן המשנה (שניהם הפסידו לששון גבאי מ"עונת הדובדבנים") ומוחמד בכרי בפרס השחקן הראשי (שהפסיד לאריה מוסקונה ב"מעבר לים", שגם לקח את פרס הסרט).
שני סרטים נוספים עסקו בעולם הצבאי, "זמן אמת" ו"עונת הדובדבנים", אך ללא נציגות ערבית במתמודדי המשחק.

ב-1992 כבר הגיעו 14 סרטים לתחרות, כאשר שלושה מהם עסקו באופן כזה או אחר במיעוטים: הזוכה של השנה "החיים על פי אגפא" ששיבץ שחקנים ערבים במיקרוקוסמוס המטלטל של תל אביב הלילית; "זמן הגמל" של אשר טללים. האחרון רשם שני שחקנים ערבים לתחרות – נדיה ג'האלין בשחקנית הראשית (הפסידה לענת וקסמן ב"סיפורי תל אביב") ואת חליל ג'האלין כשחקן משנה (הפסיד לשרון אלכסנדר ב"החיים על פי אגפא"); ו"להב חצוי" של עמוס קולק שרשם את מוחמד בכרי לתחרות כשחקן ראשי, זאת הפעם השנייה ברציפות שלו (הפסיד לשולי רנד ב"החיים על פי אגפא").

1993

לטקס פרסי הקולנוע הישראלי הרביעי נרשמו 11 סרטים, ומהשנה הזו המתמודדים צומצמו על ידי הצבעה שיצרה רשימת קטגוריות המכילות ארבעה מועמדים בכל אחת. כלומר, החל משלב הזה אנחנו נוטשים את הרשימות הארוכות ומתמקדים רק בחלקים המתקדמים של ההצבעות, אלו של המועמדים הרשמיים, והזוכים.
באותה שנה הייתה נציגות אחת של השחקנים הערבים, בדמות ג'וליאנו מר בסרט "זוהר", שם גילם את מוריס, והיה מועמד לפרס שחקן המשנה לצידם של שותפו לסרט מנחם עיני, מתי סרי של "קופסה שחורה", והזוכה אסטבן גוטפריד מ"נקמתו של איציק פינקלשטיין" – עליו עוטר גם בפרס התסריט.

זוהר

1994

תריסר סרטים התמודדו על מקומם בטקס פרסי הקולנוע הישראלי החמישי, והפעם בכל קטגוריה היו שלושה מועמדים בלבד.
רק סרט אחד מתוך ה-12 נגע בעולמם של ערביי ישראל. זהו "הגמל המעופף" של רמי נעמן, שהצליח להכניס את המועמד הערבי השני, ולראשונה בקטגוריה הראשית בשיטת ההצבעה החדשה, סלים דאו – זאת גם הייתה המועמדות היחידה של הסרט.
דאו היה מועמד לצדם של יעקב כהן מ"שחור", ושמיל בן ארי שזכה על "שמיכה חשמלית ושמה משה".

1997

אחרי שנתיים תמימות בהן לא היה אף שחקן ערבי או שחקנית ערבייה ברשימת המועמדים, נשברה תקרת זכוכית עבה בפרסי הקולנוע הישראלים שהוענקו זו הפעם השמינית. לראשונה מאז ראשית הפרס, סרט של במאי ערבי היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר – זהו עלי נאסר עם "שביל החלב", אחד מ-14 סרטים שנרשמו לתחרות.
בשנה הזו היו חמישה מועמדים בכל קטגוריה, ו"שביל החלב" נכח בשמונה מהן, כולל בימוי ותסריט, אך לא יצא אפילו עם זכייה אחת.
"שביל החלב" הצליח להכניס שלושה שחקנים לרשימות המועמדים (המספר הגבוה ביותר של שחקנים ערבים בטקס אחד מאז נכנסה שיטת שלב הצבעת הביניים). היו אלו מכרם חורי בפרס שחקן המשנה, שהפסיד לאריה מוסקונה ב"עפולה אקספרס"; סוהיל חדד בפרס השחקן הראשי, שהפסיד לאסי דיין ב"מר באום"; ולא פחות חשוב – השחקנית הערבייה המועמדת הראשונה, אמל מרקוס בקטגוריית המשנה. היא הפסידה לאורלי פרל מ"עפולה אקספרס".

