• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״, ניתוח סצנות

1 בדצמבר 2020 מאת עופר ליברגל

סרטה של אלייזה היטמן, "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (Never Rarely Sometimes Always), הוא אחד מן הסרטים הכי מוערכים ביקורתית בשנה המוזרה שהיא 2020. הוא החל את השנה עם שבחים ופרסים בפסטיבלים של סאנדנס וברלין, כאשר ההפצה שלו כללה ימים ספורים בבתי הקולנוע בארה״ב, לפני שנסגרו ואז זמינות ב-VOD בתשלום. לאחרונה זה גם המצב בישראל דרך סלקום tv ואז yes, ובקרוב מאוד גם פסטיבל ירושלים (שם הסרט בעברית מעט שונה בכל פלטפורמה). הסרט, אשר עוקב אחר נסיעה של שתי נערות מעיר קטנה בפנסילבניה לניו יורק על מנת שאחת מהן תעבור הפלה (בפנסילבניה הדבר חוקי אך מתחת לגיל 18 נדרשת הסכמת הורים), לא צריך עוד דברי שבח. גם באתר זה יש לסרט מקום של כבוד בסיכום המחצית של אור וגם טקסט של אורון שמסביר היטב את רוח הסרט. בעוד הסרט ישיר למדי בהבעת המסר הפוליטי שלו לגבי נגישות הפלות, והוא די מובן גם בביקורת החברתית שלו כלפי היחס לנשים צעירות מצד גברים (ולא רק גברים), מבחינת בניית הדמויות משהו בסרט חמקמק במתכוון ולדעתי מזמין קריאה עמוקה יותר.

היטמן בחרה במודע לא לחשוף לקהל באופן ישיר מספר דברים: מיהו האב הביולוגי של העובר שבגללו נדרשת הפלה, ולמה בדיוק גיבורת הסרט, אוטום (סידני פלאניגן), חרדה מלערב את ההורים שלה בתהליך. יש בסרט רמזים רבים לסיבות אפשריות, אולם המסר העיקרי הוא שהדבר לא רלוונטי. הזכות לפרטיות ושליטה על החיים צריכה להיות של הנערה, לא משנה מה הנסיבות. בין אם הן קשות (ויש בסרט רמזים עבים שזה המצב) ובין אם הן פחות קשות. השליטה של הנערה הן על חייה והן על הפרטיות שלה עולה בסרט גם במספר אופנים אחרים, כמו הדרך בה היא מביטה או כיצד אחרים מבטים עליה, מה שמועבר באמצעים מרומזים יותר.

הסרט לא היה עובד טוב כפי שהוא עובד, עבורי, אם אוטום לא הייתה נבנית כדמות מרתקת בעלת אישיות המורכבת מסתירות. האישיות שלה היא הדבר היותר חמקמק בסרט, הדורש חיבור של נקודות שחלקן נראות פחות מהותיות. האישיות של אוטום (ושל חלק מן הדמויות האחרות) היא חלק מנקודת המוצא שלי לניתוח של מספר סצנות בולטות מתוך הסרט, ושל הטכניקה בה בחרה הבמאית להשתמש. כמה ביקורות שקראתי ציינו את הסרט כפשוט מבחינת השימוש בכלי הקולנוע, אולם אם זה נכון הרי שפשטות ותמצות הם דברים שקשה להשיג. הטכניקה בסרט לרוב לא מבליטה את עצמה, אך לתחושתי היא תמיד מנומקת היטב והדבר בא לידי ביטוי בסצנות שבחרתי לנתח.

זהו ניתוח הפונה בעיקר למי שכבר צפה בסרט, וגם מכיל ספוילרים, בעוד הטקסט של אורון יכול להתאים גם לקריאה לפני הצפייה, עליה אני ממליץ בחום. ההסתייגות האחרונה שלי לפני הניתוח עצמו היא ההכרה בכך כי טקסט זה נכתב בידי גבר, על סרט שעוסק בחוויה אותה עוברות רק נשים. איני חושב שהסרט מיועד רק לנשים, כפי שאיני חושב שהסרט שונא גברים רק מפני שאין בו דמויות חיוביות של גברים; אולם, אני מודע לכך כי אני מניח דברים לגבי חוויות שלא עברתי בעצמי ואיני בסכנה לעבור, אף על פי שחשתי הזדהות ואהדה לדמויות שבלב הסיפור.

ערב הכשרונות + ארוחה בדיינר

אוטום היא נערה אשר הורגלה לא לחשוף את הרגשות שלה. אביה, (ראיין אגולד), ייתכן ומדובר בכלל באביה החורג, אולם הסרט במתכוון לא מסגיר זאת, אומר שזה בגלל שהיא תמיד במצב רוח שלילי. אולם, ייתכן וזה נובע מכך כי היא נכוותה בעבר בפעמים בהם דיברה באופן ישיר. דומה כי היא נערה לא מקובלת מבחינה חברתית ולכן גם חסרת ביטחון במידה מסוימת לגבי השמעת קולה. אך הדבר אינו תקף לרגעים בהם היא שרה. אוטום שואפת להיות זמרת ובשני השירים אותם היא מבצעת בסרט היא חושפת את עצמה ואת נסיבות חייה בצורה הרבה יותר ישירה. לכן, אין זה מקרה כי מופע הכשרונות  פותח את הסרט – הוא גם מכניס לאווירה וגם מסמל תמצית של היצירה. השיר אותו אוטום בוחרת לשיר יכול להתפרש כזעקה שקטה לעזרה, וההופעה כולה גם מראה את הבדידות שלה מול העולם.

