• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

מחכים לתרגום: Spontaneous

26 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר

נכון יש את הקטע הזה שכל הסרטים לאחרונה הם בעצם על תקופת המגפה? סליחה, לא התכוונתי שזה יישמע כמו סטנדאפ, אבל זה באמת קטע והוא כבר די מוכר. לא משנה מתי נוצרו היצירות שאנחנו צורכים וצורכות כעת, הן לא באמת צפו מראש איך ייראה העולם בשלב זה של 2020. אולם, אנחנו כל-כך עמוק בשגרה החדשה והלא-נורמלית הזו, אז זה רק מתבקש להשליך ממנה על המסך. או לצפות בכל מה שקורה בו דרך פילטר קורונה. כל הופעה של מסכה רפואית, בידוד חברתי, או ממשל מבולבל, מיד זורקים החוצה מהסרט וחזרה אל המציאות. גם אם זה קצת כפוי ומאולץ, קשה להתנגד. אבל נדמה לי שבמקרה של ״Spontaneous״, שזמין בינתיים רק בצפון אמריקה ומאז תחילת החודש, הקישור לא כזה מופרך.

כתמיד במסגרת ״מחכים לתרגום״, אני זה שלא מחכה לאיתות מישראל לגבי בואו הרשמי של הסרט. כך יצא שעל ״המלך של סטטן איילנד״, שהגיע ארצה החודש בשעה טובה, כתבתי בתחילת יוני. אני מאוד מקווה שאם וכאשר הסרט הנוכחי יגיע, ועל פי סרטי נובמבר המיועדים זה לא יקרה בקרוב, יקראו לו פשוט ״ספונטנית״. הוא עוסק בהתלקחות/התפוצצות ספונטנית, התנהגות ספונטנית, וגם גיבורה שצריכה ללמוד להיות כזו, אז לתרגם את זה בזכר ולא בנקבה יהיה עצל ושגוי (ואולי שוביניסטי, אפשר גם לסגור על אוטומטי מדי). כל התחכמות אחרת נוסח ״נעורים מפוצצים״ מיותרת מתמיד, משום שכפל המשמעות נשמר גם בעברית. בשביל זה צריך לעבור אל תקציר-שורה, או פיץ׳ מעלית אם תרצו, זה שגרם לי באופן אישי לרצות לצפות בסרט באופן, ובכן, ספונטני. זה הולך ככה: בתיכון כל-אמריקאי ורגיל למראה, בני ובנות כיתה אחת מתפוצצים בזה אחר זו באופן מסתורי ובלי לדעת מי הבא בתור. זהו, כל שנותר לסרט לעשות הוא לעמוד בציפיות הללו.

הספונטניות המתפרצת מדי מגיעה מיד בסצנה הראשונה. באמצע שיעור משעמם וללא שום התרעה מוקדמת או סיבה נראית לעין, תלמידת תיכון הופכת לשלולית דם וניתזת לכל עבר. התלמידים המבוהלים נסים על נפשם, יחידה מיוחדת מגיע לחקור (ולנקות), ואמצעי זהירות ננקטים למרות שממש לא ברור מפני מה להיזהר, מלבד מוקשים אנושיים. מכאן מתמקד הסרט במארה (קתרין לנגפורד), אאוטסיידרית קלאסית שמגיבה למצב בהומור, כמגננה. היחיד שמבין את הבדיחה הגיקית שלה הוא דילן (צ'ארלי פאלמר), לא בדיוק הנער המקובל בשכבה אף הוא. למרות הקליק, זה כנראה לא הזמן הכי נכון. לא בזמן טראומטי בו חברה לספסל הלימודים התפוצצה ספונטנית. אלא שעוד ועוד מבני הכיתה נתקפים בגורל דומה, ללא אזהרה מוקדמת או שליטה. אז אולי זה דווקא כן העיתוי לחיות את החיים כאילו הם עומדים להיגמר? מארה ודילן יפצחו במערכת יחסים מהוססת בזמן שכל אחד מהם לוקח את המצב האבסורדי-פטאלי לכיוון אחר, ובעוד קשרים ותיקים יותר בחייה של הגיבורה יחוו בחינה מחודשת נוכח הנסיבות.

