• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

במקום סרטים חדשים: חזרה לשגרה הלא-נכונה

13 במאי 2021 מאת אורון שמיר

בוקר שחור למדינת ישראל. כשעליתי על מטוס חזרה לניו-יורק בתחילת השבוע, לא האמנתי איך הוא יתפתח. והמצב עוד רחוק מלהשתפר, כפי הנראה. מזעזע אותי לעקוב אחר החדשות מרחוק, ואני יכול רק להעלות בזכרוני תחושות אפלות שהדחקתי כדי להזדהות עם מה שקורה שנשמע מוכר אך גרוע מתמיד בעת ובעונה אחת. לרוב אני מתחיל לעבוד על ״סרטים חדשים״ כבר בראשית השבוע והפעם הכנתי מדור חגיגי למדי: רציתי לבשר ש״טנט״ של כריסטופר נולאן סוף סוף מוקרן בארץ על המסך הגדול של רשת מובילנד; שקולנוע לב סידרו ליין-אפ יפה כולל טרום-בכורה מיוחלת של ״צעירה ומבטיחה״; שהסינמטקים מלאים כל טוב כולל פסטיבל קולנוע אוסטרי; והכי חשוב – שכנראה פסוף סוף נפטרנו מפרסי גלובוס הזהב המיותרים. במקום כל זה, חזרנו לדבר על ״המצב״. שוב מוחשכים מעט המסכים הציבוריים שפועלים בישראל (אלה שלא נסגרו בקלות באף מלחמה או מבצע צבאי בימי חיי ולמיטב זכרוני) וכל מי ששוחחתי איתן או איתם דבוקים למהדורות חדשות ומתמלאים כעס ועצב.

להיות בלוג קולנוע עצמאי בסיטואציה הנוכחית זה כמעט מיותר, אבל רק כמעט. כמו לפני 14 חודשים ארורים, ההחלטה היא להתעשת ולהמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים בסריטה תמיד. לא כי זה הכי חשוב או נחוץ אלא כי זה מי שאנחנו ומה שאנחנו יודעים ואוהבים לעשות. ואם זה נחמד למישהו או למישהי, זו המטרה. אם זה מפיג מתח מלקרוא או לשמוע על עוד הסלמה, אם זה מספק איזה בריחה קלה מהמציאות שמתעקשת לעלות על כל דמיון, נשמח לנסות לעזור. ודאי שלא נשלח איש לשום בית קולנוע, אלא אם ממש בא לכם ולכן ואז עדיין יש כמה (אבל אני מפחד לכתוב היכן בצפון הארץ למקרה שזה לא יהיה נכון בתוך רגע), אז נתרכז בהיצע הביתי. זה שממילא נמצא באספקה סדירה אחרי שנה וחודשיים של השבתה כמעט מוחלטת של האולמות. בעיקר, אני מאחל שכל הטרפת הנמנעת הזו תיפסק ונחזור לשגרה האמיתית, הרגילה באמת.

סינמטק תל אביב – פתח את שערי אוסף ה-VOD העצום שלו לרגל המצב, מה שאומר ערימות על גבי ערימות של יצירות מכל הזמנים והמינים. שמות כמו ארונופסקי, פררי, פורמן, הרצוג, סטרייסנד, טרקובסקי, חודורובסקי, קורוסאווה, אוזו, מייקה, פאסבינדר, בת-אדם, וגם לא מעט סרטים חדשים יחסית – כולם ממתינים לצפייה באתר הסימנטק הייעודי.

ארכיון סינמטק ירושלים – השיקו אסופה וירטואלית נוספת, במאמצם להנגיש את האוצר הבלום שהוא הארכיון הדיגיטלי העמוס להדהים בכל-כך הרבה עושר עד כי עדיין לא התייחסנו אליו כמו שצריך בסריטה. בינתיים אמשיך להמליץ על האופציה של האסופות, כאשר החדשה נקראת ״לפרק את אבא״ – יצירתו של אסי דיין מבעד לעיני בנו, ליאור דיין. זה אומר שדיין ג׳וניור בחר רגעים מתוך סרטים של אביו, אחד היוצרים החשובים בתרבות הישראלית, והצמיד להם פרשנות או אנקדוטות. הסרטים המלאים ועוד שפע של קולנוע ישראלי משובח ו/או נדיר זמינים גם הם בקליק.