1998

שנה לאחר ההצלחה הזו התרחשה נחיתה רצינית, כאשר רק שחקן ערבי אחד היה מועמד לפרס – ג'וליאנו מר במועמדותו השנייה, הפעם עם "יום יום" של עמוס גיתאי. הוא הפסיד לעמוס לביא של "קרקס פלשתינה".
לזכותה של האקדמיה יאמר שזו הייתה שנה בעייתית מאוד, עם רק תשעה סרטים שנרשמו לתחרות (חלקם "סופר בוי").

2000

1999 גם היא לא העניקה מקום למועמד או מועמדת ערבים, ובשנה לאחר מכן שוב רק נציגות בודדת אחת. "כיכר החלומות" של בני תורתי, הביא את מוחמד בכרי לפרס השחקן הראשי, על גילום דמות בשם אברם מנדבון, אז אתם יכולים להבין לאיזה לאום הוא משתייך. זאת הייתה המועמדות הרשמית הראשונה של בכרי (אחרי מועמדותו האוטומטית עם "גמר גביע"), והוא הפסיד לאקי אבני מ"ההסדר", הזוכה בפרס הסרט.

2002

לאחר עוד שנה בלי איזושהי נציגות ערבית בפרסי האופיר, והנה מי שכבר תקע לעצמו דגל של מוביל המצעד, עלי נאסר, חזר שוב עם "בחודש התשיעי" ושיחזר את הישגו מ-1997. סרטו הביא אותו שוב למועמדות בפרסי הסרט והבימוי. הערבי היחיד שעשה זאת פעמיים.
מה שמאוד מעניין בשנה הזו היא שלא פחות מארבעה שחקנים היו מועמדים – אבל מארבעה סרטים שונים.

לראשונה אי פעם, שני שחקנים ערבים אכלסו את פרס השחקן הראשי. היו אלו אשרף ברהום ("בחודש התשיעי") וג'וליאנו מר ("טאהרה"), שניהם הפסידו לזאב רווח עם "בית"ר פרובנס", שציין אז את האופיר הראשון שלו.
במקביל קיבל מכרם חורי מועמדות בקטגורית שחקן המשנה עם "המנגליסטים", היחיד מהשלושה שלא גילם דמות מיעוטים, אלא יהודי ממוצא עיראקי. לצדו יוסוף אבו ורדה על "קדמה" של עמוס גיתאי. הם הפסידו לאיתי תורג'מן מ"בית"ר פרובנס".

אפשר לציין שכמו "טאהרה", סרט נוסף מאותה שנה עסק בקהילה הבדואית – "אספלט צהוב" של דני ורטה, אך הוא לא זכה לאף מועמדות משחק.

2003

ממש כמו תשע שנים לפני כן, גם ב-2003 סלים דאו הוא הערבי היחיד המועמד לפרס האופיר, הפעם בקטגורית המשנה עם "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדרוביץ', והפעם כדמות של יהודי. הוא הפסיד לאלון אבוטבול מ"האסונות של נינה".

הכלה הסורית

2004

שנת 2004 היא אחת השנים הטובות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ולדעתי גם האופיר הראשון בו המון סרטים מעולים דחקו זה את זה. לא עוד רשימת מועמדים אוטומטית, אלא כזו שמלאה בהמון אכזבות והיעדרויות כתוצאה מיותר מדי דברים טובים. זו השנה שזכורה כזו שמנעה מהלהיט הגדול של השנה – אחד הגדולים אי פעם – "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר להיכנס לפרסי הסרט, הבימוי והתסריט. גם "שנת אפס", "ולקחת לך אישה" ו"אהבה קולומביאנית" נשארו מחוץ לקטגוריות הגדולות.
זו גם שנת מפנה בנושא של קולנוע על או של ערבים, כאשר מצד אחד יש בו חדשות משמחות, אך גם כאלו מתסכלות.

