• ״לילות וסופי שבוע״: בכורת הבימוי של גרטה גרוויג
  • סרטים חדשים: ״פרשת המים״ של טוד היינס
  • סקירה
  • ״ציפורי הטרף״, סקירה לסרט של הארלי קווין וחברות
  • דוהרת
  • ״חיים נסתרים״, סקירה
  • אוסקר 2019/20: ערב היסטורי לאקדמיה האמריקאית
  • אוסקר 2019/20: הטקס והזוכים
  • סקירה כפולה: ״סיד וג׳ודי״ + ״ג׳ודי - מעבר לקשת״
  • אימת החודש - ינואר 2020
  • המלצות סינמטקים - פברואר 2020

״יהלום לא מלוטש״ (Uncut Gems), סקירת נטפליקס

1 בפברואר 2020 מאת עופר ליברגל

כותרות הפתיחה של "יהלום לא מלוטש" (Uncut Gems) מכילות כתובית שיכולה להוות סיכום אלטרנטיבי וקצר לקולנוע האמקריקאי בעשור החולף: "נטפליקס ו-A24 מציגים". כלומר, הסרט מוצג כשילוב של שני כוחות שעלו בשנים האחרונות והפכו משחקנים שוליים לכאלה המצויים בלב התעשיה. A24 היא חברת הפקה/הפצה קטנה, המוציאה שורה ארוכה של סרטי איכות מועמדים לאוסקר, לצד להיטי אימה. זו חברה אשר מקפידה לאתר יוצרים מוכשרים בתחילת הדרך. על נטלפיקס אין צורך להרחיב -שירות הסטרימינג מפיק ורוכש תכנים שמועמדים לאוסקר לצד דברים הרבה פחות איכותיים, במטרה לפנות לכל סוגי הלקוחות האפשריים.

אלא ששיתוף הפעולה של שתי החברות בסרט הזה הוא לא בדיוק סיפור ההפקה. שתיהן קנו את זכויות ההפצה רק לאחר שהסרט כבר היה מוכן, לאחר שבהפקתו מעורבים גם מפיקים בעלי כוח בהוליווד של טרום עידן האינטרנט, כמו סקוט רודין ומרטין סקורסזה. נטפליקס רכשה את הזכויות לסרט רק עבור ההפצה הבינלאומית, בעוד A24 הפיצה אותו בבתי הקולנוע בארה"ב. אולי זו הסיבה שנטפליקס התייחסו לסרט כסוג של בן חורג עבור הקהל הבינלאומי בעונת הפרסים. בניגוד לסרטים אחרים שלהם, הם לא הפיצו אותו בקולנוע כלל ודחו את את התאריך המקורי של ההגעה לשרתים שלהם ביותר מחודש.

גם קמפיין האוסקר של הסרט הותיר אותו בלי מועמדויות, אף כי הוא צבר מספר פרסי מבקרים שהוענקו ליוצרים שלו ולכוכב שלו, שהם שילוב המזכיר את השילוב בין החברות. אדם סנדלר הוא כוכב בעל חוזה לעשיית סרטים עבור נטפליקס, שרובם זוכים לביקורות לא מחמיאות ולהרבה צופים. אך לפעמים הוא פונה לצד הדרמטי דרך שיתוף פעולה עם יוצרים מוערכים, כפי שעשה בסרט זה בו הוא משתף פעולה עם האחים ספדי – זוג יוצרים יהודי מניו יורק שעושה סרטים מצליחים לפסטבילים כבר יותר מעשור. רק בסרטם הקודם, "גוד טיים", שגם הוא נרכש על ידי נטפליקס רק מחוץ לארה"ב, הם עבדו לראשונה עם שחקנים מוכרים ותקציב שאינו זעום. יש לגשת לצפייה דרך השילוב בין הכוכב ליוצרים, תוך הבנה כי במקרה הזה (ולא בכל המקרים) הכותבים-במאים הם הרבה יותר דומיננטים מהכוכב.

