• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

אוסקר 2019/20: אז מה היו לנו ברשימת המועמדים?

14 בינואר 2020 מאת אור סיגולי

זה התחיל במפח נפש, לא אשקר. הקטגוריה הראשונה שהוכרזה באירוע המועמדים לאוסקר ה-92 שהתקיים אתמול (בהנחיית אסייתי ושחורה, כמה שזה הפך לאירוני בתום המשדר) הייתה פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, והשם שפתח את הקטגוריה היה קאת'י בייטס ב"ריצ'רד ג'ול", סרטו של קלינט איסטווד שייצא לבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע. המועמדות הזאת, אחת ההפתעות הבודדות בפרסי המשחק השנה, בישרה רעות כי זה אומר בהכרח שמישהי אחרת הייתה צריכה לפנות את מקומה. ואכן, את אשר יגורתי בא לי, ותוך כמה שניות התברר שג'ניפר לופז לא תהיה מועמדת השנה על "נוכלות בלי חשבון". זה צרם לי ממש, גם בגלל שלופז עבדה קשה ונתנה הופעה מדהימה, וגם כי ממש הרימו לה מאז טורונטו. ועם כל הכבוד לבייטס, ובהחלט מדובר באחת השחקניות הטובות בעולם, התפקיד שלה ב"ריצ'רד ג'ול" רחוק מלהצדיק מועמדות. מהצוות של הסרט הזה, האמת שהגיע לסם רוקוול, אם כבר.
אבל זה טבע החיה, וזאת עונת הפרסים, ועם כל ההתרגשות מגיע גם קצת צער על משהו שממש רצית שיקרה ולא עלה בידו. והאמת שמלבד הפתעות כאלו ואחרות עליהן עוד נדבר, שאר הדברים התנהלו באופן די שגרתי. עדות לכך היא שהצלחתי בהימורים שלי לקלוע נכונה ל-95 מועמדים, כלומר קצת מעל 76% מהרשימה הסופית. למעשה, בשש מהקטגוריות לא היה לי פספוס אחד. זה אומר משהו על המרוץ יותר מאשר עלי.

מי ניצח את הסיבוב הראשון?

הצפויה ביותר הייתה קטגורית הסרט הטוב ביותר. גם אני וגם עופר שותפי להימורים מנינו בדיוק את אותם תשעת הסרטים שהיו מועמדים בסופו של דבר: "1917", "ג'וג'ו ראביט", "ג'וקר", "האירי", "היו זמנים בהוליווד", "נשים קטנות", "פורד נגד פרארי" ו"פרזיטים". זהו מחזור 2019/20 של האוסקר.
"ג'וקר" מוביל עם 11 מועמדויות, ואחריו "1917", "האירי" ו"היו זמנים בהוליווד" עם 10. זה קבוצה די גדולה של סרטים שצברה מספר דו ספרתי של מועמדויות, יכול להיות שאפילו משהו חסר תקדים בתולדות האוסקר. עכשיו מתחילים לחשוב מי עומד לזכות.

כמו שאני רואה את זה כרגע, הפייט הוא בין שניים: "ג'וקר" שהתגלה כחזק הרבה יותר ממה שציפינו, ו"1917" שנתן פול גז לאחרונה עם הצלחה בקופות, וזכייה בגלובוס. מכאן מתחילה איזושהי מטוטלת של סטטיסטיקה: מצד אחד ל"ג'וקר" יש את כל הקטגוריות החשובות כולל בימוי, משחק, תסריט, צילום ועריכה, אבל חסר לו משהו אחד חשוב של"1917" יש – מועמדות לאיגוד הבמאים. צריך ללכת אחורה עד 1989 ו"הנהג של מיס דייזי" בשביל למצוא סרט שזכה בלי זה.
בגלל זה אני מאמין ש"ג'וקר" הוא המקביל השנתי ל"המועדפת": סרט שהצליח הרבה יותר ממה שהיה צפוי, צבר הכי הרבה מועמדויות, אבל בסופו של דבר יזכה רק בקטגורית משחק אחת. נכון לשנייה זו, אני מאמין ש"1917" יקח את פרס הסרט והבימוי, יציין את השנה התשיעית במהלך העשור הנוכחי בה במאי שאיננו אמריקאי לוקח את הקטגוריה הזו.

