• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל חיפה 2019: המלצות ואזהרות

6 באוקטובר 2019 מאת מערכת סריטה

בסוף השבוע ייפתח פסטיבל הקולנוע של חיפה בפעם ה-35 בתולדותיו. עבור סריטה תהיה זו השנה העשירית בפסטיבל (וחלקנו ותיקים יותר בעלייה לכרמל), שכן מהדורת 2010 הייתה האירוע הראשון שדיווחנו ממנו לבלוג (והפוסט השני שלנו אי פעם), מה שהופך את הדיווחים למסורת ותיקה. בוא הפסטיבל עדיין מרגש בכל פעם מחדש, והתזמון של אירוע הקולנוע החיפאי הנבנה סביב חג הסוכות תופס את כולנו תמיד במצב רוח טוב של התחלות חדשות וציפיות שיא מסרטי הסתיו והחורף. משהו שמגיע בין סיכום שנה עברית לסיכום הלועזי, עם חצי מבט לאופק אל עבר האוסקר.

השנה זה יקרה בין ה-12 ל-21 באוקטובר, וגם הפעם עמלנו ארוכות בשבועות שלפני ערב הפתיחה. בעזרת כח היח״צ (שאין כמוהן ותודה!) וקצת מזל הספקנו לראות לא מעט סרטים כדי להרכיב מהם פוסט המלצות משותף לאור, עופר ואורון. כולנו גם מתוכננים לנכוח השנה בפסטיבל, אז נתראה שם, אבל כדאי להתחיל עם פירוק התוכניה כדי שנהיה מסונכרנים. נעשה זאת בשיטה הקבועה של שילוב בין סרטים שלא רק ראינו אלא כבר כתבנו עליהם, סקרנות מכאלה שטרם נחשפנו אליהם אבל נשמעים טוב, ובחלקו הארי של הפוסט יופיעו המלצות ואזהרות טריות על מה שדגמנו במיוחד לכבוד המאורע. הסדר יהיה אלפבתי, הלינק בשם העברי של הסרט יוביל לדף שלו באתר הפסטיבל ובו המידע המלא והאופציה להזמין כרטיסים, ורק בסוף כל טקסט יהיה קרדיט פרסנולי לכותב. אבל קודם סקירה כללית.

הפסטיבל ייפתח עם ״פורד נגד פרארי״ של ג'יימס מנגולד, עם מאט דיימון וכריסטיאן בייל בדרמה מלאת אדרנלין על המאבק של הענקיות המוטוריות מן הכותרת. סרט הנעילה יהיה ״עיר יתומה״, בבימויו ובכיכובו של אדוארד נורטון כבלש עם טורט, על-פי ספרו של ג'ונתן לאת'ם. ברצועת הקלאסיקות, שהפעם נתייחס אליה רק מעט מאוד בהמלצות, שימו לב שחלק מהסרטים מגיעים לא רק בעותקים חדשים אלא בליווי דוקומנטרים טריים אודותם. לדוגמה, ״נערות שעשועים״ של פול ורהובן, סרט מושמץ בזמן אמת שזכה ועדיין זוכה באחרונה לעדנה מסויימת, יהנה מצפייה משלימה של ״אתה לא מכיר אותי״, התיעודי על ההפקה והקבלה מחדש של הסרט.

עוד דאבל פיצ׳ר אפשרי הוא ״שנות חיינו היפות״ החדש של קלוד ללוש לצד ״גבר ואישה״, הסרט שהפגיש לראשונה את אנוק איימה וז׳אן לואי טרנטיניאן, שחוזרים לגלם את תפקידיהם אחרי למעלה מחצי מאה. הבמאי גם יגיע ארצה לקבלת פרס על מפעל חיים, יחד עם זוגתו שהיא גם הכוכבת שלו. עוד אורחים בינלאומיים שאפשר להזכיר הם סטיבן אליוט שיחגוג רבע מאה לסרטו ״הרפתקאותיה של פריסילה מלכת המדבר״, והבמאי הנורווגי הנס פטר מולנד שיוקרנו מספר סרטים שלו – ביניהם ״בסדר ההיעלמות״ שכתבנו עליו בעבר וגם החדש שלו, שנקרא ״יוצאים לגנוב סוסים״ ונראה מעניין.