היצירה המפוארת של תאופיק אבו-ווהיל, "עטאש – צימאון", הייתה לסרט השלישי של במאי ערבי שמועמד לפרס הסרט (והראשון שאיננו של עלי נאסר). בנוסף לפרס הגדול הוא קיבל עוד חמש מועמדויות ואפילו לא יצא מהטקס בידיים ריקות, כאשר הביס את התחרות בפרס הצילום לאסף סודרי. בחלק הפחות משמח, על אף שהסרט רשם חמישה שחקנים לאופיר, אף אחד מהם לא הצליח לשריין לעצמו מקום כמועמד.

מקרה כמעט הפוך התרחש באותה שנה עם "הכלה הסורית" של ערן ריקליס. הסרט, שזכה לשבחים ואהדה מהקהל, לא הצליח להיכנס לפרס הסרט הצפוף. עם זאת, ריקליס היה אחד מששת המועמדים בפרס הבימוי, תוצאה של תיקו שרק מבהירה כמה תחרות הייתה, ולפרס התסריט המקורי יחד עם סוהא עארף.
בחדשות הטובות, "הכלה הסורית" כן פילס מקום לשלושה שחקנים: מכרם חורי כשחקן ראשי (הפסיד לשולי רנד של "האושפיזין"), היאם עבאס כשחקנית ראשית (הפסידה לדאנה איבגי ב"אור"), וקלרה חורי כשחקנית משנה (היא הפסידה לחני פירסטנברג של "מדורת השבט").
הסרט גם ניסה להיכנס לפרס שחקן המשנה, ורשם את אשרף ברהום ואיאד שיתי, אך הם לא הגיעו למועמדות.

2005

שנה בדיוק לאחר הישגיהם של מכרם חורי והיאם עבאס, הם חזרו למועמדויות נוספות ברצף, הפעם בזכות "איזור חופשי" של עמוס גיתאי. חורי היה מועמד כשחקן ראשי (אם כי אם אינני טועה יש לו סצנה אחת שם. הוא הפסיד לאורי גבריאל ב"איזה מקום נפלא"), ועבאס כשחקנית משנה. זה הפך אותה לשחקנית הערבייה הראשונה עם יותר ממועמדות אחת – ואנחנו עוד נשמע עליה בהמשך. באותה שנה הפסידה לרבקה מיכאלי ב"מוכרחים להיות שמח".

2006

יוסף סוויד של "הבועה" היה השחקן הערבי היחיד ברשימות המועמדים. הוא הפסיד לצחי גראד ב"מישהו לרוץ אתו".
סרט אחר שניסה להכניס מועמדים ערבים אך לא הצליח היה "מחילות" (קלרה חורי – שחקנית ראשית, רובא בלאל-עספור – שחקנית משנה). הוא זכה למועמדות בודדת בפרס השחקן הראשי לאיתי טיראן.

2007

אנחנו כבר באופיר ה-18 במספר ובטח שמתם לב שדבר אחד עדיין עוד לא היה לנו – על אף 16 מועמדים ערבים מאז שינוי שיטת הבחירה ב-1993, לא הייתה לאף אחד מהם אפילו זכייה אחת בודדת.
זה השתנה ב-2007 בחסות ערן קולירין ו"ביקור התזמורת". אמנם ששון גבאי זכה על גילום תפקיד מצרי, אבל היה זה סלאח בכרי שעשה היסטוריה כערבי הראשון העולה לקבל אופיר. כמו כן, טופ פייב באנשים היפים ביותר שאי פעם לקחו את הפרס.
זה קרה בקטגורית המשנה, ובכרי הביס את אדיר מילר ("הסודות"), צחי גראד ("מדוזות"), יפתח קליין ("נודל") ואשר צרפתי ("תנועה מגונה").

ערן קולירין עשה היסטוריה אז, וכאמור, אף חזר והגדיל את ההישג 14 שנה לאחר מכן כאשר הביא לשלושה זוכים ערבים מ"ויהי בוקר".