אני גם מאמין ששאר הפרסים יתחלקו בין הרבה סרטים, כפי שקרה בשנים האחרונות. נראה לי ש"היו זמנים בהוליווד" יעשה "ג'אנגו ללא מעצורים" וייקח את פרס התסריט המקורי ושחקן המשנה, "פרזיטים" יצטמצם חזרה לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר וזהו, "סיפור נישואים" ו"ג'ודי – מעבר לקשת" "יסתפקו" בפרסי המשחק הנשיים, ל"האירי" יש סיכוי טוב לנצח בתסריט מעובד ועריכה (אבל זה ממש לא בכיס שלו) ו"1917" ייקח פחות או יותר את השאר. אלו כמובן לא הימורי הרשמיים, אלא משהו שאני שולף כרגע מהמותן. אל דאגה, נפרסם פה את ההימורים שלנו בסמוך לטקס.

היחיד שלא ראיתי ממועמדי הסרט הטוב ביותר הוא "נשים קטנות" אז לא אוכל להתייחס אליו. כן עשיתי עבודת הכנה לקראתו והחודש קראתי את הספר של לואיזה מיי אלקוט. מקווה שסרטה של גרוויג טוב יותר מהמקור הספרותי, זה כל מה שאני יכול להגיד כרגע.
מבין השמינייה, "האירי" הוא כמובן הפייבוריט שלי, ואחריו "סיפור נישואים" (לשניהם אין סיכוי). בין "ג'וקר" ל-"1917" אני די קרוע, כי שניהם סרטים מאוד מרשימים מבחינת העשייה שלהם, אך עם זאת הוציאו אותי אדיש למדי. אתוודה שיש בי איזשהו רצון ש"ג'וקר" יפסיד, בעיקר מול שמחה לאיד לפאנדום המרתיע שלו. אני באמת לא זוכר סרט שזכה להצלחה כה מרשימה, שקיבל חותמת של אירוע, ועדיין המעריצים שלו מתנהלים בכזו תוקפנות כלפי כל מי שמביע דעה שונה מ"הסרט הזה לא הדבר הכי טוב שנעשה אי פעם" כאילו מקומם בעולם מאוים על ידי משהו. הדיונים עליו הם המתישים והמשונים ביותר שראיתי ברשת הישראלית כנראה אי פעם, והורגים אותי במיוחד אלו שצועקים שזה התפקיד הכי טוב של פניקס, בידיעה מוחלטת שהם לא ראו את "המאסטר". או "היא". או "מידות רעות". למעשה, אם אני עומד לפתח טינה כלפי "ג'וקר" זה בגלל שאני לא מאמין שאני בסיטואציה בה אני אתבאס על זה שחואקין פניקס, אחד מגדולי השחקנים אי פעם, ייקח דווקא עליו את הפרס.
ועדיין, אולי אני מעדיף זכייה שלו על פני "1917", רק בגלל שהוא עורר משהו בשיח הקולנועי, גם אם שלילי לרוב. "1917" מרגיש לי כמו כזו בחירת אמצע-הדרך שאני כבר לא יודע מה לחשוב. כנראה פשוט אחכה על הספסל ואשמח שעוד עונה מאחורינו.
וחוץ מזה, זכייה של "ג'וקר" אומרת שבראדלי קופר, החתום כאחד המפיקים, יזכה באוסקר. ואחרי שנה שעברה אני חושב שמגיע לו.

