• סרטי יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2021
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״תיק קוליני״, ״המועמדת המושלמת״
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

אימת החודש – מרץ 2021: "השומר", "בן", "מצר בלוק איילנד"

28 במרץ 2021 מאת אור סיגולי

חודש מרץ תמיד משמח בהקשר של אימת החודש, כי הוא מציין את היום ההולדת שלה. ב-9 למרץ 2013 התפרסמה פה המהדורה הראשונה, ניסיון שלי להדביק את הקצב בעולם הז'אנר שבשום אופן אי אפשר לנצח. והנה אנחנו פה, חוגגים שמונה שנים של יותר טקסטים על סרטי אימה מכל מקום אחר בשפה העברית. וזה לא עומד להשתנות בקרוב, אז רק אומר תודה לכם שאתם חוזרים וקוראים, ואפילו מוצאים דרכים אלטרנטיביות להגיב.

לפני סרטי החודש, רציתי להסב את תשומת לבכם ש"לבד", אחד מסרטי האימה האהובים על בשנה שעברה, שגם קיבל שבחים במהדורת אוקטובר, וגם כיכב בסיכום השנה, עלה לאחרונה ל-yes. תבדקו אותו כשיוצא לכם, באמת מדובר בסרט מפתיע ברמת העשייה שלו.

במרץ של שנה שעברה המציאות הייתה מפחידה יותר מכל סרט אימה, אבל עכשיו נראים קצת קרני שמש מבין העננים, וזה בדיוק הזמן לסגור את החלונות ולהיכנס לעולם של חרדה רק דרך המסך עם שלושה סרטים שמנסים לעשות את זה, חלקם אפילו הצליחו.
הסרטים החודש כולם אמריקאים, אחד מהם של במאי שחוזר אלינו בדיוק שש שנים מאז הופעתו הקודמת באימת החודש, אחד קיים בנטפליקס, ואחד הוא סרט האימה היהודי הכי גדול של השנים האחרונות, לצד "הגולם" (יסלח לי, "חנוכה" וטראומת הצפייה שהוא היה). אתו נתחיל, כי פסח וזה.

"השומר" – The Vigil

אחד מסרטי האימה המדוברים של העת האחרונה הגיע בחסות אולפן האימה העצמאי והידוע בלומהאוס, אבל הפעם מדובר ברכישה של האולפן ולא בסרט שהופק על ידו. הוא מתחיל, כמו שראוי בכל פעם שמשלבים בין חרדה ויהדות – בשואה, עם אקספוזיציה קצרה שכוללת קצין נאצי, יער, אקדח, צעיר יהודי וכנראה משהו מפלצתי מבין הערפילים. לאחר מכן אנחנו קופצים לימינו אנו, בברוקלין, אז נפגוש את יעקב רונן (דייב דיויס), צעיר שעזב את העולם האורטודקסי בעקבות סיבות שנגלה בהמשך.
לילה אחד מתבקש יעקב על ידי חבר משפחה מחייו הקודמים (מנשה לוסטיג, מסרט האינדי המדובר "מנשה") לשמש לילה אחד כשומר, אותו אדם שניצב בלילה ליד גופת אדם שזה אך נפטר, על מנת לשמור עליה מפני כל רע עד הגעת החברה קדישא בבוקר. יעקב מאוד לא בקטע, אבל הוא מתרצה כאשר מוצג לו סכום כסף לו הוא זקוק. החבר לוקח אותו לבית האלמנה (לין כהן), שממש לא מעוניינת שהוא יהיה שם, ועוזב אותו ללילה שלם לצד אדם מת. כיף ביהדות. אבל אם זה לא קריפי מספיק, יעקב מתחיל לחשוד שמשהו מאוד לא בסדר בבית ושכוחות אפלים רוצים להרע לו. עכשיו הוא רק צריך לשרוד את הלילה הארוך. קל זה לא יהיה.