השוטים הפותחים מציגים את הבמה של ערב הכשרונות ועליה ברצף מספר הופעות, מבלי להראות את התגובה של הקהל. המשותף לכל ההופעות הוא ניתוק מוחלט מתרבות של צעירים בימינו. באותה מידה, הערב הזה יכול היה להתקיים בשנות הששים, שכן כל השירים מאפיינים את התרבות האמריקאית של שנות החמשים וראשית הששים. הדבר מראה כי מדובר בעיירה שמרנית, אך גם מבטא ערגה לאמריקה הישנה, זו שהייתה גדולה פעם (עד שטראמפ הפך אותה לגדולה שוב). גם השיר שאוטום מבצעת, ״he's got the power״ הוא שיר מראשית שנות הששים (בדומה לשיר שהיא מבצעת בקריוקי בשלב מאוחר יותר של הסרט). אך בניגוד לכל המופעים האחרים, הפירוש שלה לשיר הוא אישי לחלוטין. בביצוע המקורי של להקת The Exciters מדובר בשיר מהיר בו נראה כי הזמרת וזמרות הליווי שלה נהנות מעוצמת האהבה המובילה לביטול עצמי. גם בביצוע של אוטום הגיבורה אוהבת את הגבר בחייה, אבל הדגש הוא על הדיכוי העצמי שנוכח במילים – הוא גורם לה לעשות דברים בניגוד לרצונה והיא לא מצליחה להשתחרר מן הקשר. שאלת הרצון העצמי בתוך קשר עומדת בסופו של דבר בלב השאלות שבכותרת הסרט, עליהן אוטום מתקשה להשיב בכנות מבלי להתפרק מאוחר יותר. אולם, דרך שיר שמישהו אחר כתב, מבעד לאיפור אשר ברור כי היא לא הייתה משתמשת בו בנסיבות רגילות, המצב שלה עובר.

במהלך הביצוע, היטמן שוברת לראשונה את נקודת המבט על הבמה וחותכת לשוט של הקהל שמגיב לשיר. תחילה המשפחה של אוטום המקשיבה מרותקת, ואז המצלמה זזה לאורך הקהל, עד שהיא מגיעה לנער אשר צועק לעברה "זונה" (זה התרגום העברי ב-יס, באנגלית SLUT). השוט נחתך חזרה לעבר אוטום עוד בטרם נשמעת כל המילה. היא קופאת ומפסיקה לשיר, ויש מערכת של שוט ושוט נגדי במהלכה הנער מחייך כמנצח. כאמור, גם בתום הסרט אין תשובה חד משמעית לשאלה מי הכניס את אוטום להריון, אולם מובן מן הסצנה הזו ומן הסצנה העוקבת כי ההקנטה של הנער הזה את אוטום, גם על רקע הניסיון המיני שלה, אינה דבר חד פעמי. ייתכן והוא הפרטנר המיני הבערך-קבוע שלה, שהוא לא בן זוג במערכת יחסים מתעללת אך גם לא רשמית בו זמנית. ייתכן והוא ניצל אותה מינית בעבר, או שהוא מקניט אותה על כך שהעדיפה אחרים על פניו. זה שהוא מרשה לעצמו לפלוט את המילה במהלך מה שנראה כמו אירוע רשמי של בית הספר מצביע על מעמדו החברתי כבכיר יותר מזה של אוטום.

אולם, היותה על הבמה מקנה לה מחויבת למעמד והיא לא רוצה להיות לגמרי מנוצחת. לאחר חילופי המבטים עם הנער, יש עוד מערכת של חילופי מבטים – הפעם עם המשפחה ומה שנראה כמו מבט מעודד מצד האם (שרון ואן אטן), בדרך להמשך השירה של אוטום. היטמן עושה ברגע הזה מהלך נוסף כבמאית – מרחק הצילום של המופעים, שהיה קבוע ומרוחק, עובר לתצלום תקריב. המהלך גם מזהה את אוטום כגיבורה של הסרט וגם מראה אותה כקורבן וכמי שצריכה לקבל החלטה באותו רגע. לאחר כמה שניות של שיר, היטמן חוזרת לצילום המרוחק יותר. הדילמה הסתיימה, ההצגה שבה למסלול התקין שלה, התקריב חוזר בסיום השיר כאקט של ניצחון. האורות כבים ונדלקים למחיאות כפיים של הקהל, חלקן מתלהבות וחלקן אוטומטיות.

הסצנה העוקבת בדיינר היא סוג של שחזור של מאבק הכוחות – אוטום עם משפחתה, אותו נער שב ומטריד אותה. אולם, בסצנה זו נחשף הדיאלוג עם האב אשר לא מבין מדוע היא תמיד זועפת. ניכר כי גם בקרב בני משפחתה, אוטום לא מרגישה בבית, למרות שהאם מנסה לעודד. גם בת הדודה שלה, סקיילר (טליה ריידר), מנסה להיות תומכת כחלק מאפיון הדמות המוקדם שלה כמי שמנסה להגיב ברוח חיובית לכל סיטואציה. אולם, אוטום מרגישה במבוכה מן הסיטוציה, גם בגלל המבט של אותו נער מטריד וגם בגלל שאביה נאלץ להחמיא לה. המבט שלה בסצנה נע בין המתרחש בשולחן המשפחתי לבין השולחן של הנער שסועד עם חבריו, שהופכים לסוג של שותפים לבדיחה ומאשרים כי לפגוע באוטום זה דבר מקובל.

