• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 4: "נסיך הגאות והשפל"

12 באוגוסט 2021 מאת אור סיגולי

קצת על מאחורי הקלעים של הפרויקט, ברשותכם: כשאני בוחר סרט ומתחיל לצפות בו, אני לא תמיד יודע לאן ילך הפרק. לפעמים זה מובן מאליו מה יהיו הדברים המעניינים שסרט מסוים מביא לדיון, למשל היה ברור שבפרק על "האשליה הגדולה" אכתוב באריכות על הסרטים הלא דוברי אנגלית של האוסקר, ש"נשיקת אשת העכביש" יביא אותי לייצוג הלהט"בי בקטגוריה, או שב"החבר'ה הטובים" אתמקד במהלכים של סקורסזה עם הפרס. לפעמים אני גם מגלה שהסרט לא באמת מחזיק עניין לפרק שלם ולכן מוותר עליו. על אלו אתם לא יודעים כי הם לא מגיעים לכדי מימוש, אבל במהלך השנתיים האחרונות צפיתי במספר מפסידים שלא זכו לפרק כמו "רגעים קטנים של חסד", "הכבוד של פריצי", "ג'וני בלינדה", "האיש הרזה" או "בנים ומאהבים".
אבל יש פעמים, מעטות אבל קיימות, שבהן סרט חושף בפני משהו מפתיע שלא שמתי לב אליו בדברי ימי האוסקר, מעלה כל מיני דברים מעניינים ושאלות מסקרנות על התהליכים שעוברים על הקולנוע המסחרי. זה בדיוק המקרה שהיה לי עם "נסיך הגאות והשפל". על פניו לא בדיוק אחד המפסידים המדוברים של האוסקר, או איזושהי יצירה מהדהדת בדברי הימים, אבל באמצע הצפייה הבנתי שיש בו משהו ששווה להתעכב עליו, המציג תמורה נורא מעניינת בתולדות הפרס (מעבר לסטרייסנדגייט שכמובן יקבל את המקום הראוי לו בפרק). זה יחכה לחלק האחרון של הפרק.

זאת הפעם השנייה שאנחנו חונים בטקס האוסקר ה-64 במהלך פרויקט המפסידים, כאשר הקודמת הייתה זו שבעצם התחילה את הכל – פרק 1 של עונה 1, "JFK – תיק פתוח", כשהפורמט לא לגמרי התקבע. האמת היא שהסקרנות מהטקס הזה, של סרטי 1991, פשוט לא מפסיקה וכל סרט מעניק איזשהו אספקט אחר לשנה המשונה ויוצאת הדופן הזו, שהביאה לזוכה הכי משונה ויוצא הדופן אולי אי פעם, "שתיקת הכבשים". אבל מעבר לזה, מדובר במתנת אוסקר שלא מפסיקה לתת, ו"נסיך הגאות והשפל" לחלוטין סיבה עיקרית לזה.