מפתה להגיד על יוצרים אהובים כי הם עושים קולנוע שלא דומה לשום דבר אחר, אבל נראה לי במקרה של ג'וש ובני ספדי זה מצדיק את הקלישאה. לדעתי, הם לא דומים לאף יוצר מוכר אחר מן הקולנוע האמריקאי העצמאי. כאשר צפיתי בסרט הארוך הראשון שלהם, "ההנאה שבגניבה" (השם העברי שניתן ל״The Pleasure of Being Robbed״) חשבתי שאולי הם קשורים לסרטים דלי התקציב הקרוים "ממבלקור". סרטים אלה עוסקים בצעירים שלא יודעים מה לעשות בחייהם, כאשר הטוויסט של האחים הוא שגיבורת הסרט הייתה פושעת זוטרה שגונבת דברים בלי השלכות. מאוחר יותר הבנתי שמה שנראה כקליל מכיל גם את הצד האפל יותר של הקלילות, ובעוד הסרטים של בני דורם דיברו על אנשים שלא יודעים מה לעשות עם העתיד שלהם, הגיבורים הראשיים בסרטים של האחים ספדי לא ממש מבינים את העתיד כקונספט. הדמויות שלהם מאלתרות את החיים, והכוונה היא לא לתסריט מאולתר, כפי שהיה אולי הדבר בראשית הדרך שלהם, אלא למצב המנטלי של הדמויות – הן פועלות במחשבה לטווח המאוד הקצר. לפעמים מה שהם מבצעות הוא אלתור מבריק, ובו בזמן מובהר לקהל עד כמה הוא חסר אחריות ויתפוצץ להן בפרצוף.

את הגיבורים המאולתרים הללו, האחים ספדי מרפדים בשני אלמנטים: מבט ארוך מספיק על דמויות המשנה, ולפעמים על ניצבים שלא פעם נראים כאילו יכלו לקבל סרט משלהם, והעובדה כי כאשר הדברים אכן מתפוצצים לגיבורים שלהם בפרצוף, זה קורה בצורה מפתיעה. "גוד טיים" הוא דוגמא פשוטה לכך – גיבור חדור מטרה הנע בלי הרף ומסבך את עצמו יותר ויותר למען הצלה רגעית של אחיו; המצב מורכב ביותר בסרטם הגדול ביותר עד כה "לך תביא קצת רוזמרין" (Go Get Some Rosemary / Daddy Longlegs), בו הם עבדו לראשונה עם רונלד ברונשטיין, יוצר אחר שכותב עמם את התסריט ועורך את הסרטים.

בשיתוף הפעולה הראשון בין האחים וברונשטיין, הוא גם שיחק בתפקיד הראשי, דמות המבוססת על אביהם של הבמאים: מקרין בקולנוע שרוצה להיות אב אוהב לילדים שלו, אבל דומה כי הוא לא מסוגל לקחת החלטה אחראית. מיד אחרי הסרט ההוא, שנוצר בשנת 2009, האחים ספדי וברונשטיין ניסו להתחיל להפיק את "יהלום לא מלוטש", אבל לקח בערך עשור לקבל את התקציב. זה קרה הודות להצלחה של הסרטים שיצרו בינתיים, שכוללים גם את "השד יודע מה", שהוא משהו קצת אחר אבל לא ממש. כבר אז הם פנו לסנדלר שסירב לתפקיד, ועוד כמה שחקנים יהודים נקשרו לתפקיד הראשי. לבסוף הם חזרו לאופציה של סנדלר, הפעם כבמאים מפורסמים יותר והתוצאה היא התאמה כמו כפפה ליד. "יהלום לא מלוטש" הוא סרט מלוטש למד,י והוא מביא לשיא את הלוליינות של הגיבורים שלהם, גם בעזרת הכוכב.

היחס הביקרותי לקריירה של סנדלר תמיד היה קוטבי. לרוב זה היה יחס שלילי ומזלזל לקומדיות המובהקות שלו, שמזכיר את היחס לו זכה בזמן אמת ג'רי לואיס, שכמו סנדלר הרבה לגלם דמויות ילדותיות עם לב זהב. מצד שני, כמעט בכל פעם בו סנדלר פנה לתחום הדרמה, המבקרים שיבחו את היכולת שלו. כאמור, על סרט זה הוא כבר זכה במספר פרסים. אולם, מדובר בסרט חריג לא רק בהשוואה לאישיות הקומית שלו, שכן זהו גם לא בדיוק התפקיד הדרמטי הטיפוסי שלו, אלא סוג של סרט פעולה. אני לא מוצא מילה טובה יותר לתאר את הסרט (ואת רוב סרטיהם של האחים ספדי) מאשר סרט פעולה, אף כי הכוונה שלי היא לא בדיוק הז'אנר הקולנועי שזה שמו.

