• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״פרשת המים״, סקירה

20 בפברואר 2020 מאת עופר ליברגל

"פרשת המים" (Dark Waters) הוא לא רק סרט שנוצר בהשארת המציאות, הוא סרט שמבקש לצעוק דבר מה שהתרחש, ועדיין מתרחש, במציאות. הסיפור האמתי בו עוסק הסרט הוא קודם כל נושא סביבתי, אבל הוא גם מראה כיצד תאגידים מנצלים לרעה את הכוח שלהם וחומקים מעונש. גם במקרים בהם הם מרעילים ביודעין אנשים שעובדים עבורם ובדיעבד גםאת הסביבה האנושית כולה. זה גם סיפור של גיבור בשר ודם שמתנהג כמו בסרטים: עורך דין בחברה גדולה אשר מתמחה בהגנה על תאגידי כימיקלים, שמחליט לקחת על עצמו, בניגוד לעמדת החברה, ייצוג של האדם הקטן אשר סבל מידי אחד מן התאגידים הכי מוכרים בארה"ב. הנושא של הסרט הזה מספיק חשוב על מנת להיות מאמר בעיתון והסרט אכן מבוסס על מאמר שפורסם בניו יורק טיימס בידי נתניאל ריץ'. אבל כוחם של מאמרים הוא מוגבל, בכמות החשיפה וגם ביצירת הזדהות עם האדם, כמו גם הכוח של מערכת המשפט. זה נכון גם במקרים בהם יש הפרה ברורה של הצדק וסכנה סביבתית של ממש, כאשר אנחנו כנראה בשלב מאוחר בו קיים אפילו ספק האם ניתן לעשות בקרת נזקים (הנושא של הסרט הוא לא שינוי אקלים, אבל סביר להניח כי היוצרים רוצים לבצע הקבלות בנושא).

לטובת הפקת הסרט נרתמו כמה מטובי הכשרונות בקולנוע האמריקאי – השחקנים מארק רפאלו, אן התאוויי, טים רובינס, ביל קמפ וביל פולמן ובמאי האינדי המוערך, והאהוב עלי באופן אישי, טוד היינס. המילה ״נרתמו״ נראית מדויקת כי גם מבלי לדעת הרבה על ההפקה, עושה רושם כי הנושא הפוליטי היה חשוב למעורבים במקרה זה והם ניסו לעשות סרט נגיש עד כמה שניתן. הדבר הזה נכון בעיקר לבמאי ולצערי הוא נפל בפער שבין חשיבות הנושא לבין הביטוי האמנותי. המגע הייחודי של היינס כיוצר נעדר כמעט לחלוטין מן הסרט, והוא גם נופל לכמה מלכודות של עשייה בנאלית שלא הייתי מצפה מקולנוען במעמדו. הבעיה שהיא שכנראה שיש במאים מוכשרים ומקוריים פחות שמתאימים יותר ליצירת סרט מגוייס פוליטית, ולכן "פרשת המים" נותר סרט על נושא חשוב שראוי לזכות לתהודה גדולה, אבל בו בזמן סרט בעל בעיות קשות בבניית קצב, עיצוב דמויות ושמירה על מתח. לזכות הסרט, הסיפור שלו מעניין מספיק חרף החסרונות.

רפאלו מגלם את רוב בילוט, עורך דין מסינסינטי שבמדינת אוהיו בלב ארה"ב. הוא מתמחה בדין סביבתי, בדגש על הגנה על חברות כימיקלים מתביעות נגד. המשרד שלו מגן על כל החברות פרט לאחת, חברת "דופונט" שאת הלוגו שלה אתם מכירים ואת השם של המשפחה שמאוחרי החברה אתם אולי מכירים דרך סרט נוסף עם מארק רפאלו. ב"פוקס-קצ'ר", סטיב קארל גילם את אחד מראשי משפחת דופונט, שמחליט להשקיע את הונו בנבחרת ההיאבקות של ארה"ב, בהיותו תמהוני. ב״פרשת המים״ ראשי התאגיד הם דמויות משנה והעיסוק הוא לא במשפחה אשר נתנה את השם לחברה, אלא במנהלים של פיתוח של כימיקל ספציפי שהושלך לאגמים ולנהר אוהיו במקומות שונים. הדגש הוא על עיירה קטנה במדינת וירג'יניה המערבית בה במקרה גרה גם סבתו של רוב בילוט. נהר אוהיו משמש כגבול טבעי בין שתי המדינות, אך מדובר בנסיעה של כמה שעות שכן סינסינטי קרובה לגבול עם אינדיאנה וקנטקי (אבל לדעת גיאוגרפיה אמריקאית זה לא ממש הכרחי לנושא של הסרט).

