• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

דוקאביב 2020: הזוכים, "סיבוב בטוקיו", "טיונינג", "בטיחות123", "שלושה יוסי"

11 בספטמבר 2020 מאת עופר ליברגל

פסטיבל דוקאביב נמצא כעת בשלבי הנעילה שלו, אם כי בהתאם למתכונת המיוחדת שלו השנה חלק מן הסרטים עדיין יהיו זמינים לצפייה דרך האתר בימים הקרובים, בהתאם למועד הבכורה הישראלית הווירטואלית שלהם. את הפוסט המסכם שלי, אחרי שני דיווחים, אקדיש בעיקר לסקירת חלק מן הסרטים שהוצגו במסגרת החביבה עליי, "עומק שדה" – מסגרת לסרטים הבוחנים את גבולות הקולנוע התיעודי, או מאתגרים את הקהל עם קולנוע פחות נרטיבי או איטי יותר בקצב. בפוסט על פסטיבל קולנוע דרום כתבתי על "קודה לקפיטן" שמציג גם הוא במסגרת הזו במקביל, ואליה משתייכים גם חלק מן הסרטים עליהם כתבנו בפוסט ההמלצות טרם הפסטיבל. בפוסט זה אכתוב על הזוכה בקטגוריה, על סרטים אחרים עליהם טרם כתבנו שאני קצת מעדיף על פניו, וכן אשוב ואסקור סרט מתוך התחרות הישראלית. עוד קודם לכן, זו רשימת הזוכים בתחריות הפסטיבל השונות.

זוכי התחרות הישראלית:
הסרט הטוב ביותר: "אהבה זאת לא היתה". בימוי: מיה צרפתי
פרס הבימוי: "מלחמתה של רעיה סיניצינה". בימוי: יפים גרבוי
פרס חבר השופטים: "אין סנטימנטים". בימוי: ארתור אברמוב
פרס סרט הביכורים: "גשם בעיניים". בימוי: רון עומר
פרס העריכה: "שלושה יוסי". בימוי: יעל קיפר ורונן זרצקי. עריכה: תור בן מיור.
פרס הצילום: "מלחמתה של רעיה סיניצינה". בימוי: יפים גרבוי, צילום: יפים גרבוי, דניאל בינסטנד.
פרס התחקיר:  "הלובי". בימוי ותחקיר: מור לושי.

זוכי התחרות הבינלאומית:
הסרט הטוב ביותר: "קולקטיב". בימוי: אלכסנדר ננאו
ציון לשבח: "הציירת והגנב".  בימוי: בנג'מין רי

זוכי תחרות עומק שדה:
פרס החזון האמנותי: "סיבוב בטוקיו". בימוי: אילה בקה ולואיז למואן
ציון לשבח: "הלוויה ממלכתית". בימוי: סרגיי לוזניצה

זוכה פרס "מעבר למסך" (מסגרת לקולנוע ליצירת שינוי חברתי, סביבתי ופוליטי)
פרס הסרט: "אסוואנג". בימוי: אליקס איין ארומפק

זוכי תחרות הקצרים:
פרס הסרט: "תחנת האנטסוויל". בימוי: כריס פיליפון וג'יימי מלצר
ציון לשבח: "הורסט". בימוי: מיקי פולונסקי

זוכי תחרות הסטודנטים על שם רותי גוטסמן:
פרס ראשון: "בית".  בימוי: סמדר אפשטיין פלגי.  מכללת ספיר
פרס שני: "בדילוגים קלים". בימוי: גיא הודס. סם שפיגל
פרס שלישי:  "דימום". בימוי: מועאד גאדר. בצלאל
מלגת הצטיינות ע"ש משה לב בתחום הצילום: "הדייג האחרון בים כנרת". צילום: נחשון טאישי טאנאקה. בצלאל
מלגת הצטיינות ע"ש משה לב בתחום העריכה: "בדילוגים קלים". עריכה: יובל ניצן. סם שפיגל

ברכות לזוכים. כעת לסקירות.

