• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 5: "אדומים"

7 בספטמבר 2020 מאת אור סיגולי

זו הפעם השלישית בעולם האוסקרים של סריטה שאנחנו מתגלגלים אל הטקס של סרטי 1981. הפעם הראשונה הייתה כמובן בפרויקט הזוכים עם נציג השנה הזו, "מרכבות האש", ואז בעונה השנייה של פרויקט המפסידים עם "שודדי התיבה האבודה". עתה אנחנו שבים אליה בעונה השלישית, זו שעוסקת בסרטים שזכו בפרס הבימוי אך הפסידו את פרס הסרט (לינקים לכל פרקי הפרויקט, בסוף הטקסט. כרגיל).
במהלך כל שנות השמונים, רק פעמיים פוצלו שני הפרסים הגדולים של הערב. הראשונה הייתה זו שנעסוק בה כעת, והנוספת התרחשה ממש בתום העשור כאשר "נולד בארבעה ביולי" ניצח בבימוי ו"הנהג של מיס דייזי" בפרס הסרט. אל דאגה נגיע גם אליו. יש לא מעט מן הדומה בין שני המקרים, מלבד אחד קיצוני – "הנהג של מיס דייזי" בכלל לא היה מועמד על בימוי.

זוכה פרס הבמאי הטוב ביותר של הטקס ה-54 היה וורן בייטי, ששבר כמה וכמה שיאים עם סרטו השני "אדומים" (Reds), אפוס שאני מאמין שיותר אנשים מזהים בעקבות מפלת האוסקר שלו מאשר צפו בו בפועל. קל להבין אותם, מדובר בשלוש ורבע שעות סרט.
התדהמה בהקשר להפסדו של "אדומים" ל"מרכבות האש" נעוצה בזה שהיה לו את כל מה שצריך בשביל לזכות. הוא היה כוח מאוד דורסני במהלך העונה וענה על כל מה שזוכה אוסקר אולטימטיבי צריך להיות. בעקבות שילוב של כל מיני סיבות, בסופו של דבר "אדומים" כופף באופן שאין לו הרבה תקדימים במהלך תולדות האוסקר, בטח בזמנו. אנחנו פה כדי לראות מה קרה.

עוד לפני האוסקר…

שנים רבות וארוכות רצה השחקן-במאי-תסריטאי-מפיק, ובאופן כללי אצולה הוליוודית, וורן בייטי, לעשות סרט על חייו של העיתונאי והאקטיביסט ג'ון ריד, מחבר הספר "עשרה ימים ששינו את העולם". יש אפילו עדויות לכך שהעורכת של הסרט, דידי אלן האגדית, שמעה את בייטי מדבר על האיש שסיקר את מהפכת אוקטובר של לנין עוד בתקופת ההפקה של "בוני וקלייד", אי שם ב-1967.

על התסריט, המתאר את פועלם של ריד ואהובתו הכתבת לואיז בריאנט בארה"ב ורוסיה על פני כחמש שנים, עמל בייטי יחד עם טרוור גריפית'ס במשך תקופה ארוכה, שכללה גם את התמודדותו של גריפית'ס עם מות אשתו בתאונת מטוס. על פי הדיווחים, לא מעט מבכירי הכותבים בהוליווד השתתפו בשלב כזה או אחר בכתיבת התסריט.
בייטי, אז בן 44, היה כבר כוכב הוליוודי בסדר גודל שמעט השתוו לו. לא רק שאחותו הגדולה, שירלי מקליין, נחשבה לאחת השחקניות הטובות של דורה, הוא בעצמו שבר לא מעט תקרות זכוכית. סרטו הראשון היה "זוהר בדשא" של איליה קאזאן מ-1961, כאשר הוא היה בן 24 ויפה בקטע שאין לתאר. שש שנים אחר כך כבר היה קלייד בורו במאסטרפיס של ארתור פן "בוני וקלייד", בורא חצי מצמד מיתולוגי, ומשם הפך לאחד השחקנים המחוזרים ביותר בעולם, אחרי הופעות בסרטים כמו "הקלפן והיצאנית" ו"שמפו" שפחות או יותר הגדירו את הסבנטיז.
ב-1978 יצר בייטי שיא אוסקרי כאשר הצליח בשנה אחת להיות מועמד כמפיק, שחקן ראשי, תסריטאי ובמאי על אותו הסרט – "השמיים יכולים לחכות". משהו שאפילו אורסון וולס, לורנס אוליבייה ו-וודי אלן לא הצליחו. ולא רק זה, בייטי הצליח לעשות את זה שוב, בהפרש של שלוש שנים בלבד.