אורחים נוספים הם בני הזוג הישראלי-אמריקאי זוכה האוסקר, הבמאי גיא נתיב וזוגתו המפיקה ג׳יימי ריי ניומן. על ״סקין״ שלהם (הארוך, לא הקצר שזיכה אותם בפסלון), אפשר יהיה לקרוא כאן בהמשך. את רשימת הסרטים הישראליים המאכלסים את התחרות כבר כתבנו בנפרד כשהוכרזה, ועל מנת לכתוב כמו שצריך על הסרטים עצמם נחכה לפסטיבל, אז יוקרנו בבכורה. רק שימו שאל התחרות העלילתית התווסף גם ״נתראה בשמחות״, סרטו של מיכאל מאיר (״עלטה״) שצולם בארה״ב עם שילוב בין שחקנים ישראלים ובינלאומיים.

יוצרים ישראלים אחרים שיציגו פרויקטים מחו״ל הם עלמה הראל שתגיע עם ״ילד דבש״ על פי תסריט של שיה להבף ובכיכובו, וגם שירה גפן ואתגר קרת שיצרו בצרפת מיני-סדרה בשם ״המתווך״. עוד בהקשר מקומי, שימו לב ש״לידה״ של ירון שני הוא חלק מהתחרות אבל בנוסף אליו יוקרנו שני החלקים האחרים בפרויקט השאפתני ״טרילוגיה של אהבה״ – ״עירום״ מחיפה הקודם ו״עיניים שלי״ מירושלים. אם אנחנו כבר באיזור חיוג זה, נזכיר את ״אל המופרך, אל הפנטסטי״ שהיא מחווה לרגל 30 שנות ביה״ס לקולנוע ע״ש סם שפיגל. שווה להתעדכן באתר על עוד אירועי תעשייה והקרנות מיוחדות של קולנוע ישראלי, שהוא תמיד לב ליבו של הפסטיבל.

סרטים מסקרנים מהתוכניה שעדיין לא ראינו

״המגדלור״. המלצה עיוורת אך רותחת

לפני רשימת המכלת של כותרים מהתוכנייה שנראו מעניינים מכדי להתנגד אליהם, שווה להזכיר שפסטיבל חיפה הוא גם בית חם לטרום בכורות של סרטים שיעלו מסחרית. מצד אחד, זו הזדמנות לראותם לפני כולם וגם לתפוס חוויות סינפיליות יותר בכל יום נתון. מצד אחר, אולי יש מי שיבקשו לפנות מקום בלו״ז או בכיס עבור סרטים שיוצגו רק או בעיקר בפסטיבל זה. מבין הסרטים שאמורים לצוץ בהמשך, מלבד סרט הפתיחה אפשר להזכיר את ״ג׳ודי – מעבר לקשת״ עם רנה זלווגר בתור ג׳ודי גארלנד, ״החוחית״ עם ניקול קידמן ואנזל אלגורט, וגם ההמשכון המצופה ״זומבילנד: ירייה כפולה״. האחרון יוצג במסגרת ״טירוף בחצות״, בעוד האחרים יאכלסו את קטגוריית ״גאלה״ שכל כולו סרטים מסחריים, למי שירצו לקרוא נכון בתוכנייה. הנה עוד 15 סרטים שתפסו את תשומת ליבנו מסיבות שונות ונראה יחד איתכם ואיתכן בפסטיבל, מסודרים אלפבתית ומחולקים לקבוצות של חמש לשם נוחות. רק תזכורת: תמיד אפשר גם לבחור מה לראות סתם לפי השם, ואז להיקלע אל ״כלבים לא לובשים מכנסיים״.

ארץ נוח – סרט ביכורים טורקי שנראה מרהיב חזותית, עם הלוק בילגינר ("שנת חורף")
באקוראו – קלבר מנדוסה פילו (״אקווריוס״) חובר אל ז׳וליאנו דורנלס, לסרט שפיצל את באי קאן.
בזמן מלחמה – דרמה היסטורית של אלחנדרו אמנבר הוותיק, על עליית פרנקו ואירועי 1936 בספרד.
ג’ירפה – מהבולטים שבסרטי ״מבט מסויים״ של קאן, מאת קנטמיר בלאגוב שטרם מלאו לו 30.
הבקתה – היוצרים של ״לילה טוב אמא״ חוזרים ובאנגלית, עם מותחן מושלג וכנראה מצמרר.