סיבוב בטוקיו
Tokyo Ride

הסרטים של צמד הבמאים אילה בקה ולואיז למואן הם אורחים די קבועים במסגרת "עומק שדה" – זהו הסרט הרביעי שלהם בו צפיתי במסגרת זו, אחרי "אושר אינסופי", "מוריאמה-סאן" ו"בית בוטו". הסרטים שלהם הם לא תמיד החביבים עלי מתוך המסגרת ולא תמיד דיווחתי עליהם בחיוב או בכלל (למעשה, בכל פעם אייתתי את שמותיהם באופן שונה), אבל הם כן כמעט תמיד הכי נגישים מתוכה. נקודת המוצא של באקה ולמואן תמיד קשורה לארכיטקטורה, אבל במהלך כל הסרטים שלהם הפוקוס עובר מן המבנה או המבנים לאנשים הייחודיים שהם מתארים, כאשר לא תמיד הם הדוברים של סרטם. את המפגש עם המבנים ועם האנשים הם עוטפים בכותרות בין חלקי הסרט שמקנים ליצירה חוש הומור עדין אך אוהב למושא התיעוד.

סרטם החדש הוא השלישי ברצפיות שמצולם בבירה היפנית (או לפחות השלישי ברציפות מבין אלו שראיתי) וגם הראשון שלהם בו אדם בודד נוסע עמם ברחבי העיר. המרואיין הוא האדריכל זוכה הפרסים ריואה נשיזאווה, שהציע להם כבר לפני מספר שנים לקחת אותם ליום סיור בעיר במכונית הישנה והלא-ממש-מתפקדת שלו, המכונה "ג'וליה". המפגש מתרחש ביום גשום ודומה כי מזג האוויר והמכונית עצמה תופסים בסרט לא פחות מקום מן הארכיטקטורה העירונית, או המבנים והאנשים בהם נשיזאווה בוחר לדון ולא להראות. הדגש שלו הוא לאו דווקא על העבודה שלו, אלא על האנשים שעיצבו את עולמו, כולל שותפתו ליצירה קאזויו סג'ימה, שמופיעה בסרט די באריכות ואף מתארת את שגרת העבודה שלה בפירוט רב יותר. הסרט מציע טעימות מן האופי של טוקיו ודיון קצת יותר ארוך, אבל לא ממצה, בהבדלים בין תרבויות. נשיזאווה מביע הערכה לתרבות אירופאית ומתאר את התרבות היפנית כמי שמעדיפה באופן עקרוני את החדש על פני השימור. הבחירה לצלם את הסרט בשחור-לבן מקנה לו מימד שיש בו שימור או משהו מעט נוסטלגי. רובד מעניין בסרט הוא שהבמאים למעשה כבולים למסלול של האדם אותו הם מצלמים. אף כי צילום הטיול לכאורה לא תוכנן מראש, דומה כי נשיזאווה בונה את סדר היום שלו מתוך מחשבה על הסרט, עד הסיום בו במתכוון ובמוצהר הבמאים מאבדים שליטה על הסרט של עצמם.

המעמד של נשיזאווה כבכיר בתחומו עלול לתת את הרושם כי מדובר בסרט פחות קליל ממה שהוא באמת. הניסיון של הבמאים הוא יותר לתפוס את הרגע בשיחה חברית ופחות לייצר דיוקן מורכב. הקלילות הזו היא יסוד חשוב בעבודה שלהם וביכולת שלהם לתקשר עם הקהל, אך היא גם המימד שמעט מרתיע אותי בעבודה של צמד הבמאים בכלל, ובאופן ספציפי בסרט זה, על אף שהוא אחד מן הסרטים היותר טובים שלהם בעיניי. או לפחות מרתיע אותי להמליץ על הסרט באופן גורף, או לסמן אותו כאחד מן התיעודיים הבולטים והמקוריים של השנה. לכן, הופתעי מעט מן הזכייה שלו בפרס של המסגרת המאתגרת. אף על פי שיש בסרט אלמנטים רפלקסיביים, הוא מרגיש כזוכה מתאים יותר בפרס חביב הקהל מאשר זוכה בקטגוריית "עומק שדה", תחרות שבה השנה היו מספר סרטים שאהבתי יותר, בהם גם הסרט הבא.

טיונינג (כיוון, התכווננות)

מדובר בסרט ישראלי, אך הבמאי אילן יגודה בחר לסרטו שם שהוא מילה לועזית אותה הוא תירגם חלקית בכותרת משנה בסוגריים. משמעות הכותרת באופן ישיר היא כיוון המיתרים של הפסנתר, אם כי באופן עקיף יותר מדובר בכיוון מצב רוח שמבצע הפסנתר לסביבתו. הסרט מצולם בתחנת הרכבת סבידור מרכז בתל אביב, בה מוצב פסנתר לשימוש הציבור, בדומה לתחנות רכבת נוספות, ממה שזוכר לי מן הימים הרחוקים בהם נהגתי להשתמש ברכבות (עד חודש מרץ השנה). הסרט עוקב במשך חמישים דקות אחרי הנעשה בתחנה, בעיקר אך לא רק סביב הפסנתר. ללא דברי קריינות או חוט מקשר, הסרט נחווה כאוסף של סיפורים קצרים על מפגשים בין אנשים, כולל כמה סצנות שמראות כי יש אמת בביטוי "מוזיקה מחברת בין אנשים". רמות הכישרון השונות של הנגנים האקראיים, מילדים שמאלתרים ועד חייל שדומה כי יכול להופיע בכל מועדון ג'אז, תורם למרקם האנושי.