הפקת הפאר של "אדומים" (32 מיליון דולר. מעל 91 מיליון כיום, בחישובי אינפלציה) הייתה סרטו השני של בייטי, והוא אסף את כל אנשי הצוות הגדולים ביותר בעולם. העריכה הייתה, כאמור, בידיה של דידי אלן ("אחר הצהריים של פורענות", "בוני וקלייד") שגם חתומה כמפיקה; הצילום הוא של ויטוריו סטורארו, כנראה אחד מחמשת הצלמים הגדולים בהיסטוריה ("אפוקליפסה עכשיו", "הקונפורמיסט"); המוזיקה הולחנה על ידי אגדת ברודווי סטיבן סונדהיים ("סיפור הפרברים", "ג'יפסי", "סוויני טוד") ודייב גרוסין; המעצב האומנותי היה ריצ'רד סילברט ("צ'יינטאון", "המועמד ממנצ'וריה", "תינוקה של רוזמרי"); והתלבושות על ידי שירלי ראסל ("טומי"). וזה עוד בלי להזכיר את הקאסט.
לצדו, ליהק בייטי את דיאן קיטון, ארבע שנים אחרי האוסקר הנהדר על "הרומן שלי עם אנני", את ג'ק ניקולסון שש שנים אחרי "קן הקוקייה" ושנה אחרי "הניצוץ", את השחקנית המהוללת-במיוחד מורין סטייפלטון, את ג'ין הקמן לשתי סצנות, פול סורבינו, אדוארד הרמן עליו השלום ועוד.

"אדומים" יצא לבתי הקולנוע ב-3 לדצמבר 1981, זכה לביקורות טובות ולהצלחה סבירה בקופות. כרטיס הכניסה שלו לאוסקר היה די מובן מאליו. יותר מזה, על פניו לא היו לא מתחרים בכלל.

מסלול הניצחון של בייטי וההפסד של "אדומים"

על המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-54 פרטתי בפרק על "שודדי התיבה האבודה", אז הפעם אעשה זאת בקצרנות.
"אדומים" הוביל, ובגדול, עם 12 מועמדויות. כמה בגדול אתם שואלים? ובכן, הוא צבר הכי הרבה מועמדויות מאז "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (13) ב-1966. כלומר, 15 שנה. בנוסף, הוא היה לסרט ה-13 בכל תולדות האוסקר שהיה מועמד לכל ארבע קטגוריות המשחק, והאחרון שיעשה את זה עד דיויד או. ראסל 30 שנה אחר כך ("אופטימיות היא שם המשחק"). זה די בגדול.
"האגם המוזהב" זכה ל-10, כמות עצומה לסרט בסדר גודל שכזה; "שודדי התיבה האבודה" קיבל 8 מועמדויות ללא תסריט או משחק; "מרכבות האש", לעתיד הזוכה, עם 7 מועמדויות בכל המקומות החשובים; ו"אטלנטיק סיטי" עם כמות מכובדת למדי של 5 מועמדויות.
זאת הייתה השנה האחרונה עד 2005 בה קטגוריות הסרט והבימוי חפפו לחלוטין (שנה שגם בה היה פיצול).

1981, וזה לא דעה פרובוקטיבית במיוחד, לא הייתה שעתו היפה ביותר של האוסקר. על איכויות המועמדים הסופיים כמובן שתמיד אפשר להתווכח (בטח שעל זהות הזוכים) אבל נדמה שזה אחד מהטקסים הזקנים ביותר אי פעם, כזה שפסח על סרטים מרשימים שעוסקים ביחס לשחורים בארה"ב ("רגטיים" עם 8 מועמדויות בלי בימוי וסרט) או מעמד הנשים ("אשת הקצין הצרפתי" עם 5 מועמדויות בלי בימוי וסרט). וזה עוד בלי להזכיר סרטים משמעותיים כמו "דרכו של קאטר" (אפס מועמדויות), "ארבעה חברים" (אפס מועמדויות), או "נסיך העיר" (מועמדות אחת לתסריט).
זאת הייתה גם שנה די משמעותית לקולנוע האימה עם "סקרנס", "אינקובוס" ו"מיי בלאדי ולנטיין", אבל בסדר, נו. פחות לדיון שלנו.