את הסצנה מסיימת אוטום במחוות זעם כפולה: קללה כלפי אביה והתזת מים בפני הנער. יש בה זעם על שניהם, שניכר כי החל לפני הערב הזה וגם לפני הסיטוציה של היותה בהריון. אם אבי העובר אכן נוכח בסרט, מה שאינו ודאי, הוא כנראה אחד משניהם. היא מרגישה לכודה על ידי הנוכחות הלא מבינה והלא מכילה של שני הגברים, דבר אשר גורם לה גם לא לראות את האהבה והתמיכה מצד האם ומצד בת הדודה. בהמשך הסרט היא תספר על פרטנר מיני קבוע אחד, אבל שני פרנטרים במהלך השנה האחרונה. אלו יכולים להיות שני אנשים אחרים, אולם התעללות הנפשית שלה בידי שני הגברים שבסצנה היא חלק ממה שמטריד אותה. זה גם אולי חלק מן הסיבה לחוסר הרצון שלה לשתף את אמה במצוקה, ולהסתיר מפניה את הרצון בהפלה, גם במחיר כבד. אף כי היא מנסה לתמוך באוטום, האם מצויה בברית עם מי שהוא חלק ממערך האויבים שלה. מערך שהוא לא כל הגברים, אבל בהחלט כמה מן הגברים הקרובים לאוטום המזלזלים באישיות שלה ו(אולי) בזים לה בגלל שהם יכולים לנצל אותה מינית.

עבודה בקופה

בתור סרט על נערה בגיל התיכון, "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" לא מראה כלל את התיכון (אם כי ייתכן שהאולם בסצנת הפתיחה שייך לתיכון). הוא כן מראה את העולם בו אוטום חיה ואת התפקוד שלה בחברה דרך העבודה אחרי בית הספר. עוד לפני שהיא יוצאת פיזית למסע, הסרט מציג אותה במסע דרך שוטים רבים של אוטום הולכת לבדה ברחובות. הלמידה שלה היא כבר לא בבית הספר, אלא במציאת הנתיב לקבלת אחריות על חייה. הדבר הראשון שהיא עושה אחרי שהיא לומדת שהיא בהריון הוא דיקור עצמי לנזם באף – סוג של לקיחת אחריות על חלק קטן בחייה. השוטים הראשונים שלה בתור קופאית מתמקדים באף וברגישות בו. אוטום לכאורה במרחב הציבורי, אבל מרוכזת בעצמה.

המעבר מתצלום תקריב לשוט רחב יותר מגדיל את היותה מנותקת מן הסיטואציה. היא מטפלת בלקוח באיטיות וכמעט מבלי לומר לו דבר, ברקע בת הדודה סקיילר מודה ללקוח שקנה במקום, מן הסתם טקסט שהשתיים התבקשו לומר כחלק מן העבודה. כאשר אוטום מדברת, היא עושה זאת בלחישה ולא שומעים אותה, בעוד הדיאלוג של סקיילר הרחוקה יותר מן המצלמה נשמע בבירור. טכניקה זו מראה את ההבדל בין שתי הנערות: סקיילר משדרת ביטחון עצמי ויחד איתו הקשבה ותשומת לב לאדם שאיתו היא מנהלת אינטרקציה, תכונה אשר תישמר לאורך כל הסרט. אוטום שקועה בתוך עצמה ובולעת את קולה. הנטייה של סקיילר לדבר גורמת לכך כי שיחה עם לקוח על כך שהוא קנה מצרכים למסיבה מובילה לפלרטוט מצידו, שהופך להזמנה גלויה למסיבה. זאת אף על פי שהוא בבירור מצוי בקבוצת גיל שונה לחלוטין. הנחמדות של סקיילר הובילה לשיחה ממנה היא מנסה לצאת בנימוס. כאשר השיחה הופכת למביכה עבורה, הסרט חותך דווקא לפנים של אוטום. היא אינה זו אשר מדברים איתה, אך דומה כי עבורה חוסר הנחת גדול יותר. היא מביטה לעבר סקיילר במבט שיש בו גם סימפטיה וגם האשמה על עצם קיומה של השיחה.

הדרך הישירה יותר בה השתיים מוטרדות היא בשעת קבלת השכר. המעסיק שלהן מנשק להן את הידיים בעודן מעבירות לו את הרווח היומי מן הקופה. הוא יטען כי מדובר באקט חברי/אבהי, אולם ברור על פי הבעות הפנים של שתיהן כי הן אינם מעוניינות במגע זה, לו הן מורגלות במידה מסוימת. נראה כי אוטום, ייתכן וגם בגלל המשבר עליו היא אינה מדברת בשלב זה, יותר מתוחה ומרגישה פגועה מן הסטיואציה. כל זה מוסיף להדגשת ההבדלים ביניהן, עליה כבר דיברתי: סקיילר יודעת לעטות חיוך מזויף ולהסתדר בעולם, אצל אוטום כרגע כל המצב מעורער. מכיוון שהיא גם מתקשה בספירת הכסף במקביל, ייתכן ומדובר בהקצנה של הפער שכבר היה בין השתיים. הסצנות ביניהן בשלב זה מדגישות כי הן מכירות אחת את השנייה היטב מעבר להיותן בנות משפחה. בשל הסיטואציה המשותפת, יש ביניהן חברות קרובה וסוג של הבנה, אף על פי שייתכן ולולא היו קרובות משפחה לא היו בהכרח חברות או אפילו חלק מאותו מעגל חברתי בבית הספר.