ביקור התזמורת

2008

ממש כמו ב-2004, שוב ערן ריקליס ביים סרט על ערביי ישראל/פלשתינים, ושוב הוא הועמד לפרס הבימוי ללא פרס הסרט. עם זאת, הוא כן עשה היסטוריה משלו, כאשר סרטו "עץ לימון" הפך את היאם עבאס לשחקנית הערבייה הזוכה הראשונה, ולפעם הראשונה בה אחת מקטגוריות המשחק הראשיות מגיעות לשחקן ערבי.
היא ניצחה את אורלי זילברשץ ("איים אבודים"), יעל אבקסיס ("כמו אבא שלך"), ואת רונית אלקבץ וחנה אזולאי של "שבעה".
ספויילר להמשך – על אף שלא הייתה מועמדת מאז 2008, עבאס עדיין השחקנית הערבייה עם הכי הרבה מועמדויות לאופיר.

במקביל אליה, שרדי ג'בריאן היה מועמד לפרס השחקן הראשי ב"סוף שבוע בתל אביב", והפסיד למיכאל מושונוב מ"איים אבודים".

2009

על אף שהשורה התחתונה אולי נראית מעודדת, יש דקירה קטנה בצד בכל מה שנוגע לנושא הערבים באופיר של 2009. מצד אחד, הזוכה הגדול היה "עג'מי", שגם הצליח להיות מועמד לאוסקר באותה שנה. זהו סרט שעוסק בישראלים ובערבים, והוא יצירה משותפת לבמאים משני הצדדים, ירון שני וסכנדר קופטי. זאת למעשה הפעם הראשונה שסרט עם קאסט ערבי משמעותי זוכה בפרס הגדול.
החלק המוריד קצת, הוא שאף אחד מששת השחקנים ש"עג'מי" רשם לאופיר (שניים לכל קטגוריות המשחק הראשיות, ואחד בכל קטגוריות המשחק המשניות) לא הצליח לקבל מועמדות, אם כי יכול להיות שזה בגלל גודל התפקידים ועומס המתמודדים. אבל גם מעבר לאלו, אף שחקן ערבי שנרשם באותה שנה לא מצא את עצמו כמועמד, כמו למשל מוחמד שלבי של "כלת הים".
ואם לזרות מלח, ריימונד אמסלם הייתה מועמדת לפרס שחקנית המשנה על סצנה אחת כאישה לבנונית ב"לבנון".

2011

ב-2010 לא נרשמה אף מועמדות של שחקן ערבי לאופיר, ושנה לאחר מכן הגיעה מועמדות אחת בלבד, לנורמן עיסא על "אחותי היפה" של מרקו כרמל. הוא הפסיד לליאור אשכנזי מ"הערת שוליים".

2012

בשנת 2012 אחד המתמודדים המרכזיים היה סרטו של יריב הורוביץ "רוק בקסבה", העוסק בחיילים ישראלים המשתלטים על בית בעזה כדי להציב בו עמדת תצפית בעקבות פרעות שגבו את חייו של אחד מחבריהם.
באופן הפוך לגמרי מ"לבנון", אף אחד מהשחקנים של החיילים לא הצליח להיות מועמד (עדיין כואב לנו שיותם ישי לא נרשם אפילו), וכך נציגות המשחק הבודדת של הסרט הייתה מטעם חאולה אלחג'-דיבסי בפרס שחקנית המשנה. היא הייתה הנציגות הערבית היחידה באותה שנה, והפסידה לעירית שלג ב"למלא את החלל".

באותה שנה, סרטו השני של תאופיק אבו-ואיל, "התפוררות", לא הצליח לקבל אפילו מועמדות אחת.