…עוד לפני האוסקר

את הדיבור על "נסיך הגאות והשפל" (The Prince of Tides) אי אפשר להתחיל ב-1991, שנת יציאתו. אפילו לא ב-1986, אז התפרסם הספר שכתב פאט קונרוי עליו התבסס הסרט. הלבנה הראשונה בסיפור האוסקר של הסרט צריכה להיקבע שמונה שנים לפני בכורתו, ב-1983, אז המוזיקאית-שחקנית-מפיקה בת ה-41, ברברה סטרייסנד, תעשיית בידור פנומנלית וריווחית להדהים של אישה אחת – זו שבארונה כבר בשלב הזה היו שני פרסי אוסקר (על משחקה ב"מצחיקונת" וכתיבת השיר ל"כוכב נולד"), שני פרסי אמי, תשעה פרסי גראמי, פרס "כוכב העשור" של הטוני, ולא פחות חשוב, עיטור מטעם צה"ל ב-1968 – החליטה שהיא הולכת לעשות משהו שמעט מאוד נשים בהוליווד עשו לפניה, ולביים סרט.
ב-1983, לאחר תלאות רבות, הצליחה סטרייסנד להשלים את "ינטל", המבוסס על ספרו של יצחק בשביס-זינגר, אותו גם כתבה, הפיקה ובו כיכבה בתפקיד הראשי. הסיפור והמורשת של "ינטל" הם בעלי משקל גדול בפני עצמם, וזה לא הזמן להיכנס לכך, אבל מיותר לציין שדרך לא פשוטה עמדה מול סטרייסנד כאישה ועוד כזו שידועה בעיקר כמבצעת, מול הוליווד הפטריארכלית וגם קהילת הביקורת הקשוחה. ועל אף שהסרט היה להצלחה, סטרייסנד חטפה אש מאנשים שכינו את הסרט כפרויקט יוהרה (משהו שהגברים, ביניהם וורן בייטי או פול ניומן, לא זכו לו עם פרויקטים זהים), והאוסקר סגר את שעריו בפניה, מונע ממנה מועמדות על בימוי או על משחק (הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר, שלושה מהם בתחום המוזיקלי). יותר מזה, סטרייסנד קיבלה עליו מועמדות לפרס פטל הזה להופעה הגרועה של השנה, וכמוה גם שחקנית המשנה של הסרט, איימי אירווינג, שהייתה מועמדת לאוסקר במקביל. באופן אפילו קצת מתריס, הזוכה הגדול של אותה שנה היה אחד הזוכים הבודדים בתולדות האוסקר שעסק רק בגיבורות, "תנאים של חיבה". שאותו, כמובן, כתב וביים גבר.
בשמונה השנים שחלפו בין סרטה הראשון לשני, סטרייסנד די נמנעה מעולם הקולנוע (כשחקנית וכמפיקה השתתפה רק בסרט אחד, "שאלה של שפיות", עליו הייתה מועמדת לגלובוס הזהב) והתרכזה בתחום השירה וההקלטות, ממשיכה לחזק את מעמדה כאחת הזמרות הפופולריות בעולם.

ב-1986 כאמור התפרסם הספר "נסיך הגאות והשפל" והפך לרב מכר. הוא התגלגל לידיה של סטרייסנד שהחליטה להביא אותו למסך כבמאית ומפיקה. את התסריט עיבדו הסופר פאט קונרוי ובקי ג'ונסון, שהייתה חתומה עד כה רק על סרט אחד, "תחת ירח הדובדבן" של פרינס. עלילת הסרט מתרכזת בטום, איש משפחה מהדרום שבעברו היה שחקן פוטבול ומורה לאנגלית, המגיע לניו יורק לאחר ניסיון ההתאבדות של אחותו המשוררת על מנת לשוחח ולסייע לפסיכולוגית שלה, דוקטור סוזן לואוונסטין. העניין מטלטל את כל מהותו של טום, והוא נאלץ להתמודד לא רק עם הדאגה לאחותו ונישואיו המתפוררים, אלא גם עם טראומות העבר שלו, רובן – אבל לא רק – בעקבות אביו האלים ואימו האקסצנטרית, שנקברו תחת שכבות כבדות מאוד של הדחקה. מה שעוד מערער את טום הוא מערכת היחסים הנרקמת בינו ובין הפסיכולוגית, העוברת משברים אישיים משל עצמה, שגורמות לו לשקול מחדש את כל חייו עד הנקודה הזו והלאה.

סטרייסנד ליהקה את עצמה לתפקיד הנשי הראשי של דוקטור לואוונסטין, והתפקיד של טום הוענק לניק נולטי, אז בן 50. הקריירה שלו כבלונדיני וחתיך החלה עוד בטלוויזיה של תחילת שנות השבעים, ובמהלך שנות השמונים כיכב בדרמות, מותחנים וסרטי אקשן, המפורסם ביותר ביניהם הוא "48 שעות" לצד אדי מרפי. בשנה של "נסיך הגאות והשפל" גם היה התפקיד הראשי במותחן של סקורסזה, "פסגת הפחד".

עוד בקאסט לוהקו בליית' דאנר כאשתו של טום, קייט נאליגן כאמו בשתי נקודות הזמן של העלילה, ירואן קראבה כבעלה הכנר המפורסם של לואוונסטין (שנראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו סבסטיאן קוך. בקטע שהייתי בטוח שהוא אבא שלו), מלינדה דילון הייתה האחות האובדנית, והקומיקאי ג'ורג' קארלין בתפקיד לא מאוד מובן מאליו של שכן גיי ונאמן. את הסרט צילם סטיבן גולדבלאט, הלחין ג'יימס ניוטון הווארד, וערך דון זימרמן.