על פי כל הנתונים היבשים, "אדומים" היה אמור לפרק את התחרות. לא רק שהוא הפקה ענקית של כוכב עצום, שעוסק בסיפור אמיתי ועוד יש לו מצפון, כבמאי וורן בייטי פחות או יותר ניקה את הלוח במהלך העונה. הוא זכה בפרס מטעם גלובוס הזהב, פרס איגוד הבמאים, פרס המבקרים של לוס אנג'לס, וה-NBR.
אמנם פרסי הסרט נגזלו ממנו פעם אחר פעם – בגלובוס הזהב זכה "האגם המוזהב", איגוד המבקרים ופרס המבקרים של לוס אנג'לס הלכו ל"אטלנטיק סיטי". אפילו כשזכה מטעם ה-NBR "אדומים" היה צריך לחלוק את זה עם "מרכבות האש" – אבל על פניו כמות המועמדויות והעלילה שלו העידו על איתנות גבוהה יותר מהשאר.
בנוסף, אמנם אם מסתכלים על זוכי האייטיז כמו "גנדי", "זיכרונות מאפריקה" ו"הקיסר האחרון", סרטו של בייטי משתלב בהם נפלא, אבל כנראה שבשלב ההצבעה של 1981 האקדמיה עוד הייתה קצת בפאזה הסבנטיזית שלה, עם זוכים כמו "קרמר נגד קרמר" ו"אנשים פשוטים". נראה שפשוט "אדומים" הקדים את זמנו באיזה שנה או שנתיים. או אולי הטווה דרך. אתם תשפטו.

עוד משהו שצריך לקחת בחשבון הוא הפוליטיקה שמעורבת בעניין, או לפחות הווייב הכלכלי בהוליווד, שאיכשהו תמיד מפתיעה אותנו בשמרנות שלה. רונלד רייגן הרפובליקני בדיוק נכנס לבית הלבן, ויכול להיות שסרט שעסק במהפכה הבולשביקית לא בדיוק היה הדבר שישב הכי טוב אצל הגווארדיה ההוליוודית שעדיין כוחה במותניה. להזכירכם, גם שני עשורים אחר כך כל מיני קולות בולטים זעקו על הפיכת הקאובוי לגיי. הם בטח לא זרמו על סרט שתומך בקומוניזם.
בנוסף, אני חייב לתהות האם יש פה משהו שקשור לאורכו של הסרט. כן, אנחנו יודעים שהאוסקר אוהב סרטים ארוכים, אבל "אדומים" מוגזם יותר גם באספקט הזה. לראייה, בכל 45 הטקסים עד "אדומים", רק חמישה נוצחו על ידי סרטים מעל שלוש שעות ("חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "בן חור", "ציד הצבאים"). פחות מ-9%. זה לא המון.
לאחר 1981 הצטרפו חמישה נוספים למועדון זוכי השלוש שעות ומעלה: "גנדי", "שר הטבעות: שיבת המלך", "רשימת שינדלר", "טיטניק" ו"רוקד עם זאבים".

אולי אלו הסיבות מדוע "אדומים" חטף סטירת לחי די רצינית בטקס עצמו, שהתקיים ב-29 במרץ 1982. הוא ניצח רק רבע מכמות המועמדויות שלו: פרס הבימוי לבייטי כמובן, פרס שחקנית המשנה למורין סטייפלטון בתפקיד האקטיביסטית אמה גולדמן, שבאמת מרגיש כמו פרס מפעל חיים לשחקנית אהובה הרבה לפני התפקיד עצמו (באופן כללי פרסי המשחק הנשיים באותה שנה היו מפוקפקים), ופרס הצילום לויטוריו סטורארו.
את פרסי המשחק הראשיים הפסיד "אדומים" לאגדות של "האגם המוזהב" (קתרין הפבורן עם האוסקר הרביעי שלה, והנרי פונדה עם המועמדות הראשונה שלו מאז "ענבי זעם" ב-1941); פרס שחקן המשנה נלקח מניקולסון לטובת ג'ון גילגוד של "ארתור" (ניקולסון יזכה שנתיים לאחר מכן); את פרסי התסריט המקורי והתלבושות הפסיד ל"מרכבות האש"; ואת פרסי הסאונד, העריכה והעיצוב האומנותי ל"שודדי התיבה האבודה".

