• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

פסטיבל ירושלים 2021: "חופש מוחלט", "אחוז בי חזק", "אם הרוח צונחת", "לברוח"

27 באוגוסט 2021 מאת אור סיגולי

פסטיבל הקולנוע בירושלים הוא בשבילי תמיד התנגשות מאוד מציפה בין הווה ועבר. מצד אחד, הוא מאגד את התוצרת הקולנועית של הכאן והעכשיו, והאנשים שכותבים ועושים ומפיצים ומקדמים את הסרטים של השנה, ומצד שני מקום עמוס זיכרונות משש שנים של חיים פה, שהיו גם לאחת התקופות המעצבות בחיי.
אחרי שנה של הפסקה מהאולמות עצמם בעקבות הקורונה (מה שלא מנע מאתנו לכתוב על זה כמו משוגעים, כמובן), החזרה של 2021 לאולמות, לחצר הסינמטק, ללילות הנעימים, לשבילים שהלכתי בהם אלפי פעמים, הוא משהו שללא ספק השפיע עלי מהשנייה שהגעתי, גם אם זה היה אחרי כחמש שעות של נהיגה בפקקי אימה. איזה סיוט. הייתי כל כך שבור שכשבמלון ביקשו ממני לכתוב את מספר הטלפון שלי, לקח לי כמה שניות להיזכר אם ספרות כותבים משמאל לימין או מימין לשמאל.
כל אלו נמחקו כשהתייצבתי במתחם הפסטיבל. כמה התגעגעתי, וכמה אני שמח על ההתעקשות של הצוות לקיים אותו. מלא מוטיבציה התחלתי לפקוד את האולמות כבר מהרגע הראשון האפשרי. אלו הביאו אותי לסקירה ראשונה (ושנייה של סריטה אחרי עופר אתמול) של ארבעה מהסרטים שהספקתי ביום וחצי שלי פה. הסיבה, אגב, שלא הספקתי יותר היא מכיוון שהייתי בתפקיד מנחה בפאנל של מיזם הקולנוע בירושלים בנושא תהליך הליהוק של "הברך" (ואני מנצל את הרגע להודות ליורם הוניג ורוני מהדב שהציעו לי לעשות זאת), ומכיוון שהייתי צריך לפנות קצת זמן כדי גם לכתוב על הסרטים שצברתי.

בזמן שאתם קוראים את הטקסט הזה, אני כבר עמוק בכתיבת הסקירה הבא של סרטי הפסטיבל הנוספים שראיתי. זאת כמובן במקביל לעופר שממשיך גם הוא. בזו בה אתם נמצאים תוכלו לקרוא על ארבעה סרטים. אחד מהם הוא אחד הסרטים המדוברים ביותר של 2021, אחד מהם הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של 2021, אחד בעל רעיון נהדר שאני מצאתי מבוצע באופן שלא מימש את הפוטנציאל, ועוד אחד שאולי נתקל בו בהמשך השנה בבתי הקולנוע וכדאי לדעת למה נכנסים. נחשו מי הוא מי.

"חופש מוחלט" – Grosse Feirhet / Great Freedom

כפי שאני נוטה לעשות בפסטיבלים, ויתרתי על אירוע הפתיחה עמוס הנאומים לטובת אחד הסרטים המוקרנים באולמות במקביל. איכשהו זה תמיד יוצא טוב. אז אמנם אינני יכול להעיד על "איפה אנה פרנק" שהוקרן בבריכת הסולטן, אבל נראה לי שעשיתי בחירה נכונה, מכיוון שהסרט הראשון שלי בפסטיבל הוטס הישר לפסגת סרטי השנה שלי נכון לעכשיו.
זוכה פרס מסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן האחרון הוא סרטו השני של סבסטיאן מייזה, המתרחש כמעט כולו בתוך בית כלא גרמני בשלוש נקודות זמן מאמצע המאה העשרים. שם הוא עוקב אחרי הנס, צעיר שנאסר תדירות בעקבות מפגשים מיניים אסורים עם גברים.
היתרון המיידי והבלתי מעורער של הסרט הוא הופעתו של פרנץ רוגובסקי בתפקיד הנס, שחקן ענק שאנחנו מכירים מסרטי פסטיבלים אחרים כמו "במעברים" שהיה בחיפה, או האחרונים של כריסטיאן פצולד, "טרנסיט" ו"אונדינה". מדובר בסוג של חואקין פניקס האירופאי, ובכל רגע נתון זה נראה כאילו העיניים הצוחקות שלו מנסות לקחת את תשומת הלב מכל הכאב שבעולם הנבע מתווי פניו. ברגע שהוא על המסך אני מרגיש את כל הרגשות במקביל, וזה מפורר אותי לגמרי.