"נסיך הגאות והשפל" יצא לבתי הקולנוע בדצמבר של 1991, בול לכריסמס ועונת הפרסים, וזכה להצלחה גדולה מאוד אצל הקהל. גם הביקורות היו בעדו, אם כי לא באופן נחרץ. האקדמיה החליטה לעמוד מאחורי הסרט, אבל בעצם הפילה את עצמה למלכודת שהיא בעצמה יצרה.

מסלול ההפסד של "נסיך הגאות והשפל"

חמשת המועמדים לאוסקר ה-64 היו:
"באגסי" הוביל את הרשימה עם 10 מועמדויות, כולל נוכחות בפרסי הבימוי, המשחק, התסריט והעריכה. כל הנקודות שצריך בשביל לנצח, במיוחד בניינטיז.
"JFK – תיק פתוח" הגיע אחריו עם 8, גם הוא נוכח בכל המקומות שצריך.
"נסיך הגאות והשפל" ו"שתיקת הכבשים" היו הבאים בתור עם 7 לכל אחד, כאשר לזה הראשון הייתה עמדת נחיתות מאוד גדולה. נגיע לזה.
"היפה והחיה", שעשה היסטוריה כסרט האנימציה הראשון המועמד לפרס הסרט, זכה ל-6 מועמדויות ללא בימוי, תסריט או משחק כמובן.

על המהלך המשוגע של "שתיקת הכבשים" הרחבתי פעמיים, פעם אחת בפרויקט הזוכים ואז שוב בראשית פרויקט המפסידים. סיפור נפלא שכזה, על כל הספקולציות כיצד הוא קרה, זה משהו שתמיד כיף לחזור אליו, אבל הפעם ברשותכם אתרכז רק ב"נסיך הגאות והשפל".
לפני עניין האוסקר עצמו, אני רוצה להתרכז בעונה שעברה עליו. אמנם בתחילת הניינטיז, לפני המהפכה של הארווי וויינשטין, כמובן שכבר היו קמפיינים לאוסקר וחשיבה אסטרטגית, אבל לא באופן שאנחנו מכירים היום. גם העונה הייתה יחסית דלה. ב-1991 למשל, איגוד המפיקי הצעיר רק לראשונה כלל גם מועמדים, ואיגוד השחקנים לא היה קיים.
על אף זאת, ניתן היה לראות ש"נסיך הגאות והשפל" התחבב מאוד על התעשייה ההוליוודית. הוא היה מועמד גם לאיגודי הצלמים, התסריטאים, ודרמטי הרבה יותר, ברברה סטרייסנד הייתה מועמדת לאיגוד הבמאים – האישה השלישית בסך הכל שמועמדת לפרס מאז היווסדו ב-1948. קודמותיה היו לינה ווטרמיולר ("שבע היפייפיות") ורנדה היינס ("ילדים חורגים לאלוהים").
גם בגלובוס הזהב עשו לסטרייסנד היסטוריה כשהייתה האישה הראשונה המועמדת שם לפרס הבימוי, ועוד מועמדויות הוענקו לסרט ולניק נולטי בפרס השחקן – שם גם הביס את אנתוני הופקינס.
לגבי איגוד המפיקים, יש איזה עניין קצת מבלבל. אמנם בדף הוויקיפדיה של הפרס "נסיך הגאות והשפל" רשום כאחד המועמדים, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין בשום מקום אחר (רק כדי שתבינו כמה אני משקיע בתחקיר), אז לא יודע מה לעשות לגבי זה. כך או כך, היה ברור ש"נסיך הגאות והשפל" בדרכו על קרון מוזהב כאחד ממתמודדי האוסקר הרציניים של השנה.

שבע המועמדויות של "נסיך הגאות והשפל" כללו את פרס הסרט כמובן, השחקן הראשי לניק נולטי, שחקנית המשנה לקייט נאליגן, התסריט המעובד, הצילום, העיצוב האומנותי והמוזיקה. שתי מועמדויות בלטו בחסרונן באופן שהרגיש כמו שלטי ניאון מהבהבים על סמטאות הוליווד – לפרס השחקנית הראשית, וכמובן פרס הבימוי. שניהם היו אמורים להיות של ברברה סטרייסנד.
המועמדות החסרה לפרס השחקנית לא הייתה תדהמה בפני עצמה, גם כי סטרייסנד השחקנית לא זכתה לנוכחות במהלך העונה, וגם כי הייתה שנה צפופה (לצידה, מישל פייפר של "פרנקי וג'וני" ואנט בנינג מ"באגסי" לא הגיעו לקו הסיום. ואל תתחילו בכלל לדבר אתי על אנג'ליקה יוסטון ב"משפחת אדאמס"). אבל יחד עם החסימה מפרס הבימוי זה נראה כאילו כל הוליווד עומדת בשורה ומונעת אקטיבית מסטרייסנד לעוף גבוה מדי.

