• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״לילה אחד במיאמי״, סקירת אמזון פריים וידאו

16 בינואר 2021 מאת עופר ליברגל

לכל סרט מגיע שייתחסו אליו רק בפני עצמו, אבל הטבע של הסיקור הקולנועי ושל עונת הפרסים יוצר לפעמים "צמדי סרטים" שיוצאים בסמוך. דומה כי ביקורות או כתבות עליהם יזכירו אותם ביחד, בעיקר אם לשניהם יש תקוות מסוימות באוסקר. "לילה אחד במיאמי" (One Night In Miami), סרטה הראשון באורך מלא של רג'ינה קינג כבמאית (השחקנית המוערכת ביימה לא מעט דברים בטלוויזיה), חולק עם "הבלוז של מא רייני" את אותה משבצת, סוג של, שניהם: עיבודים למחזות מצליחים שמועברים לקולנוע בלי להסתיר יותר מדי את השורשים בתיאטרון; קשורים בתרבות האפריקאית-אמריקאית; מתרחשים ברובם במהלך יום אחד; עוסקים בדמויות מיתולוגיות שהיו באמת וההשפעה התרבותית שלהן גדלה אחרי המוות; ושניהם גם מקווים לקבל מספר מועמדויות לאוסקר, בדגש על תחום המשחק.

"הבלוז של מא רייני" נהנה מיתרון מסויים בישראל, מכיוון שהוא מופץ בפלטפורמה הנוחה של נטפליקס. זאת בעוד ש"לילה אחד במיאמי" מופץ כמה שבועות אחריו ובאמזון פריים וידאו, שירות סטרימינג שאמנם רץ כמה שנים אך לפעמים עדיין נראה כי הוא בשלבי הרצה. הסרט שיצא קודם גם נהנה מכך כי המחזאי שכתב אותו, אוגוסט וילסון, הוא אחד מן נערצים ביותר בארה"ב כרגע ודמות יותר קאנונית מן המחזאי-תסריטאי מאחורי "לילה אחד במיאמי, קמפ פאוורס. אם כי פאוורס בהחלט מצליח בפני עצמו, ולא מכבר היה שותף גם לתסריט ולבימוי של "נשמה" עבור פיקסאר. היתרון של "לילה אחד במיאמי" מלבד הסקרנות מן המעבר של קינג לבימוי בקולנוע, הוא זהות האנשים האמתיים בהם הוא עוסק: המנהיג הרוחני/פעיל פוליטי רדיקלי מלקולם X, המתאגרף קסיוס קליי בדיוק בשלב שינוי השם למוחמד עלי, כוכב הרוק המוקדם סם קוק, וכוכב הפוטבול שהפך לכוכב קולנוע ג'ים בראון. דומני כי לפחות השניים הראשונים מוכרים ומוערכים (או שנויים במחלוקת) גם בארץ, ולו בשל העובדה כי שניהם כבר זכו למספר רב של ייצוגים בקולנוע, שהסרט החדש מצטרף עליהם.

בסקירה שלי על "הבלוז של מא רייני" ציינתי כי למרות שאני מעריך דברים מסוימים בעיבודים של המחזות של אוגוסט וילסון לקולנוע, קשה לי עם רגעים מסוימים בהם הנראים לי קרובים מדי לחווית הצפייה בתיאטרון, כמו גם אלמנטים צעקניים בכתיבה ש(אולי) נובעים מפער תרבותי. ציינתי גם שאני מעריך ומתחבר להרבה תוצרים אחרים בתרבות העשירה של אפריקאים-אמריקאים. אני מקווה כי רוב הקוראים מבינים היטב את הטענה הזו, שהועברה בצורה מעט יותר מנומקת בטקסט ההוא ולא נבעה משום מקום מזלזול, אלא מהבנה שגם בין תרבויות קרובות יש לפעמים העדפות אחרות לגבי מינון הדרמה ביצירה ואופי ייצוג המציאות.