האפשרות קיימת?

הקליניקה בה אוטום בוחרת לבקר היא זו המציעה לה מראית עין של טיפול רפואי, ללא עלות ובלי לידע את ההורים. בפועל, הדגש במקום הוא דתי ולא רפואי. במרפאות דומות בארה"ב המטפלים הם לאו דווקא בעלי הכשרה רפואית והאישה הנחמדה למראה המטפלת באוטום אומרת "אני מבינה בדברים הללו, אני אמא". היא מציעה תמיכה לא כאשת מקצוע, אלא דרך סוג הנשיות שאוטום לא מרגישה בשלה או שייכת לו כעת. בביקור הראשון שלה מוצעת לה רק בדיקה שהיא בעצם יכלה לעשות גם לבדה. בביקור השני המקום נראה מקצועי יותר, עם בדיקת אולטרסאונד שבדיעבד מגלה את מה שנחשד במהלך הסצנה – האמירה של האישה כי היא בערך בשבוע העשירי לא נראית תואמת את גודל העובר המוצג.

במהלך הבדיקה יש שתי תנועות מצלמה קלות אך מהותיות. בפעם הראשונה, כאשר המטפלת אומרת לאוטום שהנה התינוק היפה שלה, אוטום מפנה את הראשה לעבר המסך והמצלמה ממשיכה את התנועה שלה, עד למבט על המסך בלבד ועל המראה של העובר שמקבל נוכחות של ממש בסצנה. התנועה השנייה מגיעה כאשר המוחשות גדולה יותר. מה שמתואר בתור הצליל הכי מתוק שאוטום אי פעם תשמע הוא הצליל אשר שובר אותה. היא עוצמת עיניה ומפנה את ראשה לכיוון השני, והמצלמה שוב ממשיכה את התנועה שלה כאקט של הזדהות. אבל המצלמה לא מבטאת בדיוק את נקודת המבט שלה. בסוף הסצנה, הפנים של אוטום ממלאים את חצי המסך והעובר ממלא את השני.

לא מדובר בשוט יוצא דופן בסרט. למעשה, לאורך כל היצירה ישנם שוטים רבים בהם תצלום תקריב של אוטום ממלא את החצי השמאלי בעוד החצי הימני מציג משהו אחר, לרוב לא את מה שהיא מביטה עליו. זה יכול להיות דימוי מנוגד או דבר שהיא מנסה להתחמק ממנו, זו יכולה להיות גם סביבה לא בפוקוס, לרוב סביבה בה מתרחש דבר מה לא קשור. הפריימים הללו גם מוסיפים להציב אותה כגיבורה של הסרט, אבל גם מראים כי היא אישה שמחפשת את מקומה בעולם ולפעמים חשה איום מכל סביבה באשר היא. הסרט לרוב מציב אותה במרכז הפריים, כיאה למרכז הסיפור, אולם השוטים האחרים מזכירים כי יש גם סיפורים אחרים בעולם וכי אוטום מצויה בשלב בחייה בו המגע עם הזולת לא בא עבורה באופן טבעי.

בסצנה העוקבת, אוטום נדרשת לצפות בסרטון נוצרי דמגוגי הנועד להניא אותה מלחשוב על הפלה. הנוכחות של הסרטון הזה חוברת למראה של העובר באולטרסאונד על מנת להדגיש כי ההחלטה על סיום ההריון אינה פשוטה, גם לו הייתה זוכה לאישור חברתי וחוקי גדול יותר. עדיין מדובר בהרג של עובר ובמקרה של אוטום הוא כבר נמצא בשלב לא מאוד מוקדם של ההתפתחות שלו. גם אם הסרט יוצא מן העמדה כי לאישה יש זכות להחליט על הגוף שלה, הוא מביע גם הצד בו להפלה היא לא טיפול רפואי שגרתי מבחינה מוסרית. הדבר הזכיר לי שוט בודד על עובר אחרי הפלה בסרט הרומני "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", סרט שזוכה להשוואות רבות לסרטה של היטמן, אולם הוא מתאר מציאות פוליטית שונה וגם מבויים רוב הזמן בסגנון שונה. בשני הסרטים משולבים קטעים קצרים שנוגדים את העמדה הפוליטית ואולי אף ההומניסטית של רוב הסרט, אך היוצרים לא מוותרים עליהם לגמרי ושמים אותם כקונטרה.

דווקא המטפלת היא זו המעלה לראשונה את האופציה של הפלה. היא כמובן אומרת זאת בחשש אחרי שהיא שמה לב לחוסר הנחת של אוטום ואחרי הצעה לאימוץ. המטרה שלה היא להניא את אוטום מעצם המחשבה על הפלה, אולם היא משיגה את המטרה ההפוכה – אוטום שואלת אותה האם האפשרות קיימת. כאשר היא מזהה את התשובה המטפלת מגיבה בסרטון הטפה חד צדדי (שכולל כאמור דימויים שמראים גם את המחיר ההפלה) ואוטום מבינה כי עליה לחפש תשובות בעצמה, אבל גם כי האפשרות קיימת. או לפחות, שזו האפשרות אשר תואמת את הבחירה הרגשית שלה. הניסיון הראשון שלה לפגיעה עצמית לא עובד, אולם הוא מוביל לבדיקה מקיפה יותר ולבסוף לשיתוף של סקיילר בבעיה ויציאה למסע.