ואכן ברגעים הראשונים זה מרגיש כאילו רוגובסקי הוא הנכס העיקרי, אולי אפילו היחיד, של "חופש מוחלט", סרט שמתחיל איפשהו על פינת "חומות של תקווה" ו"נשיקת אשת העכביש", "ברלין אלכסנדרפלץ" וז'אן ז'נה, אבל ככל שהוא מתקדם, נחשפת באופן מדוד וצמית הליבה שלו, וכך מתגלה שמדובר ביותר מסרט על כלא ורדיפה, אלא על אנושיות שממשיכה לפעום ולגדול לא משנה באלו חללים צרים מנסים להגביל אותה. מייזה לא מנסה לזעזע או לשבור נפשית את הצופים שלו, אפילו להפך, ומנגן באופן מאוד מרשים בין העליבות של חיי הכלא לנשמה של הדמויות שלו, אלו שמובלות על ידי הנס, מישהו שמגדיר את עצמו על ידי אהבה, רק שבמקרה שלו היא הוכרזה כבלתי חוקית. המסע שלו להמשיך לאהוב ולהיות נאהב, הרבה פעמים במחיר אישי גדול, מצליח לעקוף קלישאות או חוסר עומק בזכות הכתיבה של מייזה והעוצמה של רוגובסקי.

עם כל דקה שעברה ב"חופש מוחלט" שקעתי בו יותר ויותר, עד שהגיע סיקוונס משתק לקראת הסוף, בו הנס מגלה שאותו חופש מוחלט אליו שיווע כל חייו לא שונה בהרבה מהכלא. גם ברמת החשיבה וגם ברמת הביצוע זה נוק-אאוט. לאחריו מגיע שוט אפילוג שהיה השילוב המושלם – והלא הגיוני בגדולתו – בין ייאוש גדול לאהבה אין סופית. שעות רבות אחרי הסרט עדיין לא הצלחתי להתאושש ממנו, ואני מאמין שייקח לי עוד הרבה זמן עד שזה יקרה.

הקרנה נוספת: יום שלישי, 3.9, בשעה 14:45

"אחוז בי חזק" – Serre Moi Fort / Hold Me Tight

ייתכן וזה סרט על גבר שמנסה לגדל את בנו ובתו לאחר שננטש על ידי אשתו. ייתכן וזה סרט על אישה שמנסה לנטוש זיכרון כואב ולנסות להתמודד עם אובדן גדול מנושא. ייתכן וזה על שניהם. ייתכן ושזה אף אחת משתי האופציות. מה שבטוח הוא שזה הקסם, הייחוד, וכן, גם הגימיק של סרטו הרביעי במספר כבמאי של השחקן הצרפתי הידוע מתיה אמרליק. בשום שלב של "אחוז בי חזק" אי אפשר לדעת באמת מהי מציאות קיימת, מהי לא יותר ממשאלת לב, דרך אילו עיניים אנו חווים את המתרחש, ומהו העוגן שלנו.
אם אתם שואלים אותי, זה קונספט נהדר. אמרליק לקח מסגרת של דרמה שגרתית למדי, שראינו כמה פעמים בעבר, ופירק אותה לגורמים, מערער את תפיסת הנראטיב והמציאות שלנו, ומשתמש בשפה הקולנועית כדי לגרום לנו לנסות לפענח, לשאול שאלות, לשנות את נקודת המבט וההזדהות שלנו, ולחגוג את האומנות שהיא הקולנוע, על הסאונד, העריכה, המשחק והצילום. אני באמת מסוקרן אימים לדעת איך נראה המחזה של קלודין קאליי עליו מבוסס התסריט של אמרליק.