בנוסף – בסינמטק חיפה ממשיכים להפעיל את סינמה טייק אווי; בסינמטק הרצליה עדיין יש סרטים בסינמה-נט; בסינמטק חולון לא מפסיקים עם מיזם ״זום אין״ לקולנוע ישראלי קצר, הזמין לצפייה ביתית בכל יום שלישי; וכן הלאה יוזמות כמו ספריית הסרטים התיעודיים הישראליים של כאן 11, דוקוסטרים לבית דוקאביב, הספרייה הגאה של TLVFest ועוד. אנחנו בעידן של אינסוף אופציות לבחור מתוכן מה לראות, ואם למדתי משהו משנה של מגפה, או שנים של חיים בישראל, זה שמהדורות החדשות טובות להעלאת מפלס החרדה אבל צריך גם להוריד אותו מדי פעם עם קצת אסקיפיזם. אם תחפצו רק בבציר החדש ביותר בתחום זה, נעבור אל החלק השני של המדור, זה שלא נפגע מן המצב הבטחוני.

סרטים חדשים ב-VOD

יציאה צרפתית

חמצן (Oxygen) – נתחיל עם נטפליקס ועם סרט שזמין כבר מאתמול (12.5). מלאני לורן מתעוררת בתוך תא לשימור בהקפאה, בלי לזכור איך הגיעה לשם או אפילו מי היא. כל שהיא יודעת הוא שהמחשב (בקולו של מתייה אמלריק) טוען בפניה כי רמות החמצן צונחות ולכן אין לה הרבה זמן לפענח את התעלומות ולהישאר בחיים. זה נשמע קצת כמו ״קבור״ רק עם פלאשבקים מבלבלים, טכנולוגיה עתידנית ובשפה הצרפתית. הבמאי הוא אלכסנדר אז׳ה ("גבעות הפחד", "קרניים", "מלתעות האימה") ואת התסריט כתבה כריסטי לה-בלנאק.

יציאה צרפתית (French Exit) – נישאר בתחומי הפרנקופוניה, בערך, אבל נקפוץ אל התאריך של היום (13.5) בו מצטרפים כל הסרטים הבאים למעט האחרון. במובן מסויים זה הסרט המרכזי בצפייה הביתית השבוע משום שהוא זמין אצל כולם (יס, הוט, סלקום, פרטנר) אבל רק שלושה מהם תיאמו שם עברי. אני רושם עוד איבוד נקודות של yes על התחכמות מיותרת, הפעם ״היציאה הבאה: פריז״, אחרי מה שהם עוללו לבארב וסטאר המסכנות. השם המקורי והמעוברת של הסרט הוא משחק מילים חביב, שמקורו בביטוי בריטי עתיק על נטישת אירוע חברתי בלי להיפרד לשלום וגם אינדיקטיבי לעלילה של הדרמה הקומית-אקסצנטרית. מישל פייפר ולוקאס הדג׳ס מגלמים אם ובן שירדו מנכסיהם בניו-יורק ומנסים לבזבז בסטייל את שארית כספם בעיר האורות. יש גם חתול, ותפקידי משנה מאת דניאל מקדונלד, אימוג׳ן פוטס, טרייסי לטס, ועוד. זו הפקה קנדית אבל הבמאי הוא הניו-יורקר בעל השם האמיתי לגמרי עזאזל ג׳ייקובס, שנעזר בתסריט של פטריק דה-וויט שעיבד את ספרו שלו.

ארץ הפלאות של ווילי (Willy's Wonderland) – את הסרט הזה תמצאו רק ב-yes מה שלכאורה מחזיר להם כמה נקודות, אלמלא אור היה מזהיר מפניו כבר לפני כמה חודשים. באותה אימת החודש של פברואר הוא כתב ובצדק שאנחנו אולי האחרונים להתנשא על סרטי ניקולס קייג׳ בצורתו הנוכחית, ולראייה שמתי תמונה שלו מתוך הסרט בראש הפוסט. אבל לאחר הצפייה אני נאלץ להצטרף לאזהרה ולספר שהסרט הזה הוא לא רק פספוס משעמם אלא בעיקר עשוי בחובבנות יתר. זה דווקא נשמע כמו רעיון מגניב, לזרוק את קייג׳ אל תוך מעין פלגיאט של משחק המחשב הפולחני ״חמישה לילות אצל פרדי״. וזה אכן מה שקורה כאשר זר מסתורי ושתקן נאלץ לבלות לילה בעיירה שכוחת אל ומוצא עצמו כלוא במקום מוזר בו בובות אנימטרוניות קמות לחיים וצמאות לדם. מדהים איך הבמאי קווין לואיס והתסריטאי ג׳י.או. פרסונס פשוט לא עשו כלום עם נקודת המוצא הזו במשך כמעט שעה וחצי.