האוטובוס(ים)

הנסיעה המשותפת מגדילה, מטבעה, את מידת האינטימיות בין שתי הנערות. הן יוצאות יחד במהלך הלילה, אחרי שישנו באותו חדר. סקיילר מושיטה את ידה לפנים של אוטום כסוג של מחווה, אולם דומה כי אוטום לא מרגישה בנוח, למרות שהיא בוטחת בסקיילר. מגע גופני כלשהו בשלב זה מרתיע אותה, ייתכן שבגלל הטראומה ממה שהוביל להריון וייתכן שבגלל שהיא חשה ניכור כלפי הגוף שלה. המטרה הראשונית שלהן היא לעשות את כל הטיול במהלך יום אחד, נסיעה של בערך כחמש שעות בכל כיוון (בדקתי על פי שם המחוז ממנו הן באות), מה שמשאיר להן פרק זמן קצר לשהות בעיר הגדולה עצמה, במידה והתכנית הייתה עובדת בלי תקלות.

במהלך הנסיעה באוטובוס לניו יורק השתיים כמעט ואינן מדברות. למעשה, באוטובוס הראשון בו הן נוסעות הן לא יושבת בסמוך. הדבר מראה על ריחוק, גם אם יש לכך סיבה פרקטית בדמות רצון להשלים מעט שינה. המסע לניו יורק מורכב משתי נסיעות, כל אחת מהן כוללת התייחסות לעימות משלב אחר של הסרט. באוטובוס הראשון אוטום משוחחת עם המטפלת ממרפאת הנשים, שמנסה לקבוע עוד פגישה על מנת להניא אותה מלבצע את ההפלה. באוטובוס השני הנערות פוגשות את ג'ספר (תיאודור פלרין), הצעיר אשר מתחיל עם סקיילר. דומה כי בשלבים שונים של הסרט הוא יודע כי הן במצוקה וכי הוא יכול לנצל את המצב, אם כי לא בטוח שזה נכון כבר בשיחה הראשונה.

החלפת האוטובוסים היא גם אקט סמלי – מעבר בין התמודדות עם השמרנות של פנסילבניה לרחובות הלא בטוחים של ניו יורק. אף כי סכנה ושמרנות יש לכל אורך הסרט ולכל רוחב ארה"ב. החלוקה של הסרט אינה בנקודת האמצע אלא בערך אחרי שליש. המסע בניו יורק הוא מסע למקום זר ולכן מקבל יותר חשיבות ובו צצים יותר סיבוכים. הנקודה הבאה נראית לי לחלוטין כמו קריאת יתר שלי לצירוף מקרים שנבנה ממניעים דרמטיים ולא סימבולים, אבל אכתוב אותה בכל זאת: השליש הראשון בסרט מתרחש במדינה בה נאמר לאוטום כי היא בשליש הראשון להריון שלה, ושני השלישים הבאים במדינה בה נאמר לה כי היא כבר בשליש השני. זו עובדה שיש לה השלכה קשה שכן היא גוררת שהות של יומיים נוספים בניו יורק.

כיאה לאוטובוס המייצג של הצד של ניו יורק, כבר מן העלייה הוא נראה צפוץ יותר (כי כולם עולים באותה תחנה, גם הוא לא מלא), ובו הגיבורות כן יושבות על אותו ספסל. סיקוונס הנסיעה בו הוא אחד מן המקומות בסרט בו העריכה מדגישה את נקודת המבט של סקיילר ולא של אוטום. אולי בגלל שסקיילר רק התעוררה משינה, אוטום מופיעה בכניסה לאוטובוס נחושה יותר. יש שוט יחסית ארוך בו היא הראשונה מן השתיים אשר נכנסת, עוברת במעבר צר ומתיישבת. השוט נקטע לטובת הכניסה הראשונה של ג'ספר לסרט, בשוט בו הוא נראה לבדו, מתיישב במושב החיצוני של ספסל ריק בצד השמאלי של האוטובוס. השוט שלו מסתיים כאשר הוא מביט לימינו, ונחתך אל סקיילר מתיישבת ומסדרת את המעיל שלה באופן שיסתיר את פניה עבור מי שיביט בה מצד שמאל. כלומר, עוד בטרם הוא פונה אליה ישירות, נוצר מצב בו ג'ספר מביט לכיוונה והיא, ייתכן שלא במודע, מסתירה את עצמה, או מרחיקה את עצמה מקשר. ייתכן והיא כן חשה רצון להימנע מכל מה שיכול להתפרש כמבט לכיוונו, שכן בעוד בנסיעה הראשונה הן ישבו על ספסלים נפרדים, הפעם היא מביטה בגלוי לעבר אוטום הסמוכה, מתעניינת בה או בנוף בצד שלה.

הקול של ג'ספר חודר לפריים לפני שרואים אותו פונה אליה, וגם כשרואים אותו – המבט הוא על היד שלו, שנוגעת בסקיילר וחודרת למרחב שלה. במקום מעבר בין שוטים, היטמן ממשיכה את השוט מן המגע של היד במעיל לעבר הפנים של סקיילר שבוחנת את עצם המגע, מתלבטת כיצד להגיב למגע הלא רצוי ובוחנת איפה הוא על הסקאלה שבין הטרדה מינית לשאלה כנה. ייתכן שהאופציה המטרידה אותה יותר היא משהו באמצע: חיזור אשר היא יכולה הייתה להיות שותפה לו אולי בנסיבות אחרות. לכאורה היא משתתפת בשיחה שלו, אולם היא לא מגיבה אליו בקול עד שהוא שואל עוד שאלה, ולא מביטה בו בפניו. העריכה עוברת בין שוטים שלו מביט לכיוונה לשוטים שלה לא מחזירה מבט, או מביטה רק לרגע קטן מתוך נימוס.