ברגעיו הטובים, "אחוז בי חזק" מייצר כמה מהסצנות הנוגעות והחזקות שראיתי לאחרונה. רגע אחד בארוחת בוקר, כאשר שתי דמויות שאינן באותו החלל משוחחות אחת עם השנייה מבלי שנדע מה אמת ומה פנטזיה, הוא פסגה, מבחינתי. אמרליק בונה משהו חדש ממשהו ישן, ולרגע לא בוגד באווירת המסתורין והתעתוע שייצר, משאיר לנו להרכיב את הפאזל.
עם זאת, אשקר אם אומר שזה מחזיק מאה אחוז מהזמן. זה מוערך מאוד שבשום שלב הסרט לא חוזר למסגרת קלאסית של נראטיב כדי להסביר לנו מה שהוא רוצה שנדע, אבל האסוציאטיביות המוחלטת של הסרט לא תמיד מספקת דרמה יציבה, ויש אי אלו מקומות בהם הסרט מאבד כוח ומרגיש שהוא ממחזר את עצמו.

באופן אישי, ואני חושב שאני די במיעוט בעניין הזה אז תסלחו לי שאני כותב את זה ככה, בשבילי החולשה האמיתית של הסרט היא השחקנית הראשית שלו ויקי קריפס. בעקבות הופעתה ב"חוטים נסתרים" של פול תומס אנדרסון, קריפס הלוקסמבורגית אומצה באהבה על ידי קהילת הסינפילים ברחבי העולם, אבל אני מעולם לא הצלחתי להבין את ההתלהבות. ראיתי אותה רק בסרט נוסף לאחר מכן, "גאטלנד" שייצג את מולדתה באוסקר של 2018, וגם שם היה בה משהו שהרחיק אותי. אני לא אומר שהיא שחקנית רעה, פשוט יש בה משהו מלאכותי בעיני, חתום, מתאמץ, שמונע ממני להתחבר אליה. בכל פעם שהיא הייתה על המסך ב"אחוז בי חזק", רמת העניין והמעורבות שלי בסרט נחתו. לעומתה, בתפקיד הצד השני של הנראטיב, אריה וורת'לטר (שגנב את לבי כאבא התומך והאוהב ב"נערה" הבלגי), מראה כמה אפשר לעשות עם מעט עוגנים, ובזכותו כל סצנה עמו משדרת מורכבויות רגשיות רבות, הומור, כאב, תסכול ואהבה לאין שיעור. אבל שוב, ייתכן וזה רק אישיו שלי.
כך או כך, "אחוז בי חזק" אולי נראה על הנייר כמו דרמה אירופאית שגרתית שפונה למכנה משותף רחב, אבל הוא מצריך לא מעט מהצופים שלו, ואני תוהה איך הקהל הרחב יקבל אותו. אני פה להגיד שבעיני האתגר שווה את זה, גם אם לא כל הזמן ובאותה עוצמה, ואיזה כיף שעוד יש דרכים מעניינות ואחרות להסתכל על נראטיבים. מבחינתי המקוריות וחוסר ההתפשרות בו הן כבר משהו לחגוג אותו.

הקרנה נוספת: יום שבת, 28.8, בשעה 21:30

"אם הרוח צונחת" – Si Le Vent Tome / If the Wind Drop

דבר אחד אני יכול לומר בוודאות בעקבות הסרט הזה, יצירת הביכורים של נורה מרטירוסיאן, והוא שלמדתי משהו חדש על העולם. אני מתכוון לזה ברמה הטכנית. בבורותי היה לי רגע במהלך הצפייה שבו חשבתי שזירת ההתרחשות המרכזית בו, מקום בשם נגורנו-קרבאך, הוא אולי המצאה תסריטאית, מין מקום מונפץ באיזור ארמניה שמדמה מדינה שנאבקת בהכרה שלה. אבל לא. זה באמת קיים, וזה מרתק. שוב אני מוצא את עצמי מודה לאלוהי הפסטיבלים על כך שהצליחו להרחיב את אופקי לגבי החיים האלו, ואני הכי לא ציני שיש.