"ריצ'רד ג'ול" / התמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

הזמנים משתנים – פשוט לא באוסקר

האמת היא שבסופו של דבר, העניין הכי משמעותי בלוח המועמדויות הוא חוסר הגיוון. וכן, זה דיון שכבר נאמר בו הכל, ועדיין קשה שלא לזוז באי נוחות, גם אם הפתעות אין פה. שבעה מתוך תשעת הסרטים המתמודדים עוסקים בגברים לבנים וסטרייטים במשבר, אף אישה לא מועמדת לפרס הבימוי, האישה היחידה שמועמדת לפרס הסרט הבינלאומי חולקת את הקרדיט עם במאי ("ארץ הדבש") מה שבולט במיוחד עם היעדרות "אטלנטיקה", מתוך כל 20 מועמדי המשחק יש רק נציגות שחורה אחת (סינתיה אריבו), מתוך כל עשרת המועמדים לפרס התסריט רק שניים נכתבו על ידי תסריטאיות (ואחד מהם בשיתוף עם תסריטאי), ולהוציא את "פרזיטים" ו"נשים קטנות" כל הסרטים שעסקו בתרבויות שונות או בנשים פשוט נעלמו לחלוטין ולא זכו למועמדות אחת אפילו – "הפרידה", "קוראים לי דולמייט", "נוכלות בלי חשבון", "דיוקן של נערה עולה באש", "אנחנו", "Just Mercy", "חורשות את הלילה" ו"אטלנטיקה". עלה תאנה אחד נמצא דווקא אצל הנציג המובהק ביותר של הסבל הגברי הלבן, "ג'וקר", בדמות המועמדת לפרס המוזיקה הילדור גונאדוטיר. היא בסך הכל המלחינה השלישית מאז תחילת האלף (!) שמועמדת לאוסקר.
עם זאת, חשוב לציין, על פי האתר סלאש-פילם, 62 נשים מועמדות השנה – שליש ממספר המועמדים הכולל. שיא, כפי הנראה.

עכשיו, נכון, אין ספק שלא צריך לתת מועמדות למישהי רק בגלל המגדר שלה או בגלל צבע העור שלו. זה לא עובד ככה. אבל ההומוגניות זועקת לשמיים. בעיני הסיבה לכך היא לא כי האקדמיה מורכבת כולה מחברי הקלו-קלוקס-קלאן, אלא בגלל שהיא טומנת בחובה קבוצה גדולה מאוד של גברים סטרייטים לבנים, שנמשכים לסרטים ויוצרים שהם גברים סטרייטים לבנים. הם לא הצביעו לטוד פיליפס כי הם מזועזעים מזה שגרטה גרוויג מעזה לביים סרט, אלא בגלל שהנטייה הטבעית שלהם היא לראות סרטים שמדברים עליהם. נכון שאפשר לצפות מהם לקצת יותר פתיחות דעת, אבל גם אפשר לצפות מאנשים לא להיות גזענים, והיי, זה לא בדיוק הולך נורא טוב לאחרונה. בהחלט דרוש שינוי בשיטה, אבל זה פחות שחור ולבן ממה שנראה. זה באמת הרבה יותר לבן, אם יורשה לי.
אמנם השנה כמה מהסרטים הטובים והמהוללים ביותר היו של במאיות ועל נשים, אבל כל עוד האקדמיה עדיין הומוגנית מאוד זה לא יעזור. בשנים האחרונות יש ניסיון לפתוח את שורות המצביעים לחברים יותר מגוונים אתנית ומגדרית, אבל התיקון עוד רחוק רחוק. ספק אם נראה אותו בשנים הקרובות. מקווה מאוד שאני טועה.