אני חוזר על הדברים הללו כי הדברים שהפריעו לי בסרטים "הבלוז של מא רייני" ו"גדרות", גם הוא עיבוד למחזה של וילסון, לא ממש מפריעים לי ב"לילה אחד במיאמי". אף כי אני משוכנע, מבלי לקרוא ביקורות אחרות, שגם הסרט הזה יואשם בהיותו תיאטרלי מדי או ברידוד המציאות לקונפליקט סוער. אולם, גם ברגעים בהם הוא דוחף את המסר שלו בצורה גלויה, "לילה אחד במיאמי" שומר לדעתי טוב יותר על איזון בין עידון ובוטות. למרות שהדרמה שלו היא ביסודה תיאטרלית ומתבססת על שיחות בין שתיים עד ארבע דמויות בכל סצנה, העבודה של קינג על פי תסריט של פאוורס שכתב כאמור גם את המחזה, מרגישה דינמית לא רק בשפה ובתנועה של השחקנים, אלא גם בבחירות הצילום והעריכה. זה אינו סרט מושלם ובהחלט ניתן להאשים אותו בדידקטיות, כמו גם במשחק יצירתי עם לוח הזמנים ההיסטורי, אבל אני מצאתי אותו כיצירה בעלת מודעות עצמית וסאבטקסט הנוגע בהווה דרך העבר במספר דרכים, לא כולן קשורות למאבקים פוליטיים.

הלילה האחד במיאמי מן הכותרת התרחש ב-25 לפברואר 1964, הערב בו קסיוס קליי הפתיע את עולם האגרוף בהפיכתו לאלוף העולם במשקל כבד בגיל 22. הסרט מציג מפגש שהתקיים אחרי הקרב, בו קליי נפגש עם חבריו המפורסמים על מנת לחגוג את הזכייה. אך בעוד קוק ובראון מתכננים לילה של מסיבות ורדיפה אחרי בחורות (אחרי שהנשים החוקיות נשארו מאחור), מלקולם אקס מתכנן ערב מסוג אחר. ערב של שיחות על אמונה באיסלאם ובעיקר שיחות על המחויבות של האפריקאים-אמריקאים המפורסמים והנערצים, גם בידי חלק מן הציבור הלבן, למאבק למען זכויות האזרח. הסרט מצהיר בפתיחה כי הוא נכתב בהשראת אירועים אמתיים, אך הכוונה היא פחות למה שהתרחש באותו הלילה בין ארבעת הגברים שהכירו זה את זה, אלא לתהליכים שכל אחד מהם עבר באותה תקופה ושהובילו לשינוי מסוים באורח החיים שלהם.

באופן מפורסם, קליי שינה את דתו ואת שמו, הפך מספורטאי שהפרסונה הציבורית שלו מבוססת על עקיצות ליריבים וגאווה עצמית לדובר שמשלב את האישיות הזו עם מחוביות פוליטית; בראון היה בתהליך של פרישה מפוטבול לעבר קריירת משחק בקולנוע; קוק היה מצוי בחיפוש כיוון אמנותי הן מול ההצלחה של להקות בריטיות שהושפעו מן השירים שלו (או ביצעו אותם), והן בגלל הצלחה של בוב דילן, שבניגוד אליו כן כתב על נושאים פוליטיים. לפי הסרט, מלקולם אקס הוא זה אשר דחף אותו לכיוון הזה; מלקולם אקס עצמו היה רגע לפני עזיבת התנועה "אומת האיסלאם" בה היה פעיל במשך שנים תחת המנהיג אלייז'ה מוחמד, עקב הבדלים אידיאולגים וביקורת של מלקולם על חייו הפרטיים של מוחמד. העזיבה של התנועה אשר היה אחד הדוברים הבולטים שלה, הייתה שער לעבר חודשים בהם המנהיג הרוחני אימץ עמדה מורכבת יותר לגבי המאבק, ומתונה יותר לגבי היחס לאדם הלבן כאויב.