המגדלור – ווילם דפו ורוברט פטינסון מאבדים שפיות בחדש של רוברט אגרס (״המכשפה״).
העורב הלבן – רייף פיינס מביים את סיפור חייו של אגדת הבלט רודולף נורייב.
ורדה על אנייס – שירת הברבור של הקולנוענית הצרפתייה והאלופה, שהלכה מאיתנו.
טרנטינו: שמונת הראשונים – דוקומנטרי של טארה ווד על הבמאי של לפני ״היו זמנים בהוליווד״.
לב שקט – דרמה משפחתית של רוג׳ר מיטצ׳ל (״נוטינג היל״) על-פי בילה אוגוסט ועם אחלה קאסט.

מרטין עדן – זוכה פרסים בוונציה וטורונטו, המעתיק את עלילת ספרו של ג׳ק לונדון אל נאפולי.
סיברג – קירסטן סטיוארט בתפקיד ג׳ין סיברג. חפשו אותה גם ב״ג'יי.טי. לירוי״ בתפקיד משנה.
עור צבי – סרט חדש של קוונטין דופייה ובו ז׳אן דוז׳רדן מתאהב במעיל. כל מה שצריך בחיים.
עזה – דוקומנטרי אירי-קנדי-גרמני על העיר המיואשת, דרך סיפורים אישיים של תושביה.
קופים – נציג קולומביה לאוסקרים, שנראה מרהיב ועוקב אחר מיליציית ילדים חמושה והררית.

המלצות/אזהרות על סרטי הפסטיבל שכבר ראינו

לפני שמתחילים, חמישה סרטים שכבר כתבנו עליהם
אורח של כבוד – דרמה של אטום אגויאן שעופר תפס בפסטיבל ונציה
אמא – גם הוא מוונציה, אבל הפעם זוכה מן המסגרת המשנית בה עופר שפט.
אמנות ההגנה העצמית – קומדיית אמנויות לחימה שאורון ראה בניו-יורק.
המזכרת – סרטה המדובר של ג׳ואנה הוג, גם עליו אורון כתב כדי שיעלה ארצה.
סמטת הדובדבן מספר 7 – פעם שלישית ונציה אבל במקום גלידה, פרס התסריט.

אדמה ללא לחם + בוניואל במבוך הצבים
Buñuel in the Labyrinth of the Turtles + Land Without Bread

בראשית שנות ה-30, לואיס בוניואל כבר קנה לעצמו שם בקולנוע הצרפתי בזכות שני סרטים סוריאליסטיים, פרובוקטיביים, ונטולי נרטיב לינארי. אותם סרטים גם עוררו זעם רב וחסמו בפניו את הדרך להמשך עבודה בצרפת באקלים הפוליטי הסוער של התקופה. הפרויקט הקולנועי השלישי שלו פנה לכיוון שונה לחלוטין: סרט תיעודי על חבל ארץ נידח במולדתו, ספרד, חבל ארץ שעד 1922 לא היה מחובר למערכת תחבורה חיצונית ופרט לדת הנוצרית, דומה כי הסביבה החיצונית לא עיצבה אותו יותר מדי. בוניואל יצא על מנת לתת קול לאלו שהעולם לא מכיר ולא מטפל בבעיות שלהם, אבל הוא לא עצר את עצמו מליצור גם דימויים סוריאליסטיים, לנצל את המתועדים, ולפגוע בבעלי חיים עבור הסרט. התוצאה היא סרט שהוא גם חלק מרתק מגוף עבודה של מי שיוסיף להיות אחד מענקי הקולנוע וגם מקרה קיצון של בעיות אתיות בעשייה התיעודית.

הסרט, "אדמה ללא לחם" יוקרן בפסטיבל לצד "בוניואל במבוך הצבים", סרט אנימציה המבוסס על נובלה גרפית שעסקה בסיפור הפקת הדוקומנטרי הקצר. יוצר הסרט אודות הסרט, סלבדור סימו, משלב קטעים מן הסרט המקורי ולא חוסך מבוניואל ביקורת על עשייה לא אתית, כאשר במקביל הוא גם צולל לנפש של אמן מיוסר הרוצה להעביר את חזונו בשלמות וגם להיות נאמן לחברים ואידיאלים חברתיים בהם הוא תמיד בוגד. כיאה לסרט שעוסק בבוניואל, הזיות וחלומות חודרים לתוך המציאות ומעניקים לסרט רובד נוסף, גם אם לא מקורי וחד כמו בסרטים של הבמאי עצמו. השילוב בין שני הסרטים הוא גם מכתב הערצה לבמאי וגם כתב האשמה כנגד חציית הגבולות שלו. בנוסף, הסרט החדש מאיר את דמותו של רמון אקין, מפיק ומממן הסרט הבוניואלי שתמך באמנים פורצי דרך והיה קורבן מוקדם של מלחמת האזרחים בספרד.
(עופר ליברגל)