מבט אל קטגוריות המשחק

קטגורית שחקן המשנה הטוב ביותר יכולה להיקרא בפשטות "ברוכים הבאים לשנות התשעים". די מדהים שחמשת השחקנים הכי מוכרים ואהובים של תחילת העשור ההוא, חלקם כמעט ונעלם מהתודעה, חזרו לסיבוב ניצחון. הכוכב הכי נחשק של 1994, בראד פיט, הגיע לקחת אוסקר משחק ראשון (כבר יש לו אחד על המדף בזכות הפקת "12 שנים של עבדות") בזכות "היו זמנים בהוליווד"; טום הנקס, זוכה שני האוסקרים הרצופים ב-93-94 מועמד לראשונה מזה 19 שנה; אנתוני הופקינס, שבין 1991 ל-1997 זכה והיה מועמד ארבע פעמים ומאז לא היה קרוב אפילו לאוסקר, חזר שוב עם "האפיפיורים"; ג'ו פשי שהפעם האחרונה שהוזמן לאוסקר, וזכה, הייתה ב-1990 עם "החבר'ה הטובים"; ואל פאצ'ינו שב אלינו אחרי 27 שנים בחדר ההמתנה, כנראה הסתיים העונש שלו על הזכייה בזכות "ניחוח אישה".

פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר הוא דווקא שילוב מאוד יפה בין ותיק וצעיר. מצד אחד קאת'י בייטס, גם היא נציגת שנות התשעים אז זכתה (1990 – "מיזרי") והייתה מועמדת שוב (1998 – "צבעי השלטון", 2002 – "אודות שמידט"), ומצד שני פלורנס פיו בת ה-24, שרק השנה גילינו מי היא בזכות "נשים קטנות" עליו היא מועמדת, "מידסומר" ו"זירה משפחתית", היא הקצה השני של הסקאלה. באמצע יש לנו את הכבר-לא-תגלית מרגו רובי ("פצצה") במועמדות שנייה אחרי "אני, טוניה"; את בת האצולה ההוליוודית לורה דרן ("סיפור נישואים") שנמצאת בדיוק באמצע, ולצדה סקרלט ג'והנסון ("ג'וג'ו ראביט") שכבר 16 שנה אנחנו מחכים למועמדות הראשונה שלה, והנה היא הביאה שתיים במכה.

למועמדות השחקנית הראשית יש כל אחת נראטיב מרגש משלה: ג'והנסון ("סיפור נישואים") שסוף סוף באה על שכרה אחרי שנים של עבודות נהדרות, סרטי ארט-האוס וחלק משמעותי במותג המצליח ביותר בתולדות העולם; סינתיה אריבו כייצוג של השחקנים השחורים, שכמו מארי ג'יי בלייג' לפני שנתיים, מועמדת גם בפרס המשחק וגם בפרס השיר (אריבו, אגב, סרבה להופיע בפרסי הבאפט"א לאחר שהתגלה לוח המועמדים הלבן להחריד שלהם); לרנה זלווגר ("ג'ודי – מעבר לקשת") יש את סיפור הקאמבק הכי יפה של השנים האחרונות; סירשה רונן ("נשים קטנות") חטפה את המועמדות הרביעית שלה תוך 12 שנה, וזה מדהים במיוחד כשנזכרים שהיא בסך הכל בת 25; וגם שרליז ת'רון כאן ("פצצה", ולא "מה הסיכוי" כפי שאני צריך להזכיר לעצמי כל הזמן) על תקן "הדבר הכי מופלא שיצר אלוהים".

פרס השחקן הראשי הביא לנו התרגשות בדמות מועמדויות ראשונות לשניים מהשחקנים הכי מתמידים של העשורים האחרונים: ג'ונתן פרייס ("האפיפיורים") שלא הצליח לקבל מועמדות בעבר גם כשזכה בפסטיבל קאן ("קרינגטון") וגם כשנתן קונטרה חזקה למתמודדת האינטנסיבית ביותר של שנה שעברה (גלן קלוז ב"האישה"); וכמובן אנטוניו בנדרס הנפלא ("כאב ותהילה"), שבעיני כבר היה צריך לזכות על "אוויטה" אבל לא נכנס לזה עכשיו, בתפקיד לא רק בשפת אמו אלא גם בהדרכת האיש שגילה אותו לעולם, פדרו אלמודובר.
לצד שניהם אדם דרייבר ("סיפור נישואים") מועמד שנה שנייה ברציפות אחרי "שחור על לבן" ולולא פניקס בטוח היה זוכה; לאונרדו דיקפריו ("היו זמנים בהוליווד") שחששתי שאחרי האוסקר-פיצוי שקיבל על "האיש שנולד מחדש" האקדמיה תיתן לו להתקרר איזה עשור או שניים, ונותר רק להצטער שהוא זכה על סרטו של איניאריטו כי אחרת הוא היה לוקח את זה בהליכה; וכמובן הטוען לכתר חואקין פניקס, מישהו שמתחת להגדרה של "איפה האוסקר שלך כבר, ינעאל דינק?" מופיעה התמונה שלו.