לא אכנס לפרטים נוספים לגבי נגורנו-קרבאך, מתוך חשש שזה רק יוכיח כמה אני קלולס, אז אדבוק בעלילת הסרט (אבל בחייאת תעשו לזה גוגל כשיוצא לכם). "אם הרוח צונחת" מתרחש כמעט כולו בשדה תעופה חדש שנבנה ברפובליקה הזו, הזדמנות לגרום לעולם להכיר בה כריבונות. כמו שמדינה צריכה מטבע ודגל כדי להוכיח את היותה, כך היא צריכה שדה תעופה, שיוכל להביא אנשים מבחוץ, ולהוציא ממנה מטוסים אל הגלובוס. כדי להשלים את המשימה החשובה הזו, מגיע למקום מהנדס צרפתי על מנת לבחון האם שדה התעופה עומד בכללים ובתקנות העולמיים, ועל פיו יישק דבר. זה בגדול העניין, דרמה בירוקרטית (סוגה אהובה עלי. ושוב, אינני ציני כלל) על סוג של פקיד זר שצריך לקבוע האם מקום מסוים יכול להיות ריבונות. כמה פשוט, ככה מורכב.
אבל התסריט של מרטירוסיאן, גאיום אנדרה, עמנואל פגאנו ואוליבייה טורס, מנסה להרחיב את היריעה עוד, ומציב במקביל לאותו מהנדס את דמותו של ילד מקומי, שגר בשדות הסמוכים לשדה התעופה, דרכו נפקחות עינינו לאוכלוסייה המקומית, שמתחשלת בגבולות טבעיים מקופים אויבים, כשהשקט הבטחוני לא יכול להיות פחות יציב. באמת שקשה שלא לחשוב על ישראל תוך כדי. בעזרת שתי הדמויות האלו, "אם הרוח צונחת" מעלה נקודות מעניינות רבות על התערבות זרה (ומאוד מערבית) בתהליכים מקומיים, על גלובליזציה, ועל דור צעיר שלא יודע מהו שלום ומעמיד את אתגרי הריבונות בסכנה.
הבעיה היא שרעיונות מעניינים לא תמיד מצטברים לכדי סרט מעניין.

"אם הרוח צונחת" מצולם ומשוחק היטב, וכאמור, יש לו מסגרת תסריטאית נהדרת, אבל במשך כל כך הרבה זמן קורה כל כך הרבה כלום, שבאמת קשה להישאר מרוכזים. השעה הראשונה היא בעיקרה עריכה מקבילה בין עבודתו של המבקר הצרפתי (גרגואר קולין) לילד שגונב מים משדה התעופה ומוכר אותם כבעלי סגולות מרפא בעיר (הייק בחריאן), שלא מצטברת לכדי שום דבר, ברמה שאני ניסיתי לעשות הקבלות בין שני הסיפורים כדי לעורר עניין במתרחש, אך ללא הועיל. מאה הדקות של הסרט מרגישות נמתחות ונמרחות, שכשגם אחרי שהצופה הסביר הבין את לוח המשחק ואת הקונספט מעורר החשיבה, ממשיכים לדוש באותן נקודות שוב ושוב. זאת אחת הסיבות מדוע אני לא לגמרי בטוח אם בדקותיו האחרונות הסרט לגמרי איבד היגיון, או שאולי אני כבר נדדתי במחשבותיי ולא הצלחתי להתרכז או לייצר סדר בדברים.
על אף שמאוד הערכתי בו המון דברים, וקל לראות כמה אינטליגנציה ומחשבה יש בקווי העלילה, "אם הרוח צונחת" נדמה כאילו התבלבל בדרך ולא ידע מה לעשות עם מה שיש לו ביד.