האם ההפסד היה מוצדק?

בקונספט הכללי של 1981, רגע לפני שנכנסים לענייני גיבור הפרק והזוכה האמיתי, אני בכל לבי חושב שהאוסקר הזה היה צריך ללכת ל"שודדי התיבה האבודה". לא רק שהוא העשוי היטב והמהנה ביותר מבין חמשת המועמדים, הוא גם זה שניצח את ההיסטוריה. על "אדומים" ו"מרכבות האש" מדברים אך ורק בהקשר אוסקרי, כאשר "האגם המוזהב" ו"אטלנטיק סיטי" די הוסטו הצידה. "שודדי התיבה האבודה" נשאר רלוונטי לתרבות שלנו, תופעה כל כך קיצונית ומפוארת שהאולפנים עדיין מנסים לשחזר, ועדיין ללא הצלחה.

אבל מעבר לבלוקבאסטר הספילברגי המדהים, אני חייב להודות שבזמן ש"אדומים" הוא זוכה ראוי יותר מהיבשושיות הבלתי אפשרית של "מרכבות האש", כסרט בפני עצמו הוא לא בדיוק איזשהו נוק-אאוט קולנועי מוחלט.
די ברור שוורן בייטי ניסה ללכת בדרכי האפוסים הגדולים של דיויד לין, בראשם "לורנס איש ערב" ו"דוקטור ז'יוואגו", שניים מהסרטים המהוללים ביותר בכל הזמנים. בעיני יש לסרטו של בייטי יותר במשותף עם "דוקטור ז'יוואגו", במיוחד בחלוקה בין חצי סרט מעניין לחצי סרט מאכזב. זאת בזמן שהוא לא מדגדג את הגדולה של זוכה האוסקר לשנת 1962 בעיקר כי לין מייצר אימג'ים וסיקוונסים שהעולם לא ראה לפני או מאז, ונהנה מתסריט מגובש של רוברט בולט, תחומים ש"אדומים" מקרטע בהם. סרטו של בייטי ללא ספק עשוי היטב, אבל אין בו אמירה קולנועית מעניינת במיוחד או עשייה פורצת גבולות, והתסריט שלו הוא סוג של בעיה.

"אדומים" בעצם מחולק לשני חלקים זהים באורכם. הראשון הוא מערכת היחסים בין ג'ון ולואיז (עם דגש על לואיז), על התשוקה, האגו והדרמה; והחלק השני הוא ג'ק ולואיז ברוסיה (עם דגש על ג'ון), מפלסים את דרכם במהפכה.
בעיני החלק הראשון הוא היותר מעניין כי הוא עוסק באנשים וברגשות, ויש בו הרבה מקום לצ'ארם הלא סביר בעליל של בייטי וניקולסון, אבל עדיין עיקרו הוא מערכת יחסים שכתובה באופן די קלישאתי עם המון מעידות והמון נאומים חוצבי להבות לקיטון שכאילו נועדו לאודישנים בבתי ספר למשחק. גם עיצוב הדמות של לואיז לא לגמרי עבר לי חלק, כי היא מרגישה כמו דמות נשית שגבר כתב. למשל, היא בוגדת בג'ון עם יוג'ין או'ניל אבל כשהיא מגלה שגם ג'ון לא היה נאמן היא המומה ונעלבת. זה מוציא אותה מאוד בעייתית ולא יציבה.
החלק השני הוא אולי המרשים ביותר קולנועית, אבל לי היה ממש קשה להישאר מרוכז במהלכו כי התחושה היא שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו דקות ארוכות-ארוכות. כאמור, 190 דקות סרט.