העניין הוא כזה – בהסתכלות רחבה יש כמובן הרבה נסיבות מקלות להשמטה של סטרייסנד, במיוחד כשמי שכביכול לקחו את מקומה בקטגוריית הבימוי (כלומר, היו מועמדים לבימוי בלי שסרטם נכח בפרס הגדול) הם ג'ון סינגלטון של "החבר'ה בשכונה" ורידלי סקוט של "תלמה ולואיז".
לא רק ששני הסרטים האלו כיום נחשבים כטובים וחשובים הרבה יותר מ"נסיך הגאות והשפל", הם גם בפני עצמם מועמדויות משמחות למדי – סינגלטון היה השחור הראשון אי פעם בקטגוריה הזו וגם היסטורית הבמאי המועמד הצעיר ביותר, וסקוט ביים את הנראטיב ה"נשי" החשוב ביותר של השנה (אולי במקביל ל"עגבניות ירוקות מטוגנות"), זה שהפך את קלי הורי לאחת הזוכות הבודדות בפרס התסריט המקורי.
בנוסף, הרבה מאוד במאים נפלאים אחרים שיכלו לקבל מועמדות בפרס הבימוי כשלו גם הם. רשימה חלקית תכלול את טרי גיליאם ו"פישר קינג", גאס ואן סאנט ו"איידהו שלי", ג'ואל כהן ו"ברטון פינק", לורנס קסדן ו"גרנד קניון", ג'ודי פוסטר ו"איש ושמו טייט", ספייק לי ו"קדחת הג'ונגל", אלן פארקר ו"הקומיטמנטס", ושון פן ו"רץ אינדיאני"

התדהמה, והכעס, בהחלט לא הגיעו משום מקום, אלא היו בעצם נקודת רתיחה. עד כה בתולדות האוסקר רק אישה אחת הייתה מועמדת כבמאית (לינה וורטמיולר, שסרטה "שבע היפהפיות" לא נכלל בקטגוריה הראשית), ולא רק שסטרייסנד עצמה כבר נמנעה ממועמדות על בימוי "ינטל", אלא שזו גם הייתה שנה השנייה ברציפות שהאקדמיה עושה בדיוק אותו מהלך – מביאה סרט של במאית אל הפרס הגדול אבל שוכחת ממנה בקטגוריה הייעודית, אחרי פני מארשל של "התעוררות". תוסיפו לזה את הדז'ה וו מ"ילדים חורגים לאלוהים" ותבינו את הבעייתיות. זאת כבר פעם שלישית תוך שש שנים שהאקדמיה לא מקבלת את האישה שעשתה את אחד מחמשת סרטי השנה למועדון הבמאים. די ברור למה זה נראה רע מאוד.

החסימה של סטרייסנד הייתה אינדיקציה מוחלטת לכך ש"נסיך הגאות והשפל" בדרך להפסד, ואכן, הסרט הובס בכל שבע הקטגוריות שלו. את פרס הסרט, התסריט המעובד והשחקן הראשי הפסיד ל"שתיקת הכבשים", כאשר בנוגע לזו האחרונה, זה היה כנראה צורב במיוחד כי אם הופקינס היה מקבל קמפיין משנה, נולטי בוודאות היה הזוכה.
את פרס שחקנית המשנה קייט נאליגן הפסידה למרסדס רוהל של "פישר קינג", זכייה שעדיין מבלבלת רבים, לא בגלל שרוהל הייתה גרועה חלילה אלא שזה תפקיד לא מאוד אוסקרי בסרט שלא נראה שהאקדמיה התחברה אליו יותר מדי. אבל גם בלי קשר נאליגן לא הייתה השושבינה. סביר מאוד שג'ולייט לואיס, מסרטו הנוסף של נולטי באותה שנה "פסגת הפחד" או דיאן לאד של "שושנת פרא" הובילו עליה (המועמדת החמישית, ג'סיקה טנדי של "עגבניות ירוקות מטוגנות", זכתה רק לפני שנתיים).
את פרס הצילום לקח ממנו "JFK – תיק פתוח" ואת המוזיקה "היפה והחיה", עם שניהם קשה מאוד להתווכח. אבל מה שכן מעניין הוא המועמדות לפרס העיצוב האומנותי, משהו שמעיד על איך טעם האקדמיה זז עם השנים. בשנות השמונים "חנה ואחיותיה", "איש הגשם" ו"תנאים של חיבה" התכבדו במועמדות עיצוב, אבל כיום מועמדות כזו לדרמה עכשווית נשמעת כמו משהו חסר סיכוי לחלוטין. מאז "נסיך הגאות והשפל" הדוגמאות הכי קרובות שאני יכול עליהן הן "פרזיטים" ו"האב". זה שלושה עשורים לאחר מכן.