כאשר קרב המבטים הופך למעט יותר מנומס, שוטים של אוטום חודרים לסצנה. כמו שסקיילר בחנה את מגע היד במעיל שלה, אוטום בוחנת את הדיאלוג בחוסר נחת. היא גם מוטרדת מכך שייתכן וסקיילר לא ממש מעוניינת בשיחה הזו כעת וגם מוטרדת מהסחת דעת אפשרית במשימה שלהן בניו יורק. חשש נוסף יכול להיות חשיפת הסיבה לנסיעה. אוטום היא דמות שלא רוצה שאף אחד יידע על חייה הפרטיים וסקיילר מסתמנת כמעט פחות פרטית. כשהשיחה מגיעה לשלב בו ג'ספר מבקש ומקבל את מספר הטלפון של סקיילר, נראה כי אוטום רגועה יותר והמבט שלה שופט יותר בזלזול מאשר בפחד. ההחלטה לתת את המספר האמתי לכאורה מצביעה על עניין כלשהו בבחור, אולם לדעתי היא נובעת מן הנימוס אשר סקיילר מפגינה לכל אורך הסרט. ברור כי מדובר בפלרטוט בו צד אחד הוא יותר דומיננטי ומעוניין, והדבר נבנה כמעט עם כל מבט. בנוסף, ייתכן והלבוש שלהן ודרך הדיבור שלהן כבר רומזות לג'ספר שהשתיים אולי מצויות במצוקה כלכלית שהוא עלול לנצל.

הסיקוונס מסתיים עם מעבר יפה לניו יורק, החושף את המראה הייחודי של העיר וגם מקטין אותו בו זמנית. כל הנסיעה באוטובוס לוותה מדי פעם בצילומי נוף, וניו יורק נחשפת במה שמתחיל עם עוד צילום של סביבה שגרתית, כאשר המצלמה מראה רק את השמיים בטרם היא יורדת לעבר משאית. כאשר המשאית חולפת נחשפים גורדי השחקים של מנהטן, רק על מנת להיחסם שוב על ידי עצים אחרי שלכת. השוט העוקב הוא של אוטום לא מסכלת על הנוף, שהיה יכול להיות מסעיר עבור נערה מעיר קטנה בנסיבות אחרות. דומה כי היא הביטה בעניין רב יותר בעיר המוכרת אותה עזבה, אך כאשר היא מגיעה לניו יורק הראש שלה טעון בדברים אחרים.

המבט על השמיים יחזור בסרט, כאשר אוטום תרצה שדעתה תהיה מוסחת. במהלך בדיקת האולטרסאונד השנייה, זו שכבר מתרחשת בניו יורק, המצלמה מביאה את נקודת המבט של אוטום לא דרך עריכה, אלא בשוט בודד. המצלמה נעה מן הבטן, עליה ניכר עדיין הניסיון של אוטום לבצע הפלה ביתית, ומשם אל פניה של הנערה, המנסה להסתכל כלפי מעלה על מנת לצאת מן הסיטואציה. המצלמה ממשיכה לאורך הקיר ולעבר התקרה, אשר לפתע מתחלפת בשמיים. ייתכן ומדובר בחלון תקרה במרפאה, אך יש בכך גם משהו סימבולי, משיכה של אוטום לסוג כלשהו של שמיים נקיים ואור. אך השמיים בצילום לא נקיים לחלוטין, יש בהם חוטי חשמל ומעט עננים. זו לא תמונה אידיאלית, אבל שיפור לעומת הגשם בצילומי החוץ בדרך למרפאה, כפי שהטיפול התומך והמקצועי יותר בניו יורק הוא בכל זאת שיפור מסוים במסע הקשה של אוטום.

"OK"

זה המקום להרחיב מעט יותר על ההשואה לסרטו של כריסטיאן מונג'יו, "4 שבועות, 3 חודשים ויומיים", סרט שבו אישה עוזרת לחברתה לבצע הפלה לא חוקית ברומניה הקומוניסטית. המשותף לשני הסרטים, פרט לדיון בהפלות, הוא הדיון בחברות וההקרבה הגדולה אשר מבצעת אישה אחת למען חברתה. אך הבחירה באיזה דמות להתמקד היא שונה – היטמן מתמקדת בנערה אשר נכנסה להריון, סרטו של מונג'יו עוקב כל הזמן אחרי החברה שלה. היא צריכה לנוע מהר ממקום למקום, להסתיר רוב הזמן מה היא עושה, ולהיות במתח לגבי גילוי המעשה גם בסיטואציות חברתיות אחרות. יש שוני גדול בין האיומים על צמד החברות בכל אחד מן הסרטים, אולם ההקרבה הנדרשת גדולה בשני המקרים.