הברקה מעניינת של בייטי הייתה לשלב במהלך הסרט עדויות של אנשי רוח ואקטיביסטים אמיתיים, רובם מעל גיל 90, שמספרים על התקופה וגם קצת רכילות על הזוג שבמרכז הסיפור. מצד אחד יש בזה משהו באמת מעניין שמעניק איזו כנות מחד ואירוניה מאידך לסיפור המאוד פאתוסי הזה, ומצד שני מאריכים את זמן הסרט שלא לצורך וגם מבליטים את האילוסטרציה של ההפקה המתוסרטת.
הדבר שאותי הכי הרשים בעבודה של בייטי, או יותר נכון בעבודה של בייטי עם דידי אלן העורכת, היא חלק מהמעברים ובניית הסיקוונסים. קשה לי להגיד שהסרט ערוך למופת, כי אני לא יודע אם הזכרתי את זה כבר אבל מדובר ב-190 דקות, אבל יש בו מספר סיקוונסים מבריקים שנעשו בזכות העריכה של אלן כמו השבועות הראשונים של הזוג בניו יורק, והמפגש הראשון שלהם בדירה של לואיז. זה כנראה עניין מכוון, הסטקטו המבריק של החלק הראשון מול הסצנות הארוכות והנסחבות של החלק השני, אבל זה יותר כמו ניסוי שנכשל (בעיני) מאשר הצלחה אמיתית.

מבין שלושת האוסקרים שבהם זכה "אדומים" אין ספק שהצילום המרהיב של סטורארו הוא הראוי ביותר. הוא ניצח את "אקסליבר", "האגם המוזהב" (מה?), "רגטיים" ו"שודדי התיבה האבודה". מורין סטייפלטון בקטגורית שחקנית המשנה זה לגמרי שילוב מתוזמר של "יאללה, קחי כבר אוסקר" וחוסר קיצוני בתחרות, והבימוי לחלוטין היה צריך להיות אצל ספילברג.
אני חייב להתוודות שלא ראיתי הרבה ממועמדי 1981, אז קשה לי לקבוע האם שאר ההפסדים היו מוצדקים, אבל כן אומר שדיאן קיטון יכלה ובהחלט לנצח בזכות ההופעה המשובחת שלה, כזו שהזכירה לי את אן הת'וואי בקטע מוגזם. בתחום המשנה, גם אם ג'ק ניקולסון היה מביס את התחרות זה לא היה נורא במיוחד. למעשה, יכול להיות שהתפקיד שלו פה ראוי יותר לאוסקר מאשר "תנאים של חיבה".
בהקשר של וורן בייטי בפרס המשחק – ההפסד היה צפוי כי הוליווד לא יכלה לוותר על לתת להנרי פונדה את האוסקר. ייתכן ואם בתו, ג'יין פונדה, לא הייתה מרימה הפקה שלמה רק כדי שאבא שלה יזכה סוף סוף, בייטי היה מקבל את פרס השחקן ואז הבימוי בכל זאת היה הולך ל"מרכבות האש". תודה לאל שזה לא קרה.

וורן בייטי ביים רק שלושה סרטים נוספים לאחר "אדומים". את העשור הבא יפתח עם "דיק טרייסי", שהיה הצלחה אוסקרית בתחום הטכני (בייטי לא היה מועמד עליו לא כבמאי או כשחקן), ב-1998 חזר לאוסקר כתסריטאי של "בולוורת'" אם כי טרם הצלחתי להבין איך זה קרה, וחיכה 18 שנה נוספות לפני פרויקט הבימוי הבא שלו, "ללא חוקים" על חייו המאוחרים של הווארד יוז. הסרט הזה זכה לביקורות מחרידות ונמחק לגמרי מהמירוץ לאוסקר תוך דקה.
בין לבין בייטי הספיק להיות מועמד לאוסקר על הופעתו ב"באגסי" מ-1991, לככב שוב לצד אשתו אנט בנינג ב"סיפור אהבה" ולצוץ בקומדיה הזניחה "משחקי חברה" ב-2001. הפעם האחרונה שבאמת התעסקו באישיות הנוצצת, הייתה ב-2017, אז היה שלא באשמתו חלק מפאדיחת האוסקר הגדולה ביותר בכל הזמנים, הפעם היחידה בה הוכרז הזוכה הלא נכון בפרס הסרט. שנה לאחר מכן הוא וזוגתו להנחייה פיי דאנווי חזרו לתיקון הרושם. זה עבר יותר טוב. אבל אפילו זה לא נגע בו באמת. ככה זה כשאתה כוכב אמיתי.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. נייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"