האם ההפסד היה מוצדק?

כמובן שאין פה שום יומרה או שאיפה להשוות בין "נסיך הגאות והשפל" ל"שתיקת הכבשים", אחד הסרטים הטובים שנעשו ואולי היציאה הכי מדהימה של האוסקר אי פעם. לכן הפעם אני מפקיר את הזוכה מהדיון, ומעוניין להתייחס לעצם המועמדות של "נסיך הגאות והשפל", ולהיעדרות של סטרייסנד מפרס הבימוי. בואו קצת נערבב את העניינים, עכשיו כשאנחנו כבר מעל לחמישים פרקים פנימה.

"נסיך הגאות והשפל", וזה לא יפתיע אתכם כנראה, לא התיישן יותר מדי טוב. הוא ניינטיז על מאתיים. כמעט כל סצנה נפתחת במוזיקה של אלף כלי מיתר, הדמויות נואמות במקום לדבר, ההעמדה לעיתים תיאטרלית, הווייס-אובר סנטימנטלי מדי, השחקנים נאים מדי גם כשהם מתאוששים מניסיון התאבדות ובעיקר לבנים מדי, האובססיה של המצלמה לבאק-לייט רך ולמג'יק האוור מרגישה כמו פארודיה על הוליווד של תום האלף, שלא נדבר על הצורך בצילום קריין יוקרתי כל עשר דקות, וגם יש בו אלמנט שמרני בטירוף, כזה שמקדש את ערכי המשפחה באופן עיוור.
בנוסף לזה הוא בנוי מאוד מוזר. רוב הסרט מתעסק במאבק הפנימי של טום, שמקלף מעצמו שכבות עד שהוא מחליט להתמודד עם טראומת העבר ולהפגין פגיעות (וכאן המקום לציין שזה לא סתם אירוע קשה. זה אחד הדברים האכזריים שקיבלו יחס בסרט מיינסטרים – גם אם הטיפול הקולנועי מאוד מרוסן ומכבד – וכולל את שני המשפטים המצמררים של התקופה "בשר הוא בשר" ו"לא ידעתי שזה יכול לקרות לילד"). זה מגיע בסצנת השיא בה, אחרי הווידוי, טום פורץ לראשונה בבכי.
על פניו, זה סוף העלילה. הגיבור עבר את המסע שלו, הוא יכול להתחיל לתקן את עצמו. אבל "נסיך הגאות והשפל" לא מסתיים שם, אלא נזכר שהוא בכלל צריך להיות סרט רומנטי ולוחץ על הגז לעוד מעל לחצי שעה של הרומן בין טום ולואוונסטין. ובזמן שהכימיה בין נולטי וסטרייסנד מצוינת, כל קו העלילה הזה נגרר למוות, קיטשי שאין לתאר, וממשיך אפילו אחרי שכבר עברנו את השיא הרגשי.