2013

ברישומי האופיר לשנת 2013, החליטו יוצרי הסרט המוביל "בית לחם" שעל אף הקאסט הרחב, יתמודד רק שחקן אחד בכל קטגוריה. באופן שאפשר להתווכח אתו, הם בחרו בשאדי מרעי לקטגוריה הראשית, ובצחי הלוי לקטגוריית שחקן המשנה. האסטרטגיה הזו עבדה להם מעולה כי שניהם היו מועמדים והלוי גם ניצח, ממש ימים ספורים אחרי שלקח את פרס השחקן בפסטיבל חיפה. מצד שני, זה מנע סיכוי ממי שבעיני רבים נתן את ההופעה הכי טובה בסרט, הייתם עומרי (אסייג שיכול להיות שלעניין הייתה סיבה בירוקרטית בנוגע לחוק האזרחות של האקדמיה).
עם זאת, מרעי לא היה השחקן הערבי היחיד המועמד באותה שנה בפרס השחקן הראשי, לראשונה מאז 2002. לצדו הועמד מכרם חורי, בתפקיד של יהודי ממוצא יווני ב"הבן של אלוהים", ולמרבה השמחה הוא גם זכה, הופך לערבי הראשון שלקח את הקטגוריה הזו.

הבן של אלוהים

2014

"מה יש בשם?" שאל שייקספיר ב"רומיאו ויוליה", וקיבל תשובה ב-2014, כאשר באקלים המלחיץ והחונק של המצב הביטחוני בישראל של אותן שנים, סרטו של ערן ריקליס זכה למתקפה מאפיינת רק בגלל איך שקראו לו. אז נכון "ערבים רוקדים" זו לא הבחירה הכי אסטרטגית אי פעם, גם אם זה היה שם הספר של סייד קשוע עליו התבסס הסרט, אבל זה כמובן לא הצדיק את הטרפת. כך נולד הסרט "ערבים רוקדים – זהות שאולה".
באופיר היה הסרט מועמד לארבעה פרסים, אחד מהם לשחקן הראשי תאופיק ברהום. הוא היה השחקן הערבי היחיד המועמד באותה שנה.
באותה שנה, סרטו של מושון סלמונה, "שקופים", שעסק בחברה הבדואית, לא הצליח לקבל אף מועמדות, אפילו לשחקן הראשי מוחמד שלבי (כן, ההורס שגם נשאר בחוץ עם "כלת הים").

2015

המצב ברחוב רק הלך והסתבך, ולקלחת נוספה גלולה מבעבעת בשם מירי רגב שבאה לעשות שמח. זה עוד היה לפני השיא שלה, אבל באותה שנה, לאחר שהשחקן נורמן עיסא מיאן להופיע עם הצגתו "בומרנג" בבקעת הירדן, רגב השתמשה בזה כדי להלהיט עוד יותר, ואיימה בסגירת מימון למוסדות תרבות וכל מיני דברים כאלה שהיא חשבה שהיא יכולה לעשות. היה קשוח.
האקדמיה החליטה להראות איזה צד היא לוקחת, ונתנה באותה שנה לנורמן עיסא את פרס שחקן המשנה על הופעתו ב"מלחמת 90 הדקות", למרות שלא נראה שהאקדמיה חיבבה את הסרט ההוא במיוחד, אם לשפוט לפי שלוש המועמדויות הבודדות שהוא קיבל. כך הפך עיסא לשחקן הערבי הרביעי שזוכה באופיר (אחרי בכרי, עבאס וחורי).
הסרט, אגב, נעלם לאחר שבפסטיבל חיפה זכה בפרס המשחק, והציף מחדש את ההאשמות נגד משה איבגי שהביאו לביטולו די מהר.

2016

נדמה שמירי רגב חיממה את עצמה שנה שלמה לקראת טקס האופיר הבא כדי לתת בראש, והיא קיבלה בדיוק את מה שהיא רוצה עם "סופת חול" ו"ג'נקשן 48".
זה השני, שהביא לתאמר נפאר מועמדות כפולה כשחקן ראשי וכמוזיקאי, עורר סערה מאוד גדולה אחרי התבטאויות של השחקן, והייתה התנגדות גדולה לכך שיופיע בטקס, ממש עד כמה דקות לפני שהתחיל. ואם זה לא מספיק – וכמה שזה באמת היה מספיק – סרט הביכורים של עילית זקצר, "סופת חול" שעוסק במשפחה בדואית, עשה היסטוריה כשהיה לזוכה היחיד בתולדות האופיר שעוסק כולו במיעוטים, ללא קאסט יהודי בולט. ממש עכשיו הצטרף אליו לתואר הזה "ויהי בוקר".
טקס האופיר ה-27 היה לאחד האירועים הכי קשים להכלה של התרבות הישראלית מזה שנים, בעקבות השטויות ששרת התרבות שצפה על הבמה. נקווה שכל שנה שתעבור נזכור יותר את הסרטים והזכיות המעולות שלו, ופחות את הפרובוקציה של נבחרת הציבור.