זהו סרטו הראשון של קית' תומאס, וכפי שהבנתם מתיאור העלילה הוא מתרחש כמעט כולו בתוך בית אחד בלילה אחד. כבר בהקשר הזה אפשר לשבח את תומאס, כמו גם את הצלם שלו זאק קופרסטין ("העיניים של אמי", "עליות ומורדות") ואת והעיצוב של ליז טונקל על היכולת להשאיר את רמת העניין הוויזואלי די גבוה לאורך כל הכמעט שעה וחצי של הסרט. מי מאתנו שמכיר את הז'אנר הבתים הרדופים (אותו בלומהאוס כבר הכניס לליגת פופולריות משל עצמו עם סדרות "הרוע שבפנים", "לזמן את הרוע", "רוח זדונית" ועוד משהו כמו אלפיים סרטים אחרים) אולי לא יעבור חוויה מטלטלת במיוחד, כי בכל זאת קצת ניתן להבין מראש את המהלכים, כמו גם את ההפחדות, אבל זה עדיין ממש לא עניין של מה בכך לייצר סרט אפקטיבי מנתוני פתיחה מאוד מוכרים.

מה שעוד מבליט את הסרט ממאות סרטי הבתים הרדופים שיוצאים כל שנה, הוא שבדומה לסרטים משובחים כמו "הבאבאדוק" ו"רליק", עלילת הרוחות של "השומר" היא מטאפורה להתמודדות עם טראומה. סרטו של תומאס אמנם פחות מבריק ואפקטיבי מהשניים שהוזכרו, אבל בכל זאת יש לו מצפון ואמירה: רחמים עצמיים ובריחה לא יעזרו לך, אלא גם יפתחו בך שער לכוחות שיחלישו אותך עוד יותר, יהפכו אותך לפגיע בכל יום שעובר.
מהמקום של היהדות, הסרט גם מייצר מורכבות נאה, בעיקר כי הוא לא דידקטי. בדקות הראשונות, קל וחומר כאשר הטראומה של יעקב נגלית לפנינו, הקהילה האורטודוקסית מוצגת כקבוצה סגורה וחונקת, שלא משחררת ולא מכילה. עם זאת, בסוף, מבלי להפוך את המצב לגמרי ולהסתכן במטיפנות, יש משהו מעצים ומרגיע בקהילה הזו, בתחושת השייכות.
אל כך מצטרפות ההופעות המצוינות של דייב דיויס ולין כהן שלא התבקשו להתמודד עם דמויות מאתגרות מדי, אבל בכל זאת שומרים על אמינות ויצירת הזדהות שלנו איתם, כאלו שעל אף הנראטיב המאוד מוכר מגרים את הסקרנות והחיבה שלנו אליהם. זה לא סרט גדול, יש כמוהו עוד רבים, אבל הוא תצוגת יכולת מאוד מרשימה ומשתמש בעולם הז'אנר כדי לחשוף את הקהל (אלו שאינם יהודים, כמובן) לאוכלוסייה ומנהגים שלרוב נותרים בגדר סטריאוטיפ.

דבר אחד מרכזי שלא מאוד הערכתי בסרט הוא עבודת הסאונד שלו. "השומר" מסתמך המון על הפחדות קוליות וזה מאוד צורם באיזשהו שלב, כאילו הוא לא בטוח בעצמו מספיק ולכן בוחר להחריד אותנו עם אפקטים קוליים קיצוניים שהופכים למתישים מאוד מהר. זה משהו לא מאוד נדיר בסרטי אימה, אבל פה ממש נלקח לאקסטרים עם חריקות בפול ווליום, כלי מיתר בטירוף שלהם, והחרדה של חוש השמיעה. קצת בומרי מצדי, אני יודע, אבל חשבתי להגיד בכל מקרה.

"בן" – Son

באימת החודש של מרץ 2015 כתבתי על סרט אימה אירי מדובר בשם "התעלה" (The Canal) שהתגובות סביבו היו מאוד חיוביות, אבל אני מצאתי את עצמי מחוץ למסיבה הזו ספציפית. וכעת, ממש בציון שש שנים בדיוק, במאי "התעלה", איוון קוואנה, מופיע אצלנו שוב והפעם עם הפקה אמריקאית בחסות סטרימינג האימה shudder.
זהו סרטו השביעי, כאשר בין "התעלה" לזה הנוכחי ביים מערבון בשם "Never Grow Old" שאתוודה שלא שמעתי עליו כלל, אבל זה החדש זכה גם הוא לתגובות חיוביות בשבועות האחרונים.