לפנינו סרט הביכורים של בריאן דאפילד כבמאי, והוא עיבד למסך את ספרו של אהרון סטרמר. אולם, זה ממש לא הפרויקט הראשון של דאפילד, הידוע יותר בתור התסריטאי של ״מורדים״, ״לג'יין יש אקדח״, ״השמרטפית״ ו״Underwater״. השנה הוא חתום גם על ״Love and Monsters״ הפוסט-אפוקליפטי' והכל יחד יוצר גוף עבודה שאפשר לקרוא לו מגוון/ או לא אחיד. אולם, הסרט הנוכחי היה הצלחה מתונה ברוב התחומים, כאשר חלק מזה קשור למה שהוא עושה נכון וחלק להקבלה לתקופה הנוכחית, כאמור. בין אם זה בתחושת החרדה הכללית שאיש אינו בטוח והעולם נראה כאילו הגיע לקיצו, או בדברים ספציפיים. למשל נציגי ממשל לבושי חליפה סטרילית, הפרדה בין בני משפחה מחשש לחייהם של המבוגרים, או ממש סצנות המתרחשות בחדרים מלאי יריעות פלסטיק מבודדות בזמן שבחדר אחר עובדים על תרופה בלי להבין עדיין את המחלה.

כסיפור אהבת נעורים, זה אחד החמודים שראיתי מזה שנים ובקלות סרט התיכון הכי טוב מאז ״חורשות את הלילה״ (עדיין שם נורא לסרט המתוק שהוא ״בוקסמארט״). ספרו של סטרמר ממנו עובד ״ספונטנית״ מוגדר כ-YA, כלומר כמיועד לפלח השוק של מבוגרים-צעירים, אותו מונח אמריקאי שאני אף פעם לא באמת מבין. לא בתור חובב קריאה שהוא נער-לשעבר, שכבר אז לא תמיד מצא קורלציה בין גיל הגיבורים הספרותיים לגיל הקורא. בכל מקרה, מארה ודילן הם מהזוגות הקולנועיים האלה שאתה רוצה שיהיו יחד לפני שהם מבינים את זה בעצמם, ועצם סכנת ההתפקעות יכולה לקרב או להרחיק אותם. כי מצד אחד אין מחר, ליטרלי עבור חלק מן הדמויות בסרט, ומצד אחר מה הטעם בכלל. הרבה מן הרצון שלי לאיחוד המיוחל נבע מהחיזור מלא הכנות והמבוכה ומן מהכימיה בין השחקנים, שנראים ומשחקים כאילו הם בגיל של הדמויות פחות או יותר (שניהם היו סביב 20 בזמן הצילומים).

קתרין לנגפורד האוסטרלית ודאי מוכרת לצופי הסדרה ״13 סיבות״, או הסרט ״באהבה, סיימון״, בשניהם גילמה תלמידת תיכון. אני חושב שנחשפתי אליה לראשונה רק ב״רצח כתוב היטב״ (עדיין שם מסורבל לממתק שהוא ״נייבס אאוט״), שם גילמה את צעירת המשפחה. יש לה לא רק שם של כוכבת הוליוודית משנות הארבעים של המאה הקודמת, אלא גם פרצוף של אחת. כאן היא מקסימה על אף שהדמות שלה זעופה ועוקצנית, לפחות בהתחלה, ואני מוכן לראות כל דבר שהיא משתתפת בו מעתה. בתקווה שהוליווד לא תרד לחייה בענייני משקל (כפי שקראתי לצערי כשגיגלתי את שמה). צ׳ארלי פלאמר החל לשחק בגיל צעיר אף יותר מהקולגה שלו והתבלט ב-2017 כשכיכב בשני סרטים מאוד שונים – ״להישען על פיט״ ו״כל הכסף שבעולם״. גם הוא שופע קסם בהופעתו, אבל בעיקר רוך וחיוביות שמתנגשים ומשלימים את הדמות הראשית. השניים נתמכים היטב בידי שחקני המשנה: רוב היובל ופייפר פראבו כהוריה המובסים של הגיבורה, היילי לאו בתור הבסטי שלה (שדווקא כן נראית מבוגרת מדי לדמות שלה אבל אני מניח שזה ככה גם ב״ריברדייל״), והקומיקאית איבון אורג׳י בתפקיד לא קומי במיוחד, כסוכנת FBI שנשלחת לחקור את תופעת הטינאייג׳רים המתבקעים.