הקרנה נוספת: יום שני, 30.8, בשעה 13:00

"לברוח" – Flee

על "לברוח" אנחנו שומעים ללא הפסקה מאז פסטיבל סאנדנס האחרון, שם זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בתחרות הבינלאומית. נדמה שכל מי שצפה בו נשבה בקסמיו לחלוטין, הבאזז לא דועך לרגע, והרבה אנשים אפילו מנבאים שהסרט הזה עוד יכול לעשות טריפל אוסקרי ולהיות מועמד לפרס הסרט הבינלאומי (אם דנמרק תחליט לשלוח אותו כנציג), לפרס סרט האנימציה וגם לפרס הסרט התיעודי, משהו שאף אחד לא עשה מעולם. ללא ספק מדובר באחת מהיצירות הבולטות של השנה בתחום התעודה ובתחום האנימציה, משהו שבאמת לא זכור לי בעוצמות כאלה מאז "וואלס עם באשיר". הקרדיטים של השחקן המועמד לאוסקר ריז אחמד והכוכב הדני ניקולאי קוסטר-וואלדאו כמפיקים אחראים בהחלט לא מפריעים.
מי שאחראי על ההתלהבות הזו הוא הבמאי יונאס פוהר רסמוסן שכבר זכה לשבחים, אפילו בישראל במסגרת דוקאביב, עם סרטו מ-2012 "מחפשים את ביל". בסרטו הרביעי באורך מלא, רסמוסן מגולל את סיפורו של מבקש מקלט אפגני בשם אמין דרך ראיונות עמו, אחרי שעבר הרבה יותר משבעה מדורי גיהנום מאז המהפכה בארצו בשנות השמונים, ועד שמצא לעצמו חיים חדשים בדנמרק. במהלכם היה צריך לעמוד בפני כוחות משטר אפלים בכמה מדינות, לשרוד בתנאים בלתי אפשריים, לשקר על מוצאו ועל חייו, וגם להתמודד עם זהותו המינית.
על מנת לשמור על ביטחונו ופרטיותו של אמין, רמסמון בחר להביא את הסרט בצורה מונפשת, כך שאמין נוכח ומספר את סיפורו במילותיו, אבל זהותו לא נחשפת. לטובת ניצול המדיום עד הסוף, רסמוסן פנה לעיתים לאנימציה מסוגננת וחופשית מאוד, שמעניקה גם אקספרסיביות לעולמו הפנימי של אמין.

סרטים כמו "לברוח" שמים אותי כמבקר, כמי שצריך לתרגם את המחשבות שלו באופן נהיר לטקסט על מנת שאתם הקוראים תתעניינו ותבחרו האם לצפות בסרט, בעמדה מאוד בעייתית. כל כך בעייתית שלקח לי הרבה זמן לחשוב האם בכלל אני רוצה להיכנס לזה. עיניכם הרואות, כך עשיתי בסופו של דבר, בעיקר כי המורכבות הזו היא משהו ששווה להתעכב עליו.
כשזה מגיע לקולנוע תיעודי, בטח כזה שמתחקה אחר סיפור חייו של אדם, בטח כזה שמביא פיסת חיים חשובה של זיכרונות שאנחנו חייבים ללמוד ולדעת, מאוד קשה – ואולי אפילו בלתי אפשרי – לעשות את ההפרדה בין הקולנוע והאמת. חייו של אמין הם משהו שאני לא יודע איך בכלל אפשר לשרוד, התלאות שעבר הן משהו שכל אדם בעל מצפון צריך להכיר ולנסות לדאוג שהעולם שלנו ישתפר בעקבותיהם, ובעיקר, אמין עצמו נפתח למצלמה ברהיטות ובכריזמה שמייצרות התאהבות מיידית. כל דבר שקשור לאיש הזה מעורר השראה, ובכל השחור של הסרט הזה טיפת התקווה היחידה היא בכך שהוא הצליח למצוא לעצמו חיים ואהבה אחרי כל מה שעבר. איזה ניצחון הוא הבחור הזה.
ככזה, מאוד מורכב בשבילי לדבר על החוויות מהצפייה עצמה, כי אמין הוא "לברוח" ולהפך. הכלים הביקורתיים שלי מתפוררים מול החומרים המציאותיים שלו. להתייחס כטוב/רע, מעניין/משעמם, עובד/לא עובד למשהו כמו עולמו של אמין מרגיש באיזשהו מקום לא ראוי.