הגיבורים של האחים ספדי לא רק תמיד חושבים לטווח הקצר, הם גם תמיד נמצאות בלב של הפעולה ובלחץ המכריח אותם לחשוף את יכולת האלתור שלהם. בכך, הבמאים נבדלים מרוב הקולנוע העמצאי אשר לרוב מעמיד אלטרנטיבה להוליווד דרך התמקדות בבנית דמויות מורכבות או מסרים פוליטיים/פילוסופים. אצל האחים יש גוונים של המורכבויות הללו, אבל הם קודם כל מאתגרים את המיינסטריים על ידי העצמה של אלמנט הפעולה וההתרחשות. הדמויות פועלות בלחץ זמן לא מסיבה אחת, אלא מתוך כמה. לכן גם בניית הדמויות נוצרת מתוך הלחץ הזה וזו הנקודה בה סנדלר מתגלה כנכס מהותי. למרות השוני בסרט ובאופי התפקיד, הוא מביא לדמות הזו גם את המימד של הילד המגודל והבטוח בעצמו שהיה בכל סרטיו. לכן, קל להאמין כי יש בתוך הגיבור הזה גם סוג של טוב לב, אפילו שכל פעולה שהוא נוקט נראית גם אנוכית וגם לא הגיונית. הדמות הזו היא אחד מן השיאים של גבריות רעילה, בשנה בה רוב הסרטי עונת הפרסים עסקו בגבריות רעילה. אבל סנדלר גורם להזדהות עם גבר מפוקפק וגם מצליח להעביר מה מניע אותו – לא רק בצע כסף, אלא הישרדות למען האנשים והנשים שהוא אוהב. הוא רק לא ממש יודע איך לבטא את האהבה הזו, במקום זאת הוא יודע רק להסתבך.

האוורד ראטנר, הדמות אשר מגלם סנדלר, לא נדרש לפעולה מהירה רק בפעם הראשונה בסרט בה אנו חוזים בו – כאשר הוא עובר בדיקת קולונוסקופיה. בשאר הזמן הוא צריך לברוח מהרבה מאוד אנשים להם הוא חייב כסף, בעודו משוכנע שיש בידו את מה שישלם את כל החובות ואף יעניק לו חיי רווחה – סלע שרכש והרוויח מאתיופיה (הוא מציין כי הכורים הם יהודים כמוהו), ובו יהלום לא מלוטש שהוא מעריך מאוד את השווי שלו. צריך להבין שהאוורד עובד ברובע היהולומים במנהטן, אזור די קטן של סחר בתכשיטים במחירי עתק, הדורש ממנו לפעול תמידית. והוא שרד עד גיל 48 לא רק בתחום, אלא גם הצליח לרכוש גם בית בלונג איילנד עבור אשתו וילדיו, וגם דירה בלב העיר שהיא למעשה הדירה של המאהבת – עובדת צעירה בחנות שלו שלמענה כנראה ייפרד סופית מאשתו אחרי חג הפסח. אחרי הכל, מדובר במשפחה יהודית למדי והם שומרים על המסורת, גם אם קרוב משפחה אחד הוא גם בעל החוב העיקרי של האוורד. כאמור, הגיבור מאלתר לאורך הסרט את הפתרונות לטווח הקצר, במיומנות של הולך על חבל שהוא היחיד בכל הקרקס שלא שם לב כי מישהו הסיר את רשת הביטחון, ושגם החבל עצמו עומד להיקרע. מאידך, משהו בנחישות שלו גורם לקהל להאמין כי הוא בכל זאת יצליח, וכל הסתבכות שלו נראית גם כמו התקרבות לעבר הפתרון בעולם המוזר של הסרט.

פרט ליהלומים ונשים, האוורד גם מאוד אוהב כדורסל. לכן הוא לא יכול להתאפק מלהראות ללקוח בחנות שלו, כדורסלן קווין גארנט, את האבן היקרה. הכוכב (שמגלם את עצמו, בתפקיד שנכתב עבור אמארה סטודמאייר ושוכתב עבורו) מפתח קשר מיסטי כלפי החפץ ושואל אותו מהאוורד לפני משחק חשוב. הסרט מתחרש באפריל של שנת 2012 וקבוצתו של גארנט, הבוסטון סלטיקס, נמצאת בעיצומה של סדרת פלייאוף מול פילדלפיה, כלומר השחקן נע בין שתי ערים לא מאוד רחוקות אבל גם לא ממש קרובות למנהטן. איבוד האבן יכול להיות מכשלה עבור האוורד, אבל הוא רואה בכך סוג של הזדמנות. את מעט הכסף הנזיל שנותר לו הוא משקיע בהימור על תוצאות משחקי הכדורסל, סבור כי אכן נוצר קשר מיסטי בינו ובין גארנט והיהלום. האוורד משנה את ההימור ממשפט שנשמע די מצמרר בשבוע בו טקסט זה נכתב ("קובי אנדר") להימור על גארנט. אבל בכך רק מתחילה מערכת ההסתבכויות של הגיבור, שכוללת גם את העובד אשר שידך לו את גארנט (לאקית' סטנפילד), הצגה לפסח בכיכובה של בתו של האוורד, כוכב פופ שבדיוק פרץ בשנת 2012, המצב הרפואי שכבר הזכרתי, וגם קול של שחקנית מפורסמת שמסבך יותר את העניינים.