בילוט נוסע מהעיר הגדולה למערב ורג'יניה ומתרשם מן הנזק העצום שנגרם לחוואי בודד שצריך פחות או יותר לחסל את כל עדר הבקר החולה שלו. בילוט מחליט לתבוע את דופונט, דבר אשר מתקבל בעין חשדנית לא רק במקום העבודה שלו אלא גם בעיירה הקטנה, שרוב תושביה עובדים עבור התאגיד. המאבק הוא מאבק קלאסי של עקשנות מול ענק כלכלי שגם מקורב פוליטית לכל מוקדי הכוח בארה"ב. אף כי הסרט מתחיל בשנות התשעים, הוא לא רק מתקדם אל המאה הנוכחית אלא גם חושף שהמאבק לא לגמרי תם בימינו. לכן, יש בסרט גם נקודת מפנה קריטית בתפיסה של הקהל. בחלקו הראשון זהו מאבק בחברת ענק אשר זרקה פסולת כימית שאנחנו לא יודעים מהי, או מקסימום יודעים את שמה מדעי שלא אמור לרוב הקהל הדבר. אולם בערך באמצע הסרט, בילוט מגלה למה אותו כימיקל משמש וחשיפה זו גם בנויה היטב וגם מייצרת אפקט עבור הצופה, שכן מדובר במוצר שנמצא בשימוש יומיומי או תכוף עובר רוב הצופים או הקוראים של טקסט זה, ו-100% מן האנשים שכותבים את הטקסט. הרגע הזה הוא אפקטיבי והתלבטתי אם לחשוף אותו – הוא בלב הסרט שרוצה לעורר מודעות לנושא מסויים, אבל הוא גם ההפתעה בערך יחידה בו. לכן זהות המוצר תבוא בסוף הסקירה ולא כעת.

אחרי החשיפה הזו, המאבק המשפטי ממשיך. והוא ממשיך גם אחרי שדומה כי הסרט הסתיים בסוג כלשהו של הישג, וגם אחרי שדמויות צצות לפתע או יוצאות מן הסרט. המאבק ממשיך משום שזהו סיפור סבוך ויש בו הרבה אינפורמציה. הסרט מדגיש עד כמה המאבק קשה, אבל בשלב מסוים זה נראה טרחני. גם המשחק של רפאלו הופך להיות מונוטוני, למרות שניכר כי הוא מתאמץ בשל העובדה שהסרט חשוב לו. אבל התסריט שכתבו מריו קוריאה ומתיו מייקל קרנאהן (״21 גשרים״) לא ממש יודע איך לגרום לתפניות שעוברות על הדמות הראשית להיות מעניינות או מסוכנות באמת. הבעיה העוד יותר גדולה היא שרפאלו הוא הטוב שמבין השחקנים המקצועיים של הסרט. לדוגמה, התאווי מגלמת דמות שחשבתי שהיא כבר לא תשוב לגלם בקריירה – הרעייה התומכת. זאת אשר ויתרה על קריירה משפטית בעצמה על מנת לגדל את הילדים. איני מאשים את הסרט בכך שהוא מכיל את הדמות הזו, שכן בכל זאת יש ניסיון להיצמד לסיפור אמיתי (הסרט גם כולל הופעות של אנשים שהם חלק מן הסיפור האמיתי). אבל התאווי די מתבזבזת בתפקיד וכאשר אחרי שעה וחצי הסרט נזכר לתת לה סצנות שמבטאות לבטים, זה נראה מאולץ למדי.