האופי של תחנת רכבת לא עוזב את הסרט: פנים עצובות של עוברי אורח שעוצרים לרגע, שאלות לעמדת המודיעין, הסתבכות עם השימוש בכרטיס או ויכוח בעקבות אובדן כרטיס. פחות או יותר באמצע הסרט יש גם רגע של טיונינג לפסנתר עצמו. כיוון נוסף של הסביבה מתבצע בשעות הלילה, בהן נראה גם איש תחוזקה אשר מנגן, לבקשת חבריו. לרגע לא קיימת תחושה כי אין תכנון או מחשבה מאחורי האופן בו מסופרים המקרים: יגודה וצוותו, בהם הצלם אמנון חורי והעורך אורון אדר, כמעט ואף פעם לא מסתפקים בזווית בודדת לתיאור מפגש או התרחשות בתחנת הרכבת. עד כמה הדבר שנראה אקראי מכיל למעשה אלמנטים מובנים נחשף בסיקוונס הסיום של הסרט. לכאורה זהו עוד קטע נגינה ושירה על הפסנתר, למעשה בחירה אמונתית שעומדת כקונטרה מול הדיוקן של הישראליות אשר נחשף במהלך היצירה כולה – זעקת כאב אשר לא מבטלת את החן והאופטימיות של המפגשים האחרים שקודמו לה, אולם היא בהחלט שולחת את המחשבות לכיוון אחר.

בטיחות123
Safety123

נסיים את הסיבוב שלנו בעומק שדה עם סרטם של צמד הבמאים ג'וליה גוטווניגר (לא המכונית מהסרט הקודם-קודם) ופלוריאן קופלר, סרט טיפוסי למסגרת כיוון שהוא נסוב סביב נושא כללי ולא סביב דמות או סיפור. הנושא הוא החיים בהרי האלפים במאה ה-21, בדגש על פעילות בטיחות שונות של גורמים שונים. מעבר לשיקולי בטיחות רגילים, הסרט מראה כיצד מנתבים שיטפונות לנתיבים פחות הרסניים, מדרדרים סלעים במורד ההר על מנת לחקור מפולת סלעים, ומבצעים מפולות שלגים יזומות מבלי שגבר שוודי יפקיר את משפחתו. צמד הבמאים עובר בין כמה מוקדי התרחשות ותוך כמה מוקדי התבוננות. לעתים מצולם רק הנוף עצמו, לעתים עבודות הבטיחות, לעתים ההתרחשות אינה בערים או בישובים עצמם אלא בחדרי ישיבות או אולמות כנסים, בהם דנים בצד המדעי והטכנולוגי של שמירה על הבטיחות ועל הנוף. הסרט מתרחש במגוון עונות ועוסק במגוון בעיות, אך לא נראה כי הוא סובל מעומס יותר של נושאים, שכן הכל מתחבר לסוג של מאבק שהוא גם קשה, אך גם חלק משגרה.

למרות היופי של הסביבה המתוארת וההיבטים הרבים שעולים מן ההתערבות בטבע לצורך שמירה על חיי אדם, בשעה הראשונה של הסרט הוא לא לכד את תשומת לבי באופן מיוחד, או סיפק דימוי אשר יוותר עמי. בנוסף, חשתי כי יש משהו לא אחיד בקצב שהיוצרים מנסים להקנות לסרטם. אולם, הרושם הזה השתנה כאשר הסרט עובר לטפל לא רק בשמירה על הבטיחות, אלא גם בהתמודדות עם תוצאות של תאונות. בין סצנות טיפול בנפגעים או היערכות לכזו, הבמאים מציצים לסדנת הדרכה לבישור בשורות קשות למשפחות של נפגעי אסון. זו סיטואציה אמתית שמזכירה דומות לה בקולנוע הבדיוני של פדרו אלמודובר, עם איש צוות רפואי המתאמן במסירת הודעה לאישה על מותו של בנה בדרך לבית הספר. אף כי מדובר בסרט תיעודי, יש מימד של בדיה ומשחק בסצנה: השלט שמצביע על כך שמדובר בסדנת הדרכה ותרגול נראה בגלוי ומודגש יותר מאשר במקרים אחרים בסרט. אולם, עצם ההנחה כי האישה שמקבלת בשורה קשה לא באמת איבדה את בנה, לא מסתירה את העובדה הכואבת כי למרות כל המאמצים, סצנות כאלו מתרחשות. ניתן לטעון כי הכנסת הסצנה הזו מכניסה גוון מלודרמטי ורגשי שנוגד את הקור היחסי של רוב הסרט, או שמדובר בסחיטת דמעות ותשומת לב זולה. אני סבור כי בסופו של דבר מדובר בחלק מהותי בדיוקן של הסביבה המתוארת. זה לא סרט על האלפים, אלא סרט על אנשים אשר מנסים לחיות באלפים. כך שלא מדובר באחד משיאי הפסטיבל מבחינתי, אבל כן בסרט ראוי.