לכן אני צריך להשקיע כל כך הרבה מזמן הקריאה שלכם כדי לעשות את ההפרדה הזו. "לברוח" הוא נראטיב חשוב, מרתק, מכמיר, ומופלא. אבל במנותק מזה, להגיד שאני חושב שהסרט מצדיק את השבחים הקיצוניים לו זכה, יהיה לא להיות כן אתכם.
זה מתחיל בבחירת האנימציה. לא בקונספט, אלא בסוג עצמו של האיורים. את החלקים הריאליסטיים של ההנפשה מצאתי באופן אישי די כעורים, והתנועה המקוטעת של הפריימים העבירה אותי על דעתי. הרגעים האקספרסיביים אמנם מאוד מרשימים, ופעלו בשבילי כמו משחה מרגיעה, אבל הם מעטים מאוד.
בנוסף לזה, חלק הארי של הסרט הוא המהלכים שעובר אמין מאפגניסטן לדנמרק ברמת היומן מסע. היינו פה, עשינו ככה, ראיתי את זה, המשכתי לשם, ובזמן שכאמור אמין עצמו הוא מישהו שהייתי מקשיב לו שעות וימים, התחושה היא של קצרנות. רק ברגעים האחרונים של הסרט, כשהוא מספר במילים ספורות על ההשלכות של חיי מהגר, ועל אף שהוא סיפור הצלחה יש כל כך הרבה צלקות שמשפיעות על הדרך בה הוא חי, הדרך בה הוא חווה ומתקשר עם אנשים, שמזה רציתי לדעת עוד ומהם היה לי חסר. אלו הדברים בהם "לברוח" יכל לשדרג את עצמו מרוב סיפורי הבריחה והרדיפה.
לצורך העניין, אותן שתי תמונות חדשותיות שלא נותנות לי מנוח, זו של אומרן דקניש בן הארבע שצולם יושב על כיסא כתום לאחר הפצצה בסוריה, כשהוא מאובק לחלוטין והמבט שלו כבוי וחלול כמו שאף ילד לא אמור להיות אף פעם; או של אלן קורדי בן השנתיים שגופתו תועדה מוטלת על החוף בטורקיה ב-2015, מספרות בפריים אחד כמעט כל מה ש"לברוח" עושה בתשעים דקות. או במילים אחרות, אני הרגשתי שהסרט בוחר באופציה המיידית יותר, ובזמן שיש לזה ערך בפני עצמו, זה גם מרגיש על אוטומט. בשבילי הוא פספס את מה שיכול לייצר ממנו טקסט מקורי וייחודי, שכמוהו טרם ראינו. החומרים שם, לאמין יש כל כך הרבה דברים שהוא יכול לספר על התמודדות, אבל זה לא מקבל מספיק מקום.
"לברוח" הוא סיפור מטלטל ובמרכזו אחת הדמויות הכי מופלאות שראיתי בקולנוע התיעודי או הבדיוני של השנים האחרונות. ובכל זאת, הסרט עצמו בעיני לא מצליח להדביק את הקצב של החיים האמיתיים, ונותר עם תגית הסרט החשוב יותר מאשר הסרט הטוב.

הקרנה נוספת: יום ראשון, 29.8, בשעה 20:45 | יום שישי, 3.9, בשעה 10:30

מחר אנחנו לוקחים הפסקה קלילה מהפסטיבל לטובת סקירה רגילה, אבל בתחילת השבוע נשוב, עופר ואני עם טקסטים נוספים מהפסטיבל. בואו.