בין שני הסרטים האלו, שלושה שחקנים ערבים היו מועמדים ב-2016, המספר הכי גבוה מאז 2004. "ג'נקשן 48" בפרס השחקן לתאמר נפאר (שהפסיד למוריס כהן של "אבינו", אבל זכה בפרס המוזיקה), ו"סופת חול" בפרס השחקנית הראשית ללמיס עמר (שהפסידה לנועה קולר ב"לעבור את הקיר") ולרובא בלאל-עספור שאף ניצחה את הקטגוריה, מביסה את אורנה בנאי ("ישמח חתני"), רתם זיסמן-כהן ("אבינו"), יאנה יוסף ("הרמוניה" – שם גילמה ערבייה) ושירי נדב נאור ("מעבר להרים ולגבעות").
אף אחד משני הגברים של "סופת חול" – הייתם עמרי (כן, שוב) וג'לאל מסארווה – לא הצליח לשריין מועמדות.

2017

בדיוק שנה אחת אחרי הצלחת "סופת חול", הפעם שתי קטגוריות המשחק הנשיות הלכו לשחקניות ערביות מאותו הסרט. היו אלו שאדן קנבורה (ראשית) ומונא חווה (משנית) של "לא פה לא שם", המועמד הראשון לפרס הסרט שביימה אישה ערביה – מייסלון חמוד. לכן אלו גם הזוכות הערביות הראשונות שבוימו על ידי במאי שאינו יהודי. ואני מנצל את הרגע כדי להפציר בחמוד לעשות עוד סרט, בבקשה בבקשה.
בנוסף להן, עלא דקה היה מועמד לפרס שחקן המשנה על הופעתו ב"הבן דוד", עוזר ליצור עוד שנה רצופה עם שלושה מועמדים ערבים בפרסי המשחק. הוא הפסיד לעמי סמולרצ'ק של "פיגומים".

לא פה לא שם

2019

על אף שכמו ב-2018 גם בשנה הזו לא היו מועמדים ערבים לפרסי המשחק, החלטתי בכל זאת להתייחס אליה בפסקה. זאת מכיוון שסרט מאוד בולט מהתחרות, "תל אביב על האש", שעסק בכיבוש ובנושא היהודים והערבים, ואף זכה בפרס התסריט, לא הצליח להכניס את קייס נאשף (שזכה בפרס מפסטיבל ונציה) ומאיסה עבד אלהדי לפרסי המשחק הראשיים. הנציגות היחידה של הסרט אצל השחקנים הייתה יניב ביטון בפרס שחקן המשנה.
לזכות האקדמיה, אומר שקטגורית השחקן הראשי הייתה מרחץ דמים באותה שנה, והרבה טובים וראויים נאלצו לפנות את מקומם.

2020

אולי ההפתעה הגדולה ביותר של האופיר ה-31 הייתה הנוכחות המאסיבית להדהים של "המתים של יפו" ברשימות המועמדים. סרטו של רם לוי לא זכה ליותר מדי יחס במהלך העונה, אבל הגיע לגמר כמו גדול עם 12 מועמדויות, כולל פרס הסרט. הוא גם הצליח להכניס לא פחות משלושה שחקנים ערבים לרשימה: יוסוף אבו ורדה כשחקן ראשי (הפסיד לשי אביבי ב"הנה אנחנו"), סלים דאו כשחקן משנה (הפסיד לנעם אימבר ב"הנה אנחנו"), ורובא בלאל-עספור כשחקנית ראשית (הפסידה לאלונה איב מ"אסיה").
בזכות זה ו"סופת חול", בלאל-עספור הפכה להיות השחקנית הערבייה השנייה שמועמדת ליותר מאופיר אחד, ניצבת עדיין אחרי שלוש המועמדויות של היאם עבאס.
אלו היו שלושת השחקנים הערבים היחידים המועמדים באותה שנה, כך שבזכת הסרט הזה נשברה בצורת מועמדים ערביים של שנתיים.