על אף כל הדברים האלו, איכשהו הדרמה עובדת. בעיני "נסיך הגאות והשפל" הוא מסוג הסרטים האלו שאם במקרה פותחים את הטלוויזיה בזמן שהם רצים, אי אפשר שלא להתיישב ולהמשיך לצפות. אולי לא עד הסוף, אולי לא ברמת ריכוז מוחלטת, אבל יש בו משהו שמושך את הצופה פנימה. למרבה הצער שלב הלפתוח טלוויזיה על ערוץ ליניארי כבר די מאחורינו, אז בהקשר הזה מדובר בסרט מעידן אחר.
ככזה, אמנם אפשר לחשוב על מועמדים אחרים שהגיע להם יותר בפרס הבימוי, אבל אני חייב להודות שעל אף המעידות – רובן בקונטקסט של התקופה – סטרייסנד עשתה עבודה מרשימה מאוד, גם אם קצת מוזר שהיא ביימה סצנה שלמה שנועדה להסביר לה כמה הדמות אותה היא מגלמת יפה. היא מאוד מוכוונת קהל בסרט הזה, והבחירות שלה הן כולן על מנת ליצור הנאה והתרגשות, היא באה לספר סיפור, לא לעשות סלטות קולנועיות באוויר, לא שופוני של במאים שרוצים להוכיח שהם הדבר הגדול הבא. בלי התחכמויות מיותרות, אבל בדרך העשייה המיומנת ביותר.
ענף הבמאים של האוסקר, אגב, לא מעריך סוג כזה של עבודה כמעט אף פעם. מספיק להיזכר בהשמטות של פרנק דרבונט על "חומות של תקווה", לי אייזק צ'אנג ו"מינארי", נואה באומבך ו"סיפור נישואים", טוד פילד ו"בחדרי המיטות", ג'יימס ל. ברוקס על "הכי טוב שיש" ו"משדרים חדשות", אנג לי ו"על תבונה ורגישות" ועוד ועוד.

וזה מביא אותי לנושא המרכזי שלנו, המועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, וגם פה המצב די מורכב. אז במילים פשוטות – יש משהו כמו עשרה סרטים שהגיע להם להיות מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של 1991 לפני "נסיך הגאות והשפל". ייתכן שאפילו יותר, על חלקם פירטתי בחלקים הקודמים של הפרק. עם זאת, אני חושב שלא רק שהמועמדות הזו ראויה בקונטקסט של האוסקר בשלהי האלף, אלא גם יש משהו חשוב בנוכחות שלה שם, גם אם לא מדובר בסרט גדול.

אחרי הצפייה בסרט (ואולי קצת תוך כדי), פתאום הבנתי שהסגנון המלודרמטי והזהוב של "נסיך הגאות והשפל" הוא לא משהו שנתקלים בו באוסקר בדרך כלל, ולכן יצאתי לחקירה לראות האם התחושה שלי נכונה.
אז ברמת העשייה המהוקצעת והמאוד אמריקאית, שלא נאמר פלסטיקית ומתחנפת שלו, יש כמה מועמדים לפרס הסרט מאותה תקופה שחולקים את אותו הסגנון. למשל "בחורים טובים", "התעוררות" ו"שדה החלומות". אני לא מדבר על זה. כלומר, גם על זה, אבל לא רק.
מה שמאוד שונה ב"נסיך הגאות והשפל" הוא השילוב של העשייה המאוד ספציפית הזו, והעיסוק במלודרמה משפחתית פשוטה, לא כזו על דמויות מוכרות מהפוליטיקה או התרבות, ולא על אירועים משני תודעה מההיסטוריה או פורצי דרך, אלא בסיפור של אנשים רגילים, כל-אמריקאים, שמתמודדים עם השיט של החיים.

בשנות השמונים זה היה מאוד שכיח. "אנשים פשוטים", "תייר מזדמן", "איש הגשם", "תנאים של חיבה", "האגם המוזהב", כולם היו מאותו פס הייצור, מי מהם עובד יותר ומי פחות. אבל אז, וזה לגמרי משהו שלדעתי שווה מחקר, זה נעצר. ומי שהפסיק את זה היה "נסיך הגאות והשפל".
זוהי המלודרמה המהוקצעת והאולפנית האחרונה בסגנון הזה שהייתה מועמדת לפרס הסרט הטוב ביותר. שני האחרים שאני יכול לחשוב שאולי איכשהו מתקרבים אליה הם "סודות ושקרים" – שהסגנון שלו הוא אולי ההפוך ביותר מהגלוסיות של "נסיך הגאות והשפל" – ו"סיפורו של וויל האנטינג", אגב גבריות שברירית ופסיכולוגים. מעבר לזה, כלום. ברברה סטרייסנד סגרה את הפינה הזו באוסקר.
והקטע הוא שלא רק שסרטים כאלו המשיכו להיעשות ובהמוניהם במהלך אותו העשור, הם גם המשיכו לכוון לאוסקר, וכולם פשוט נפלו אחד אחרי השני, לעיתים עם אפס מועמדויות. "אמא חורגת", "סומרסבי", "הלוחש לסוסים", "הגשרים של מחוז מדיסון", "דבר אחד אמיתי", "איש ללא פנים", "מה עובר על גילברט", "השמן של לורנצו", "אהבה מקרית", "הדוקטור", "נהר זורם בינהם", "חדרו של מרווין" ועוד. כולם נחסמו מפרס הסרט, חלקם היו קרובים למדי, או מהאוסקר לחלוטין.
מאז 1991 המלודרמות המשפחתיות האולפניות מלאות הפאתוס, הדמעות והאור הרך של שעות הערביים הפסיקו להגיע לאוסקר. הכי קרובים לזה לאחר מכן היו "בחדרי המיטות" מ-2001 שהפך בסופו למותחן, "הילדים בסדר" שהיה אינדי ועסק במשפחה חד-מינית, "היורשים" ו"אופטימיות היא שם המשחק" שנטו לכיוון הקומי, "עץ החיים" הפילוסופי-אומנותי, ו"גדרות" על משפחה אפרו-אמריקאית. גם "נברסקה", "מנצ'סטר ליד הים", "סיפור נישואים" ו"מינארי" היו יכולים להיחשב, אבל הם בסגנון הרבה יותר מינימליסטי, עצור ומודרני מאשר השקיעות הזהובות, הכינורות והנאומים מלאי התשוקה של "נסיך הגאות והשפל". הסרט הכי קרוב לסגנון הניינטיזי (שהתפוגג מהאוסקר ממש בתחילתו) שאני זוכר מהתקופה האחרונה הוא "משפט השבעה משיקגו".