"בן", וזה הזמן להביע צער על בחירת השם הגנרי של הסרט, מתחיל כאשר אישה צעירה במצב של הריון מתקדם, מוזנחת, פצועה ומטונפת, נמלטת ממשהו או ממישהו. היא יולדת במכוניתה, וברגע האחרון מתגברת על הצורך להרוג את תינוקה. כמה שנים לאחר מכן אנחנו פוגשים אותה שוב, כאשר היא וילדה שלמים ובריאים, ואפילו חיים בשלווה בבית גדול משלהם. בגדול הכל הולך ממש בסדר, עד לילה אחד בו האמא, לורה (אנדי מטיצ'אק) מתעוררת באמצע הלילה וחוששת שמישהו נמצא בביתה. כאשר היא בודקת את חדר בנה, קורה משהו די מפחיד, והיא נמלטת משם על מנת להשיג עזרה. לא הרבה זמן לאחר מכן מגיעה המשטרה, בהובלת שוטר צעיר (אמיל הירש, שלפני כמעט עשור היה הבטחה גדולה עם "עד קצה העולם" ו"מילק"), אבל אין שום סימן לאישור חששותיה. מה שכן, בנה האהוב מפתח לפתע מחלה איומה שכמעט והורגת אותו, למרות שהרופאים לא מוצאים שום דבר לא בסדר, ואז מחלים במהירות. על אף שאיש לא מאמין לה, לורה בטוחה שהסיבה למה שהיא עוברת קשור לעברה הבעייתי והמטריד, והיא צריכה עכשיו לחזור למקום ממנו נמלטה כדי להציל את בנה, ולא לגמרי ברור האם היא יודעת מה היא עושה, או שמא ממציאה הכל בראש ומשמשת כסכנה ברורה ומיידית לה ולבנה.

האמת היא שאין לי הרבה זיכרונות מ"התעלה", כל שכן מה דעתי עליו, ולכן אצטרך להסתמך על אור בן ה-31 שלא ממש נגנב ממנו וראה בו טקסט בעייתי. אם זה המקרה, מדובר בקפיצה די מרשימה של קוואנה כבמאי כי "בן" הוא סרט לא רע בכלל. המשחק, במיוחד של אנדי מאטיצ'ק ואמיל הירש, מצוין, והצילום של פייר מגרייל מעולה במיוחד. גם ברמת החרדה ובניית האימה הסרט הזה ממש לא רע. הבעיה היא בעיקר בתסריט. הוא לא גרוע או משהו כזה, אלא שנדמה שקוואנה ניסה לערער לנו את היציבות ברמה כל כך קיצונית, ולבלבל אותנו לגבי מה אמת ומה פראנויה של הגיבורה, שהוא בגד באמינות של עצמו. יש כמה סצנות שמרגישות – בטח בדיעבד, כאשר כל הקלפים נחשפים וכביכול טוויסט מתגלה בסיום – כאילו הדמויות מנסות לעבוד על הצופים ולא באמת הגיוניות לסרט. מתנצל שאני מדבר בקודים, אני פשוט לא מעוניין לספיילר שום דבר, אז תצטרכו לסמוך עלי – או להתעלם עד שתראו את הסרט. חלק מהחסרונות של לכתוב על סרט אימה בקצרנות. זאת גם הסיבה למה אני לא מפרט כמה הסרט הזה דומה לסרט אימה אחר שנכתב עליו באימת החודש לפני כמה חודשים (לחצו על הלינק אם תרצו לגלות).
"בן" הוא אחד מסרטי האימה שיותר נהניתי מהם לאחרונה, אבל בעיקר מהקולנוע שלו ופחות מהסיפור. יש בו רגעים ממש עוכרי שלווה שמצדיקים את הצפייה בו, גם אם הוא באמת לא מייצר שום היגיון.