עכשיו, הסרט מודע לכך שמדובר בתהליכי שינוי ארוכים עבור כל אחד מהארבעה, והוא גם מראה זאת דרך פתיחה וסיום שיוצאים מגבולות היממה הבודדת. אבל יש הרבה כוח דרמטי בהכנסת כל התהליכים השונים הללו לאותה הקלחת ובלראות כיצד הם משפיעים זה על זה וניזונים זה מזה. גם אם בפועל השיחות היו פחות אינטנסיביות וחלק מן ההכרעות התקבלו למעשה כבר בתקופה אחרת (הסרט משחק מעט עם ציר הזמן לגבי סם קוק). כפי שאומר השיר המפורסם ביותר של קוק, שינוי עומד לבוא. הסרט הוא סוג של תמונת מראה של אנשים רגע לפני השינוי החברתי הבולט של שנות הששים. הקהילה האפריקאית-אמריקאית נמצאת כבר במקומות שונים בתרבות, נציגים ממנה נערצים גם במקומות בהם עדיין יש שנאה גזעית, והמאבק החברתי הנפיץ שמלקולם אקס דיבר עליו באופנים שונים עומד להופך לגלוי יותר. לא רק בגלל הפעילות של ארבעת הגברים שבסרט, כולם המשיכו להשפיע לאורך שנות הששים, גם אם בפועל החיים של חלקם לא היו ארוכים אחרי הלילה המתואר בסרט.

בתקופה שבין צילומי הסרט לבין הגעתו לשרתים של אמזון פריים וידאו, ארה"ב עברה טלטלה. הן בשל עוד עימותים על רגע גזעי על היחס של המשטרה לאפריקאים-אמריקאים והן בשל הפריצה של תומכי דונלד טראמפ לבניין הקפיטול. אף כי האירועים הללו הם מגיעים משני עברי המתרס הפוליטי, ולכאורה רק הראשון שבהם קשור ישירות לנושאים הנידונים ב"לילה אחד במיאמי", אני מוצא כי השאלה של השפעת דמויות ציבוריות על ההמון והליכה עם האמונה הפנימית בעזרת הדימוי הציבורי, רלוונטית בדרכה בשני המקרים. הטענה אשר מובאת בסרט מפי מלקולם אקס היא שלמפורסמים יש יכולת השפעה גדולה יותר ולכן הם צריכים להיות הקול של המאבק, גם במחיר של פגיעה בפופולריות.

אולם, הדיון במחוייבות פוליטית ובדרך להשגת המטרה הוא מה שניצב ברובד הגלוי של הסרט, בעוד הסאבטקסט המעניין מבחינתי הוא דיון בהופעה, חלק מן התדמית הפרסומית של כל אדם בכלל ושל כל אדם מפורסם בפרט. כל אחד מארבעת השחקנים הראשיים בסרט משחק, בדרכו, לפחות שתי דמויות שונות. הדבר בולט במיוחד במקרים של קסיוס קליי ומלקולם אקס שבנו לעצמם דמות חצי אמתית וחצי פיקטיבית. בעודם מדברים עם התקשורת זו הפרסונה המוכרת, ובשיחה עם חברים הם מוצגים כבעלי אופי שונה. בסרט, מלקולם אקס גם עוסק בצילום ודומה כי הוא תמיד חושב כיצד הדימוי עובד לא רק באופן של תקשורת מול קהל גדול, אלא גם בדרך בה אדם מתקשר עם הסביבה הקרובה שלו, כמו חברים ובני משפחה.