חמש ההפתעות הכי משמחות של הכרזת המועמדים:

5. "רצח כתוב היטב" בפרס התסריט המקורי – אמנם הימרתי עליו, אבל חששתי מאוד שזה לא יקרה.

4. "אד אסטרה" בפרס מיקס הסאונד – לא באמת אכפת לי מהסרט הזה, אבל נחמד לראות חזרה לחיים של סרט שהיית בטוח שאין לו סיכוי בעולם להיכנס למועדון הזה.

3. נטפליקס שולטת בסרט האנימציה באורך מלא – עם שני סרטים ("יד אבודה", "קלאוס") היא דחקה את דיסני שמועמדת רק פעם אחת ("צעצוע של סיפור 4"). הכי מות'רה נגד גודזילה שיש לנו. באופן כללי נטפליקס היא בית ההפקה עם הכי הרבה מועמדויות, שזה קטע מטורף לא משנה איך מסתכלים על זה.

2. "ג'וג'ו ראביט" בעריכה ועיצוב אומנותי – כיף גדול סתם ככה.

1. "המגדלור" בפרס הצילום – גם ההפתעה הכי גדולה של המועמדויות, וגם המשמחת והראויה ביותר.

חמש ההתעלמויות הכי מבאסות של הכרזת המועמדים:

5. "הפרידה" לא מועמד לתסריט – בוז. פשוט דיכאון.

4. "קוראים לי דולמייט" נפל מעיצוב התלבושות – לא, אבל "ג'וקר".

3. טארון אג'רטון הושמט מפרס השחקן – גם בתור מי ששונא כמעט כל רגע ב"רוקטמן", אני חושב שלבחור המהמם הזה הגיע להיות בחמישייה. בטח בהתחשב במה שקרה כאן בשנה שעברה.

2. ג'ניפר לופז לא נכנסה לשחקנית המשנה – אין מילים.

1. רוברט דה נירו זומבר – הוא אמנם מועמד כמפיק של "האירי", אבל בחייאת, זה התפקיד הכי טוב שלו מאז "השור הזועם". מה קשור עכשיו ג'ונתן פרייס, כבודו במקומו מונח?

עוד דברים מעניינים שהיו:

מבין כל השחקנים, אל פאצ'ינו הוא המוביל עם מספר המועמדויות (9); מבין השחקנים הראשים, פרייס הוא היחיד שמועמד על גילום דמות אמיתית, בשחקני המשנה בראד פיט הוא היחיד שלא; המועמד המבוגר ביותר הוא אנתוני הופקינס (82) והוא גם היחיד בקטגוריה שלו שאיננו אמריקאי, והצעיר ביותר הוא אדם דרייבר (36); בשחקניות, המבוגרת ביותר היא קאת'י בייטס (71) והצעירה ביותר היא פלורנס פיו (24), צעירה בשנה אחת ממי שמגלמת את אחותה הגדולה, סירשה רונן; במלחינים, גונאדוטיר היחידה שמועמדת פעם ראשונה. אם עושים סיכום מועמדויות של שאר ארבעת המלחינים מגיעים ל-100, חצי מזה לג'ון וויליאמס בלבד.
ולא, ברק אובמה לא מועמד לאוסקר. אמנם הסרט שהפיץ, "מפעל אמריקני", מועמד לסרט התיעודי הטוב ביותר, אבל הוא לא נמנה על רשימת המפיקים.

ועכשיו נחכה לזוכים בפרסי האיגודים כדי להבין לאן הרוח נושבת, ונמשיך ללוות את העונה עד סופה המוחלט.