הווארד תמיד צריך להיות בכמה מקומות בו זמנית, אבל יש גם שתי נשים כלפיהן הוא צריך להפגין יחס שונה ולתפקד מולן כבן אדם או כבן זוג, גם אם מדובר בבן זוג לשעבר. האחת היא המאהבת שלו, המגולמת בידי ג'וליה פוקס, והאחרת היא אשתו שיודעת על הבגידה ומנחשת כיצד יסתבך, המגולמת בידי אידינה מנזל. האחרונה מוכרת לצופי הקולנוע בעיקר כקול של אלזה מסרטי "לשבור את הקרח", וההופעה שלה כאן גורמת לי לשאול מחדש מדוע שחקנית התיאטרון עתירת הפרסים הזו לא מופיעה יותר בגופה על המסך. היא לא שרה תו אחד בסרט הזה, אבל המבטים שהיא נותנת בסנדלר מפגינים בוז כל כך עמוק שהוא מסגיר גם את האהבה. כל שנייה של אחת משתי הנשים על המסך היא קסם מופלא המרומם את הסרט.

כאמור, מדובר בעיקרו בסוג מוזר מאוד של סרט פעולה. הכל בו נע מאוד מהר, אבל ההתקדמות העלילתית המשמעותית מתרחשת די לאט. צריך לעבור לא מעט רגעים של לחץ ותפניות ביזאריות בעלילה לפני שמגיעים לרגע השיא של הסרט, בו איכשהו הבמאים מצליחים לשלוט בכל הכדורים שהם זרקו לאוויר. הסרט מתנהל רוב הזמן בדומה לסרטים הקודמים של האחים, כאשר דומה כי הוא בעצמו מעין האח המעט יותר מפוזר-נראטיבית של "גוד טיים". שני הסרטים האחרונים האלה מציגים נקודת מפנה קטנה בקולנוע הספדי: לגיבורים שלהם יש עדיין את אותו אופי, אבל השלד העלילתי מהודק יותר וכל אירוע נובע מאירוע קודם. היוצרים מקנים ל"יהלום לא מלוטש" גוון ייחודי גם דרך הליהוקים עליהם דיברתי, ובעזרת כיוון קולנועי אחר בפתיחה ובסיום. הדיון על הפתיחה והסיום שאבצע בפסקאות הבאות יכולל ספוילרים קלים לפתיחה, ואז מן הסתם ספוילר גדול לסיום (הנהדר) הסרט שילווה באזהרה חמורה.

-ספוילרים לפתיחת הסרט בלבד-

פתיחת הסרט מהווה תזכורת לניתוק של האוורד מסבל אמיתי, אך היא גם מייצרת הקבלה למצבו. הסרט נפתח בצילומים באפריקה, כריית היהלום הלא מלוטש שמניע את העלילה ועושה את דרכו במשך שנה וחצי עד שהוא מגיע להאוורד. השפה הסגנונית של השוטים הפתוחים שונה מזו של שאר הסרט, והמראה בשלב זה הוא כמו תיעודי. מה שאנו חווים קודם זה המחיר של התהליך, כאשר כורה אבנים נפצע באורך קשה והמון חבריו דואגים לשלומו. זו הדרך הנכונה להתנהג בחברה. השוטים הבאים באפריקה כבר מזכירים את התנועה של האוורד ואת האופן בו האחים ספדי מצלמים את ניו יורק. מול המוני בני האדם הנוהגים באמפתיה, יש שני אנשים שמסתכנים ויורדים עמוק יותר לעבר המכרה האכזר. אין הוכחה שמציאת היהלום באה מיד אחרי כן, או בכלל באותה סביבה של הפציעה, אבל ההקשר ברור: בשביל לזכות בעושר דרושה הקרבה אכזרית, והקורבנות הם אינם אלו שזוכים בעושר, אלא מי שעבדו קשה וגם נעזרו בלא מעט מזל.