אולם, הבעיה הכי גדולה של הסרט היא מה שאמור להיות היתרון הכי גדול שלו – טוד היינס. הבמאי כבר עסק בעבר בסרטיו בנושאים פוליטיים, אבל הוא עשה זאת דרך השפה הקולנועית, לרוב תוך הדגשת המבע האסתטי של המלודרמה או המוזיקה. בראשית דרכו הוא אף עשה זאת באופן פרוע כמו הצגת האנורקסיה של כוכבת הפופ קרן קרפנטר דרך בובות ברבי בסרטו ״Superstar: The Karen Carpenter Story״. הוא גם יצר סרט שניתן לפרש אותו כסרט סביבתי, "בטוח" (Safe), בו ג'וליאן מור גילמה אישה שאלרגית לחיים המודרניים. אך זהו סרט (די מבריק) שניתן לקרוא אלגורית בדרכים שונות ולא בדיוק תיאור ריאלסטי של נושא אמתי. הקולנוע של היינס במיטבו כאשר הוא מערער על קריאה חד משמעית של ייצוגים קולנועיים או פרסונה ציבורית, וליצור סרט אשר מאדיר דמות של עורך דין אמתי זה משהו שסותר כמעט כל סרט שיצר עד כה.

ההבדל במסר הוא לא המקום היחיד בו ״פרשת המים״ מרגיש לי מסחרי מדי מול גוף העבודה הרגיל של הבמאי. היינס תמיד היטיב להשתמש במוזיקה בצורה מקורית בסרטיו, ואף יצר כמה ביוגרפיות לא שגרתיות של כוכבי פופ. לעומת זאת, בסרט זה הוא מתאר נסיעה בדרך כפרית במערב וירג'יניה עם השיר של ג'ון דנוור על הדרך הכפרית במערב וירג'יניה שתיקח אותו הביתה. זה אולי השיר המוכר היחיד שמציין את שם המדינה, אך זו בחירה עצלנית והאירוניה שלה לא משרתת את היצירה. היינס מתנסה ביצירת סרט ברור וחד-משמעי עבור הקהל, אבל הוא לא ממש יודע איך לעשות זאת בדרך מקורית או מעניינת יותר מן המאמר בעיתון או מדרמת טלוויזיה רגילה. הצלם הקבוע שלו, אד לחמן, אומנם משלב פה ושם כמה שוטים מפעימים, אך הם קצרים מדי ולא מתחברים לכדי שפה חזותית יחידה. חוץ משיר הפופ, המוזיקה שנכתבה עבור הסרט רוב הזמן מהווה פירוש יפה אך נדוש לרגש שמועבר בסצנה. לכן לא הופעתי לגלות כי המלחין היצירתי קרטר בורוול, שעבד עם היינס בשני סרטיו הקודמים, הוחלף במרסלו ז'ארווס, מלחין מוכשר אך כזה שעובד גם בסוחטי דמעות הוליוודיים. "פרשת המים" אולי מנסה להיות סוחט דמעות טיפוסי, אבל הוא כושל בכך. והיינס דווקא גרם לי לבכות כאשר יצר סרטים לכאורה מנוכרים יותר.

וכעת, לחשיפה הסביבתית (החשובה) שבלב הסרט, אולי יש מי שיגידו שזה ספוילר:

הזיהום נגרם בעקבות תהליך הייצור של טפלון, שמאוד מזיק לסביבה וגרם לחדירה של חומר זר לכמעט כל האנשים ובעלי החיים בכדור הארץ. חומרים עמידים כמו טפלון, כאלה ששום דבר לא נדבק אליהם, הם גם חומרים שלא מתפרקים. החומר הספיצפי הזה מעלה מאוד את הסיכוי לסרטן. בנוגע לצרכן הביתי, ממה שהבנתי זה הופך למסוכן ברגע בו הטפלון מתחיל להתפרק מכלי הבישול. אבל איני מומחה בתחום.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.