אונדינה (Undine) – על סרטו של כריסטיאן פצולד כתבתי במסגרת פסטיבל הקולנוע המקוון של ירושלים, אז לטובת מי שפספסו אותו שם או בהזדמנויות אחרות כעת הוא זמין אצל יס. פאולה ביר מגלמת את גיבורת הסיפור, ששמה כשם הסרט, הנקלעת למשולש אהבים סוער – היא מבטיחה לאהובה שאם יעזוב אותה ימות אבל אז מיד מתנחמת בזרועותיו של צוללן מסוקס. בין הסדקים של הדרמה הריאליסטית הזו המתרחשת בעיקר בברלין העכשווית מתחיל לחלחל מיתוס קדום שגם הוא עוסק במישהי בשם אונדינה, שהיא במקרה או לא יצור ימי עם אופי של אלמנה שחורה. כפי שכתבתי בזמנו, זה ממש לא ״צורת המים״ אלא יותר דומה לסרטים קודמים של פצולד (״ברברה״, ״טרנזיט״) המאמין באהבה טוטאלית ומכלה.

האישה בחלון (The Woman in the Window) – התחלנו ונסיים את החלק הזה של המדור עם נטפליקס, שכנראה שמרו את הכותר המרכזי שלהם כרגיל ליום שישי (14.5). יש לו קשרים מיסטיים לחלק מהסרטים לעיל אבל אני בטוח שזה רק צירוף מקרים שענקית הסטרימינג מרעננת את הקטלוג עם שני מותחנים על נשים כלואות. בסרטו של ג׳ו רייט (״כפרה״, ״שעה אפלה״) זוהי איימי אדמס בתפקיד הראשי, כאגורופובית המתגוררת בניו-יורק ומרגלת אחר שכניה, עדה למעשה אלים ואולי מתקשה להבחין בין מציאות ובדיה. את העיבוד התסריטאי לספר ששמו כשם הסרט, שאינו ״חלון אחורי״ או כך הבטיחו לי, רקח טרייסי לטס שהזכרתי כבר וגם צץ להופעת אורח. אבל שימו לב לשאר הקאסט: גארי אולדמן, אנטוני מקי, ג׳וליאן מור, בריאן טיירי הנרי, ג׳ניפר ג׳ייסון לי ועוד פרצופים מוכרים עם שמות קצת פחות. מודה שאני מסוקרן כשם שאני מוכן לאכזבה.

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    מקווה שתהיה סקירה על האישה בחלון. לא ברור מה הם ניסו לעשות שם ועוד עם כזה קאסט מפואר אבל התוצאה מופרכת לגמרי ולמען האמת די מהנה (as in מותחן ניינטיז קאמפי). וזה לגמרי חלון אחורי עם שינויים קטנים פה ושם כדי לא להצטרך לשלם תמלוגים.

    1. אורון שמיר הגיב:

      נותרו לך עוד שתי משאלות 🙂 סתם, אין הגבלת משאלות אבל אור בדיוק העלה טקסט על הסרט ועל דומיו, יש לכם נקודת הסכמה אחת לפחות:
      https://srita.net/2021/05/15/woman-in-the-window-and-the-bad-movies-of-2021/

      1. Patrick Murray הגיב:

        פששש איזה שירות פה… אמריקה! ☺
        תודה לאור על הסקירה המהנה (אבל למה השנאה ליצורים ליליים? אני זוכר שיצאתי ממנו נפעם)

  2. the dibuk הגיב:

    האישה בחלון באמת חלש ומעצבן.
    להמתיק את הגלולה המרה ראיתי סרט מתח\קומדיה שחורה
    מקוריאה עם השם המדליק

    Beasts Clawing at Straws

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.