הבחירה של היטמן לא להתמקד בסקיילר גורמת לכך כי הקהל נדרש להשלים פערים לגבי המעשים שלה בסצנות בהם היא לא נמצאת, וגם לגבי נסיבות החיים שלה. מבחינת היכולת לקבל החלטות במהירות, תוך הקרבה וסיכון עצמי, סקיילר היא גיבורה שווה ביצירה. היא דמות תומכת במובן המילולי, אולם גם בת 17 שמוצאת את עצמה בעיר לא מוכרת ומול שורה גדולה של סכנות. סקיילר היא זו שגונבת כסף ממקום העבודה, היא זו המשמשת כדוברת של השתיים בקניית כרטיסי נסיעה או קבלת הוראות הגעה ממקום למקום. בסופו של דבר היא גם מסכימה להיפגש עם ג'ספר על מנת אולי לקחת ממנו כסף, תוך שהיא יודעת שסביר שהוא ירצה בתמורה דברים שהיא לא בהכרח מעוניינת לתת. לכן, דווקא הסצנה בה היא צריכה להעניק לג'ספר את הטובה המינית הצנועה היא זו שהזכירה לי את "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" יותר מכל סצנה אחרת בסרט. יש בה את תחושת הסכנה הגדולה ביותר, משתי סיבות. מהצד של אוטום, היא עוזבת את מקום המפגש המוסכם על מנת לחפש את סקיילר בעיר גדולה ומבלבלת (וזה המקום בסרט בו האורות הבוהקים של שלטי הפרסום במרכז מנהטן מככבים). מהצד של סקיילר, היא העמידה את עצמה בסכנה ועומדת להיות מנוצלת, איננו יודעים עדיין באיזו מידה.

יש בסצנה הזו גם רגע שבר בחברות, שבר גדול יותר בעיניי מן הריב שקדם לה. סקיילר אומנם יצרה את הקשר עם ג'ספר בטלפון מרצונה, אולם כשזה מגיע לבקשה של נשיקה תמורת כסף (ולא ברור שזה יסתכם בכך), היא מהססת. בעיקר כאשר הבקשה של ג'ספר היא שאוטום לא תתלווה אליהם. ברגע של הבקשה שלו, המצלמה לא חוזרת להביט לסקיילר, אלא באוטום. היא ביקשה מסקיילר לא להשיב להודעות שלו והסתכלה בחשדנות/רתיעה מכל גילוי של חיבה או הסכמה כלפי ג'ספר. היטמן מתמקדת באוטום שמבינה מה הוא מציע לסקיילר, ובכל זאת נותנת את האו.קיי להליכה להוציא כסף, בחוץ ובלעדיה. כלומר, היא משאירה אותם לפעילות שאפשר לעשות רק לבד.

לכאורה, להגיד OK זה דבר כמעט חסר ערך ומי שצריכה לעשות את הבחירה היא סקיילר, מה שנכון במידה רבה; אולם, כאשר סקיילר הולכת עם ג'ספר, היא מביטה פעמיים לאחור בחשש ובציפייה, אולי אוטום תגיד משהו או תחשוב על תכנית אלטרנטיבית שתמזער את הקורבן. זאת על אף שעד כה דומה כי סקיילר הייתה בעלת תושייה גדולה יותר בתכנון. דומה כי אוטום מתחרטת, או לפחות מרגישה את התוצאות של האישור שלה, ולכן היא יוצאת לחפש את בת הדודה שלה ובכך גם מסתכנת בעצמה. ייתכן וזה נובע מהבדל בניסיון של השתיים. בעוד שאוטום כבר חוותה בעברה קשר מיני בו לרצון שלה לא תמיד הייתה חשיבות, ייתכן ועבור סקיילר הסיטואציה חדשה יותר. החרטה שלה מסתיימת במחווה קטנה של שותפות בגורל, בלי מילים וכמעט בסתר: החזקת יד כאקט של הכרה בהקרבה, או בסבל. לחיצת יד שבסוף מצטמצמת להחזקה של אצבע באצבע בלבד. ברגע הסבל, האקט הזה הוא סוג של מציאה מחדש של השתיים את החברות שלהן, והאקט מקבל צילום תקריב אשר מגדיל אותו והופך אותו למרכז הפריים והעולם – כוח מנוגד להקרבה, לניצול, ולכך כי רוב האנשים לא רואים את המצוקה. הן עדיין במסע הזה ביחד.

אל תתני לשמש לתפוס אותך בוכה

כאמור, השירים אותם בוחרת אוטום לבצע במהלך הסרט הם המפתח להבנת מצבה הנפשי וההתנהגות שלה. השיר אותו היא שרה בסצנת הקריוקי מסביר מדוע. השיר ״Don't Let the Sun (Catch You Crying)״ מדבר על כך כי הדמעות צריכות לזלוג בחשכה, כלומר בסתר. ביום יש להראות לשמש ולאנשים אחרים את החיוך, גם מתוך דווקא כי אחרי הלילה האפל בו הלב נשבר יום חדש יביא תקווה. אוטום אולי מקווה לתקווה ביום ביצוע ההפלה, אולם המסר העיקרי שהיא מבטאת בשירתה הוא לשמור את הרגשות בפנים. היא אכן עושה זאת בכל סצנה בסרט, כולל בסצנות בהן היא מבקשת מסקיילר עזרה, במעט מילים ותוך שהיא מנסה לא להישבר. כל זה ניצב כאמור מול הסצנה המדוברת ביותר, זו אשר נתנה לסרט את שמו ומוזכרת ברוב הביקורות.