את דמותו של מלקולם אקס מגלם בסרט השחקן הבריטי קינגסלי בן-אדיר והוא לוקח על עצמו אתגר גדול. גם משום שהוא מגלם אדם נערץ ושנוי במחלוקת וגם מפני שמדובר בדמות שכבר זכתה לביטוי קולנועי מהפנט בסרט שקרוי על שמה ובבימויו של ספייק לי, שם דנזל וושינגטון גילם את המטיף בכרזימה ובפגיעות, הופעה שהיא אולי השיא בקריירת משחק מאוד מרשימה. בן-אדיר נראה בסרט די דומה לאדם האמיתי ומצליח לבטא היטב את המימיקה שלו כדובר ציבורי. אולם, רוב הסרט הוא משתמש בטון רגוע יותר כאדם העדין שמאוחרי ההשקפה הרדיקלית לפעמים, אך גם הטון הזה משתנה בכמה וכמה סצנות בסרט. דומה כי דווקא ברגעים בהם הוא מדבר אל יתר הדמויות כחבר או מעריץ, הוא למעשה מנסה לשלוט בהם באופן מחושב. ההופעה שלו היא לדעתי המשובחת ביותר, מבין קאסט בו כל אחד מן השחקנים יכול לבסס טיעון למועמדות לאוסקר.

איליי גורי האלמוני יחסית מגלם את קליי בשילוב בין התלהבות שחצנית שאפיינה את המתאגרף האגדי, לבין תמימות ובלבול של בן 22 שמאוחרי הזחיחות מרגיש לבטים לגבי המחוייבות שלקח ושתכתיב את המשך חייו. אלדיס הודג' מגלם את בראון, הדמות הכי פחות מוכרת וגם זו שלכאורה עוברת את השינוי הקל ביותר במהלך הסרט. אך הודג' משמש בסצנות שלו כמגשר בין האירועים לקהל, והוא גם מבטא אדם אשר מודע לצורך במעבר ממשחק ספורטיבי למשחק קולנועי, לכן הוא בוחן את הדרך בה הוא מתקשר עם הסביבה ומביע את עצמו. השם המוכר ביותר בקאסט והמועמד הסביר ביותר לאוסקר הוא לזלי אודום ג'וניור בתפקיד סם קוק. אודום ג'וניור, שזכה להתהילה כאהרון בר במחזמר "המילטון", הוא ליהוק טבעי לתפקיד של כוכב רוק המודע להיותו כוכב ובעל קול שירה יוצא דופן (אשר נעשה בו שימוש בסרט). אף כי ההופעה שלו היא בסופו של דבר זו שפחות התחברתי אליה, להוציא את הרגעים המוזיקליים, הוא בהחלט עושה מספיק על מנת לזכות בכל השבחים וסביר שהוא בדרך לקריירה מבטיחה.

כפי שכבר אמרתי, קינג מתגלה כבמאית שיודעת כיצד להתאים את החומר לקולנוע, גם אם הוא כולל שיחות ארוכות וחלק ניכר ממנו מתרחש בחדר מלון אחד. מעבר לכך שהסרט יוצא בלי הרף לאתרי צילום נוספים, ולפעמים גם לזמני עלילה נוספים, קינג עוברת לא מעט בין נקודות מבט שונות של ועל הדמויות. הבחירות שלה לצילומי תקריב או זוויות פחות שגרתיות מדי פעם מוציאות את המיטב מן הדרמה המבוססת על המילים וההופעה של השחקנים. בנוסף, סביר כי היותה של קינג שחקנית מנוסה תרמה לעיסוק של הסרט בהופעה כחלק מתדמית וכן להופעות המוצלחות של ארבעת השחקנים הראשיים.

לצד כל השבחים הללו, אדגיש שוב את מה שאמרתי בתחילה: לא אופתע אם יש או יהיו תלונות כלפי הסרט ברבדים שונים, ולא כל הדברים שהוא מנסה לעשות מצליחים עד הסוף. פתיחת הסרט, שמציגה את כל הדמויות במשבר, נראית מעט מכנית. ברגעים רבים הנסיונות של הסרט להראות את הפגיעות של הדמויות דרך רגעים קטנים נראית מסומנת מדי, גם אם במקרים אחרים ניסיונות דומים עובדים. מדובר ביצירה קולחת ואפקטיבית כבידור אך שם היא נעצרה עבורי, מבלי להגיע לרמת ״אחד מן הסרטים הטובים של השנה״. ניתן גם לומר כי הסרט מרגיש לפעמים כשיעור בהיסטוריה או בחשיבה פוליטית. אבל זה שיעור די מעניין.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.