את סיפור ההתבגרות והאהבה הראשונה מטלטל הסרט בעזרת המכשיר העלילתי המפתיע של ההתפוצצויות הספונטניות. זה לא הופך אותו לסרט אימה, למרות מורבידיות מסויימת, מחווה מתבקשת ל״קארי״ והרבה ספלאטר, כולל גם שאוט-אאוט לקולנוע של דייויד קרוננברג. אולם, הרגעים המעטים והחדים הללו כוללים כמויות קומיות של דם מזוייף והעיקר הם הרגעים נטולי השליכטות. אלה שמוסיפים אלמנט של מתח מסוגת הפצצה המתקתקת. לא רק שכל הנערים והנערות בסכנת התפזרות מתמדת, כולם גם אסימפטומטיים, אם להשתמש במושג מגדיר מזמנים אלה. כמעט כל הרגעים שבהם עוד נער/ה הפכו לשלולית דם מלאכותי הצליחו לתפוס אותי לא מוכן, והחרדה עלתה ככל שהסרט התקדם והחיבה לדמויות מסויימות עלתה יחד עם הדאגה לגורלן. היוצרים משכילים להשתמש בכך גם לצרכים קומיים ולגם להקפצת מפלס החרדה והמעורבות הרגשית, אבל גם לועגים די במופגן על הנסיונות של הדמויות בסרט לפענח את הגורם לתופעה. רוצה לומר, זה לא הפרק המבריק של סאות׳פארק ובו אנשים מתלקחים ספונטנית משום שנמנעו מלשחרר גז ליד בני/בנות זוג (פרק 2 בעונה 3). קבלו את נקודת המוצא העלילתית כפי שהיא ולא כתעלומה בלשית שיש לפענח.

בתור משל, הסרט שיחק שוב ושוב עם הציפיות שלי לגבי מקור ומהות ההתפוצצויות הספונטניות. בתחילה חשדתי שמדובר באלגוריה לתופעה המאפיינת את תחילת ההתבגרות המינית אצל נשים בלבד, עד שתלמידים ממין זכר החלו להשפריץ דם אף הם. מאוד חששתי שזה יילך לכיוון של סיפור נוצרי על הסכנות שבמין לפני הנישואים, אז שמחתי להתבדות. אפשר לקחת את זה לכיוון של זעם נעורים שאינו מוגבל מגדרית, אותה הרגשה שאתה עומד להתפוצץ מרוב רגשות גואים שמאפיינת את התקופה הזו בחיים. או באופן פחות אלים ויותר מלנכולי, התחושה לקראת סוף התיכון שכל האנשים סביבך עומדים להתאדות מחייך והעתיד נדמה מפחיד. לכל דור הפחדים שלו ממה שמחכה שם בחוץ, ואם העלילה הייתה מתרחשת בסוף הסיקסטיז (או בישראל) הייתי אומר שהסרט עוסק בפחד של מתבגרים מן המוות המצפה להם בסיטואציה צבאית. אבל כיוון שהסרט הוא פחות או יותר על דור התיכוניסטים של ימינו, הקרוי Gen Z באופן חסר מעוף, אולי החרדה היא לקץ האנושות. בין אם בעקבות משבר האקלים או בכלל העולם שאנחנו, בני כל הדורות הקודמים, משאירים להם.

״ספונטנית״ מנגן על כל סוגי הפחדים הללו ועוד כמה שחבל לקלקל, ובערך בכל 20 דקות מתוך ה-100 שלו מחליף ניגון ונקודת מבט על הסיטואציה. זאת על אף שהוא נצמד במובהק אל הגיבורה ונחווה דרך עיניה (מלבד רגע אחד שחותר תחת המוסכמה הזו של דמות המספר). הוא עושה זאת בקריינות שכנראה אי אפשר בלעדיה בעיבוד ספרותי, בהעמדת המצלמה, ובהיכללותה של הגיבורה בכל סצנה. אולם, עוד השקפות עולם ועוד דרכי הסתכלות על המתרחש בהחלט נקרות בדרכה של הדמות המרכזית. וככל שמצבה האישי משתנה כך גם סדר העדיפויות שלה. כך מחליק הטון של היצירה מקומי לדרמטי, מאופטימי לפסימי, או מסרקסטי למתרגש. מבלי להחליף גיבורה ומבלי להחליף לה אישיות, או לוותר על אמינות רק כדי להעביר מסר. כל זה לא הופך אותו לצפיית חובה שתשנה את חייכם, כפי שסרטי תיכון דווקא כן מסוגלים לעשות בעיניי, אבל הוא בהחלט סרט מעניין מן המקובל לאחרונה בז׳אנר. בטח ובטח בזמן המגפה, כשכולם סביבנו עלולים ליפול קורבן בכל רגע נתון והמורטליות של כולנו משתקפת מכל מסך. אז לפחות שתתובל בקצת צחוקים, גועל, רגשות שפיציים ותום נעורים.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.