היטמן מדגישה את הסצנה בשתי דרכים: היא גם נותנת את הכותרת ליצירה כולה והיא גם תופסת זמן מסך רב. כמעט 10 דקות, רובן רק מבט על הפנים של אוטום בשוט ארוך ורציף. לפי מה שהבנתי, צולם גם טייק רציף נוסף של מבט על אוטום לאורך כל הסצנה, אולם בסופו של דבר הבמאית ויתרה על השוט על מנת להראות גם את פניה של היועצת ולהראות אותה כמקור שאמור לספק תמיכה. יש לתת פנים לאישה אשר פועלת מתוך דחף לעזור, גם אם היא יודעת כי השאלות שלה מובילות לשבירה ולסבל רב עבור הנערה שמולה. אוטום פורצת בבכי גם בגלל הקושי לחשוף את חייה לזרים וגם בגלל שיש שחרור מסוים בהכרה בכך כי משהו בחיים שלה לא בסדר, אפילו אם אינה מסוגלת לומר את המילים המדויקת. הבחירה לעבור ליועצת גם מחלקת את הסצנה לשתיים: לפני ואחרי תחילת השאלות האישיות אשר נודעו לקבוע האם אוטום בסכנה.

אחרי שהיא נשברת, כשהסצנה ממשיכה ועוברת לשאלות על ביצוע ההפלה עצמה, אוטום כבר רגועה יותר. אולם המצלמה לא עוזבת את פניה, משאירה את שרידי הכאב. הבחירה כן להשתמש בעריכה בחלק הראשון היא לדעתי גם אקט של צניעות מצד הבמאית, כי זו לא סצנה בה צריך להתפעל מן הטכניקה של שוט אחד או מההופעה של השחקנית. הדגש הוא על הסיפור ולא על יוצרי הסרט. לכן השוט עצמו פשוט, על רקע שלא כולו לבן וממרחק מעט רחוק יותר מקלוז-אפ. ההופעה של השחקנית חזקה מספיק מבלי שידחפו אותה לקהל בצורה בוטה מדי. הסצנה בולטת מול יתר חלקי הסרט, אבל היא נתפסת כחלק טבעי ממנו מבחינת העשייה, לא כמשהו יוצא דופן. זהו כן רגע יוצא דופן בחיים של אוטום, אבל סביר להניח כי האישה עמה היא משוחחת התמודדה עם סיטואציות דומות. יש בסצנה משהו שהזכיר לי את סצנת השיחה של האסיר שובת הרעב עם הכומר בסרט "רעב" של סטיב מקווין. שתיהן סצנות שמגיעות בנקודה דומה בסרט והפכו ולסצנות הזכורות ביותר. אך בעוד הדיבור אודות הסרט של מקווין והסצנה ההיא התמקד בשוט הארוך ובעיצוב האסתטי, בסרט זה הדגש הוא הסיפור האנושי.

הסצנה הזו חזקה לא רק בגלל הביצוע של השחקנית בשוט הנתון, אלא בגלל שראינו אותה מנסה לשמור על פנים חתומות לאורך המסע וגם משום שלא היה לנו כל מידע או רמז על הסיטואציה בה היא נכנסה להריון. בסצנה הזו לא נאמר הרבה, אוטום מתקשה לדבר, לא חושפת זהות של אף אחד או את הטבע המדויק של מערכת היחסים, אפילו לא בדיוק עונה לכל השאלות. אבל מה שהיא אומרת מספיק עבור הקהל על מנת להבין את כל הסרט טוב יותר, וגם עבור היועצת להבין כיצד היא יכולה או לא יכולה לעזור. גם לפני השבירה, הסצנה שבה ומבהירה עד כמה אוטום נוטה לא לשתף אחרים במצוקה שלה, כאשר היא אומרת שהיא תסתדר לבד עם מקום לינה, אף על פי שהיא יודעת שאין לה כל פתרון. בחירה זו נובעת גם מן הרצון לא חשוף את עצמה וגם מהרצון לא להיות לנטל על זרים, או לחשוב על עצמה כמקרה הדורש צדקה. היא איתנה בהחלטה שלה לבצע את ההפלה ויש לה אישיות חזקה במספר תחומים, למשל אמנותית כזמרת, אך היא לא חזקה מספיק על מנת להתמודד עם כך שאנשים אחרים ידעו את מצב מערכת היחסים שלה. או מערכות היחסים שלה בכלל והמצוקה שלה בחברה ובבית, שנראה כמו משפחה נורמטיבית ממבט מרחוק.

הסצנה הזו כואבת ונחרטת בזיכרון גם בגלל שהיא מרחפת גם מעל סיום הסרט. הסיפור הוא לא רק הסיפור של נערה אחת וביצוע ההפלה הוא לא כל הסיפור שלה. לכל הפחות, היא חוותה טראומה מינית בגילה הצעיר והיא לא מסוגלת לחשוף את כל הפרטים עכשיו. הבעיה הזו תמשיך ללוות אותה לא משנה מה תהיה תוצאת המסע בסרט. שביב התקווה נעוץ בכך שמישהי שמעה את הקריאה שלה לעזרה – היועצת דחפה אותה לשיחה ובסופו של דבר לווידוי על מין שלא מרצון, אבל היא גם יודעת שלא לדחוף את עצמה יותר מדי ולהציע את עצמה כחבל הצלה רחב יותר רק כאופציה ולא כהכרח. זוהי כמובן לא הסצנה המסיימת את הסרט וגם לא הסצנה הכי מאוחרת מן הסצנות אותן ניתחתי, אולם דומני כי היא מתאימה לסיום הטקסט.

תגובות

  1. NE הגיב:

    שאפו על הניתוח,תודה

  2. טל הגיב:

    ניתוח מעולה ומעניין כמו כל הביקורות של סריטה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.