שלושה יוסי

נחזור לתחרות ישראלית ונסיים את סקירת הפסטיבל הלא שגרתי של 2020 עם סרט שחוזר לסרט שהוצג במהדורה הראשונה של פסטיבל דוקאביב, אי שם ב-1999. הסרט המקורי הוא "שני יוסי" של יעל קיפר וענת פישביין, אודות מחוסרי דיור שפרצו לבניין נטוש ביפו ומסרבים להתפנות ממנו בלי פתרון הולם. יוסי מן הכותרת היה אז אב חד הורי לארבעה ילדים מתבגרים שחי סוג של חיים כפולים. ביתו הוא עם מחוסרי הדיור בבניין הנטוש והוא שותף למאבק שלהם כפעיל חברתי, אבל הוא גם עובד ככבאי ומחוץ לבניין הוא לובש מדים וסוג של זהות אחרת. כולל טיפול בשריפות שמציתים בבניין חבריו למאבק, שהוא לפעמים שותף להן בזהותו כחסר בית.

קיפר ושותפה הנוכחי רונן זרצקי הם כבר נוכחים די קבועים בפסטיבלי הקולנוע התיעודי בארץ, ויצא לי כבר לכתוב בחיוב על סרטיהם מספר פעמים. זוג היוצרים חוזר לחומרי הסרט ההוא ומלווה אותם בצילומים חדשים של גיבורי הסרט מקורי, כאשר שני הסרטים ערוכים יחד במלאכת מחשבת שהפכה את פרס העריכה בו זכה לדבר הצפוי ביותר בהכרזה של הזוכי בפסטיבל השנה. הסרט החדש מציג יוסי שלישי, המתובנן אחרי יותר מ-20 שנה גם באירועי הסרט הקודם וגם בבניין היוקרתי שקם במקום המבנה הרעוע בו התגורר. פרט לסיקוונס הפתיחה, הבניין המעוצב היטב אינו חלק מן הסיפורים של הצילומים החדשים. המוקד הוא מה שקרה לדמויות לאורך השנים. מי שיחפש סיפור מופלא של התגברות על אתגרים, לא ממש ימצא אותו כאן. מצד אחד, לדמויות כיום יש סוג של קורת גג ודומה כי לפחות יוסי עבר מלהיות מחוסר דיור ללהיות עני שיש יותר עניים ממנו. אך התמונה המצטיירת בסרט מראה כי המקום לתוכו נולדת די מעצב את החיים. יש בסרט סיפורים על כוחה של משפחה, ומבלי להרוס יותר מדי את התגליות יש גם הרבה אכזריות, או סתם נטישה, בתוך המשפחות המתועדות.

לדעתי יש משהו נכון ערכית בעצם החזרה לחומרים הישנים. השיבה לאותן דמויות מקלה מעט על התחושה הקשה מול סרט תיעודי המתאר עוני. ״שלושה יוסי״ מגיע לנקודת סיום נראטיבית, אך ברוב המקרים החיים הקשים של המתועדים נותרים, מינוס החשיפה לציבור. המבט אל העבר, הן של יוצרי הסרט והן של המתועדים באותם חומרים, מעניק כבוד מחודש למצולמים ולסיפורים האישיים שלהם. סיפורים שכוללים לפעמים האשמות סמוית או גלויות נגד דמויות אחרות או נגד המערכת. אולם, דומה כי עיקר הערך שלהם הוא עצם השמעת הקול של הדמויות והענקת זמן מסך לדימוי הכפול שלהם, בגרסת 1997 בה נערכו רוב הצילומים לסרט המוקדם ובגרסה העכשווית של צילומי סרט זה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.