"מצר בלוק איילנד" – The Block Island Sound

הסרט הזה, שהגיע לנטפליקס ממש לאחרונה, הוא סרט מסר. לא אפרט מהו מחמת ספויילרים, אבל בכל זאת אפשר לומר שהוא כולו אג'נדה. יש לו נקודה להעביר, וכל מהותו היא שבסופו נתיישר עם מה שרצו להגיד לנו היוצרים, וזה קורה ממש בשניות האחרונות שלו. מצד אחד, מהמקום האישי שלי, אני חייב לומר שאני מאוד מיושר עם הפאנץ' של הסרט. אני מסכים אתו בכל לבי. מצד שני, האם זה באמת מצדיק את הקצת יותר משעה וחצי שהקדימה אותו? פה אני לא לגמרי בטוח.

זהו סרטם של האחים קווין ומתיו מקמנוס שחתומים על שתיים מההצלחות הכי גדולות של נטפליקס בשנים האחרונות, "חוליגן אמריקאי" (מומלץ ביותר) ו"קוברה קאי" (שאיננו הפקת נטפליקס, אבל קיים על השרת). הם כתבו וביימו את סרט האימה הזה, שמצטרף ללא מעט סרטי "מסתורין בעיירת החוף השלווה" שבו נתקלנו בסרטים כמו "בית על החוף", "וורטצ'ד", "איילנד זירו" וכן, גם "מקום יפה למות בו". שלא נדבר על "הערפל" ו"מלתעות" הקלאסיים כמובן.
מה שקורה הפעם הוא שאודרי, חוקרת מטעם הסוכנות להגנת הסביבה וסוג של ביולוגית ימית, מתבקשת להגיע לעיירת נמל על מנת לחקור אירועים מוזרים כמו להקות דגים עצומות שנסחפו לחוף ללא רוח חיים. במקרה לגמרי זו גם העיירה בה גדלה, שם עדיין גרים אביה האלמן ואחיה, איתם היא בקשר מאוד קלוש. בהגיעה לשם היא מגלה שלא רק האי מגלה תסמינים מוזרים, אלא שגם אבא שלה מתנהל באופן מאוד מחשיד. אחיה מתעקש שהכל ממש ממש בסדר, אבל גם הוא מתחיל להפגין התנהגות משונה, ולא ברור האם באמת משהו עובר עליו או שהוא רק מנסה לשמור על אביו ולהמשיך לחיות כאילו הכל בסדר.

על פניו אני יכול עוד קצת לנסות ולתאר את העלילה, אבל האמת שלא יותר מזה קורה במהלך כל דקות הסרט. אחרי שהוא מייצר לא מעט סקרנות ומסתורין, יש מעל שעה שבה "מצר בלוק איילנד" פשוט משתכשך באותם המים (סליחה) ומייצר אשליה שמשהו קורה, אבל ההפך הוא הנכון. אמנם ישנה אסקלציה וגרף עולה של אדרנלין, אבל זה מרגיש שאין פה באמת חומר לסרט שלם ולכן התחושה היא של הליכה במעגלים. על אף שהסרט באמת עשוי טוב, אני מיציתי אותו הרבה לפני נקודת השיא ופשוט חיכיתי שזה יסתיים.
כמו עם שאר סרטי אימת החודש של מרץ 2021 גם פה המשחק אחלה (כריס שפילד ומיקאלה מקמנוס לגמרי סבבה בתפקיד האחים, כאשר נוויל ארצמ'בולט וג'ים קאמינס גונבים את ההצגה בתפקידי משנה) והעשייה בהחלט מרשימה, אבל בשונה מהשניים האחרים, מבחינתי החסרונות התעלו על היתרונות. זה פשוט היה משעמם מדי. ועל פניו אני לא לגמרי מבין למה – הכל לגמרי פה, מהרמה הטכנית ועד אותו המסר המאוד דידקטי אך ראוי שבו אני תמוך בכל לבי. אולי כי הרגשתי שהסרט הזה פוסע ביותר מדי שבילים מוכרים לעייפה, או שסתם לא השכילו למצוא דרך להרחיב את העלילה או ליצור סיטואציות שונות זו מזו, אבל אני הזדכיתי עליו הרבה לפני שהיה צריך.

וזאת אימת החודש הפעם. לכל הפרקים הקודמים, לחצו על התגית פה למטה. וכמו תמיד, אתם מוזמנים לסור לדף הפייסבוק חתולשחור שם הפוסט הזה יעלה כפי הנראה ויהיה אפשר להגיב ולהביע את שעל לבכם.