מנקודה זו, הסרט מציע קשר בין היהלום לבין הגיבור, קשר שיכול להיות קולנועי בלבד אבל יכול להיות גם רוחני. גארנט, למשל, מאמין לגמרי במימד הרוחני של היהלום, בעוד האוורד מוכן להאמין בכך אם זה יקנה לו ניצחון. הסרט עובר בתנועת מצלמה אל תוך היהלום ודרך האטומים שלו עובר לתוך הבטן של האוורד, במהלך אותה בדיקת קולונוסקופיה. המעבר הזה הוא מעבר דואלי: מצד אחד, יהלומים זורמים אצל האוורד בדם ובמעיים, הוא חי את העולם הזה ולא יכול להיות אחרת. מאידך, הוא כולו נמצא בתוך היהלום, אשר הסרט מתחיל לא במבט עליו אלא בצלילה לתוכו. הווארד לא רק משיג ממון דרך הסחר ביהלומים, הוא גם כלוא בתוך תוככי הסחורה שלו.

-ספוילרים חמורים לסיום הסרט-

בעוד קווין גארנט אומר בראיון* אחרי המשחק כי מה שחשוב זה שהוא ניצח נגד כל הספקנים, אנו כבר מבינים כי הניצחון הוא לא רק הדבר היחיד שחשוב. כי גם האוורד ניצח נגד כל הסיכויים, הראה כי עדיין יש משהו בחושים שלו, שרד דרך ההימורים שלו. מצד שני, הוא הרי מת. השחצנות שלו לא יכולה להצליח בסופו של דבר, גם מול כל הצלחה רגעית. כמו שמזל היה מעורב בניצחון שלו, כי הרי לסלטיקס עצמם לא ממש איכפת מכדור הפתיחה של המשחק,  גם המוות שלו מרגיש אקראי. דווקא כאשר יש לו כבר כסף לשלם את כל החובות, לאדם בצד השני נמאס ממנו אחרי שהווארד כלא אותו, מילולית, על מנת לשרוד עוד שעתיים.

ברגע שהווארד מת, הסרט לכאורה אמור להסתיים. אבל האחים ספדי אף פעם לא מתעניינים רק בגיבור המאלתר, אלא גם בנזק שהוא מותיר אחריו לסביבה. הם אוהבים את הגיבורים שלהם, אבל גם יודעים מה נותר מאחור. דקות הסיום אחרי המוות של האוורד מוקדשות לאנשים שהכיר, את חלקם אהב וחלקם אהבו אותו ברמות שונות. אשתו היא האדם הקרוב אליו ביותר והיא מבינה כי משהו השתבש, אבל השמחה של הילד שגאה בכך שאבא שלו מכיר אדם שמופיע בטלוויזיה צורבת יותר. ואז, שוט הסיום חוזר לאותה פתיחה. המצלמה חודרת לפצע המדמם של הגיבור כפי שחדרה אל היהלום עוד כשהיה במכרה, השבריריות של הגוף האנושי מקבילה לקושי של החומר הקשה בטבע. הווארד נמצא כולו בתוך אבן, כל האבן וכל היקום נמצאת בתוך גופו הגוסס/מת. יכול להיות שבהחלט יש כאן חיבור מיסטי, אבל הכוח והעושר הזה לא משנה כאשר אתה כבר מת.

*למרות האופטימות של גארנט בראיון, הסלטיקס הפסידו בסיבוב הבא בפלייאוף

תגובות

  1. גדי הגיב:

    כל כך הרבה מלל שלא קשור ישירות לסיקרה של הסרט.
    אפשר לסמן איפה היא מתחילה באמת?

  2. Patrick Murray הגיב:

    אחד הסרטים הדוחים שיצא לי לראות. הכל בסרט הזה מכוער – הצילום, האנשים, העיצוב, הסאונד. אפילו השפה בה כולם מדברים. למרות זה יש בו משהו שתפס אותי וראיתי את הסוף. ואז הרגשתי שאני צריך מקלחת. חוץ מזה הסרט מאשש את כל הסטריאוטיפים על יהודים שהוא כמעט אנטישמי.

  3. yk הגיב:

    סרט נהדר.
    לא ידעתי על הקטע עם סטודמאייר.. אבל כשאתה אומר את זה זה נשמע הרבה יותר הגיוני. בעיקר החיבור המיסטי לאבן.. שמסתדר עם זה שאמארה הוא מהיהודים האפריקאיים.

  4. עמית חי הגיב:

    ביקורת טובה, תודה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.