אז אולי סרטה של ברברה סטרייסנד איננו מהבולטים ממועמדי האוסקר לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל הוא כן סממן מאוד ספציפי של תקופה, כזו שממש לא מתכוונת לחזור בקרוב. רק בשביל זה הגיע לנעוץ אותו על הלוח הזה, בעיני.

…אחרי האוסקר

שלא תחשבו שברברה סטרייסנד חוותה נחת מהאקדמיה לאחר מכן. היא אמנם המשיכה לשמור על מעמדה כאייקון תרבות, אבל סרטה הבא, "שתי פנים למראה" ב-1996 לא הביא לה את המועמדויות הנחשקות לבימוי ולשחקנית (בצדק, יש שיאמרו) ואפילו הזכייה הבטוחה של לורן באקול בתפקיד אמה כשחקנית משנה לא התקיימה בסוף. סטרייסנד כן הייתה מועמדת לפרס השיר הטוב ביותר באותה שנה, אבל סרבה להופיע אתו בטקס, והוא הושר על ידי סלין דיון. כאשר שלוש נשות "מועדון האקסיות" הכריזו את שמה כמועמדת הן התבלבלו, ויש שטענו שהטלפרומטר הטעה אותן בכוונה כדי לנקום בסטרייסנד.
מאז היא לא ביימה אבל צצה כשחקנית בקומדיות שלא לגמרי תאמו את מעמדה כמו "פגוש את הפוקר'ס" ו"אמא מלווה" ב-2012, סרטה האחרון בינתיים.

ניק נולטי המשיך להיות שחקן מבוקש, ושנה לאחר מכן כמעט היה מועמד לאוסקר על "השמן של לורנצו" (סוזן סרנדון לצדו כן הצליחה להשתחל פנימה). עם זאת, מאותו הרגע הוא עשה בחירות די מפוקפקות בין אם בדרמות שלא הצליחו כמו "ג'פרסון בפריז" ו"שחיתות בצמרת", או קומדיות כושלות כגון "צרות בכותרות", "טריקסי" ו"ארוחת בוקר של אלופים". הוא בכל זאת צבר שתי מועמדויות נוספות לאוסקר מאז, הראשונה ב-1998 על "פגיעה" ובשנייה ב-2012 כשחקן משנה על "לוחם". שתיהן היו מוצדקות, ואפילו יש שיטענו שהגיע לו לזכות עליהן.
נולטי מצא את עצמו קצת מסובך מאז בענייני נהיגה בשכרות והתמכרויות כאלו ואחרות, אבל הוא ממשיך לעבוד עדיין. ב-2017 קיבל כוכב משלו בשדרת התיאטרון הסיני בהוליווד.

וזאת להפעם. אל הניינטיז אולי עוד נחזור, אבל בפרק הבא כנראה נקפוץ אל שנות השבעים. אני עוד בוחן את האופציות.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"

עונה 6 – אין נושא. תרקדו!
"חשמלית ושמה תשוקה"
"כנופיות ניו יורק"
"האמת האיומה"