2021

הגענו לשנה הנוכחית, ושוברת השיאים. לראשונה כל ארבעת פרסי המשחק כללו שחקנים ערבים, אבל יותר מזה – בין "ויהי בוקר" ו"תמונת הנצחון", מספר שיא של שישה שחקנים ערבים, כולם גם מגלמים ערבים (לא מובן מאליו בכלל), היו מועמדים.
בפרס השחקן הראשי נכחו שניים: אמיר חורי של "תמונת הנצחון" ואלכס בכרי של "ויהי בוקר". הפעם השלישית בסך הכל בתולדות האופיר שזה קורה (אחרי 2002 ו-2013). בכרי הגדיל והצטרף להישגים של נושאי שם המשפחה הזה באופיר כזוכה. הפעם השנייה בסך הכל שערבי זוכה בפרס השחקן הראשי.
בפרס שחקן המשנה גם נכחו שניים: עלא דקא מ"תמונת הנצחון" ואיהאב אליאס סלאמה של "ויהי בוקר", שכזכור הביס את התחרות עם הופעתו הטראגית בסרט.
בפרס השחקנית הראשית ניצחה ג'ונא סולימאן על "ויהי בוקר", עושה לעצמה שיא משלה כשהייתה לערבייה הראשונה שזוכה בשני פרסים בערב אחד, ולראשונה שמנצחת גם כשחקנית וגם כמלהקת.
בפרס שחקנית המשנה הייתה מועמדת איזבל רמדאן של "ויהי בוקר", שזה משמח ונהדר, אבל יש לי הרגשה שהרבה מצביעי אקדמיה חשבו שהם נותנים את קולם ליארה יארר, שגילמה את הכלה הצעירה ולא נרשמה מטעם הסרט. אולי אני טועה.
רמדאן הייתה המפסידה היחידה מהצוות, לטובת ריימונד אמסלם ב"הבית ברחוב פין", ימים ספורים לאחר שלקחה את הפרס מטעם פסטיבל חיפה.

פרסי האופיר סובלים מיותר מדי בעיות כדי שיוכל באמת לייצג את הקולנוע הישראלי כמו שהיינו רוצים. בכל שנה זה אפילו נראה שהולך ומסתבך. ועם זאת, עדיין נקווה שהדברים יתאפסו, שהסדר יגיע, ועל הדרך שנראה עוד המון סוגי יצירה מכל פלחי האוכלוסייה של ישראל. אין ספק שאחרי השנים הקשות שעברנו, זה נראה קצת יותר קל, אבל אנחנו יודעים באיזו קלות זה יכול להשתנות.

סיכום כמות המועמדויות לשחקנים הערבים:
מכרם חורי – 5
סלים דאו – 3
ג'וליאנו מר – 3
היאם עבאס – 3
רובא בלעל-עספור – 2
עלא דקה – 2
נורמן עיסא – 2
יוסוף אבו ורדה – 2
אלכס בכרי – 1
מוחמד בכרי – 1 (+1 על טרום תקופת המועמדים)
סלאח בכרי – 1
אשרף ברהום – 1
תאופיק ברהום – 1
שרדי ג'בריאן – 1
סוהיל חדד – 1 (+1 על טרום תקופת המועמדים)
מונא חווה – 1
אמיר חורי – 1
קלרה חורי – 1
שאדי מרעי – 1
אמל מרקוס – 1
תאמר נפאר – 1
יוסף סוויד – 1
ג'ונא סולימאן – 1
איהאב אליאס סלאמה – 1
למיס עמר – 1
שאדן קנבורה – 1
איזבל רמדאן – 1

10 השחקנים הערבים שזכו באופיר (כל אחד רק פעם אחת):
אלכס בכרי, סלאח בכרי, רובא בלעל-עספור, מונא חווה, מכרם חורי, ג'ונא סולימאן, איהב אליאס סלאמה, היאם עבאס, נורמן עיסא, שאדן קנבורה.