אולג
Oleg

גיבור הסרט (נחשו מה שמו), יוצא ממולדתו לטביה על מנת לעבוד בבלגיה בתור קצב, עם אישור העבודה המוגבל למפעל ספציפי. הוא מפוטר ממנו בגלל טעות של קולגה פולני, מה שמוביל צעיר פולני אחר בשם אנדז'יי לקחת את אולג תחת חסותו. מהר מאוד אולג מבין כי לא מדובר בעזרה בלי מניעים נסתרים והוא מוצא את עצמו למעשה כלוא ונתון תחת השליטה של אנדז'יי, פושע לא מתוחכם במיוחד אך כזה שיודע לנצל את כוחו ולהפעילו לא רק על אולג. גם אולג עצמו אינו טלית שכולה תכלת ובנסיונות שלו לשרוד וליהנות הוא גם עושה לפחות מעשה אחד מעורר רתיעה, שלא לדבר על פשעים קטנים בשליחות הבוס.

סרטים על קשיי הגירה אינם עניין נדיר והבמאי יוריס קורסייטיס לא מצליח לבדל את סרטו מאחרים. הניסיון לצלול מדי פעם למאבק הפנימי של אולג דרך דימוי שלו כלוא בנהר קפוא, בין מוות להטבלה דתית, מרגיש מאולץ. כאשר הסרט עוסק במפגשים בין בני אדם, המצב טוב יותר ומערכת היחסים הנרקמות מספיקות על מנת לשמור עניין במהלך הצפייה, אך זה סרט שכנראה יפוג מן התודעה אחרי פרק זמן קצר.
(עופר ליברגל)

איש העתיד
The Man of the Future

איכשהו, סרטי מסע דרום-אמריקאים הם תמיד הימור בטוח בפסטיבלי קולנוע, וסרט הביכורים של הבמאי הצ'יליאני פיליפה ריוס לא מאכזב. הסרט מציג שני סוגים שונים של מסעות. נהג משאית ותיק אשר נמסר לו בתחילת הסרט כי זוהי הנסיעה האחרונה שלו, לוקח את הזמן במהלך הנסיעה על מנת לפקוד מספר מקומות ואנשים מעברו על הדרך. אבל כאשר הוא מגיע לעיר בה חיה הבת המתבגרת אותה לא ראה במשך שנים ארוכות, הוא מתבייש לראותה; במקביל אותה הבת מתוסכלת מכך שאיש לא יכול ללוות אותה לתחרות אגרוף, יוצאת לדרך בעצמה בחברת נהג משאית המעריץ את אביה ולא ממש מבין את הכוחות המניעים אותה.

אין הפתעות גדולות בסרט, אך הדבר רק משחק לזכותו. בקצב איטי, החסך הרגשי של הדמויות מועבר כמו גם הדרך בה הן יוכלו לשוב לקשר או לנוע לעבר עתיד אשר הם מתקשים להאמין כי הוא אפשרי. מדובר בסרט קטן ואפקטיבי אשר דן דרך דמות אחת בעבר מפואר ודרך דמות שנייה בשינויים של העולם המודרני, אך בסופו של דבר הוא מדגיש לא את הנתק ואי ההבנה, אלא את נקודת ההשקה.
(עופר ליברגל)

אליס וראש העיר
Alice and the Mayor

סרטו של ניקולא פאריזה נראה קצת כמו גרסת העיר הצרפתית ליון לפרק בסדרה "הבית הלבן": דמויות אשר זנחו במעט את החיים האישיים מתמקדות בשיפור את העיר, מבקשות לפעול למען האידיאלים בגללם לקחו משרה ציבורית, אך גם להבין כי נטשו רבים מהם. את העולם הזה הבמאי מעביר דרך דמות שהיא דג מחוץ למים. אליס למדה פילוסופיה, חיה מחוץ לעיר במשך שנים ולא ממש מבינה איך הממשל עובד, אך הדבר מעניק לה דווקא יתרון במפגש עם ראש העיר הוותיק. לוח הזמנים שלו עמוס ומעבר לראשות המדינה נראה כאופציה עבורו, פרט לכך שהוא מרגיש עייפות רעיונית ששיחות עם אליס יעזרו לפטור.

הסרט מצליח בזכות שלושה גורמים: הדיאלוגים שאינם מנסים להיות שנונים בכוח או לתת את המסר בצורה ישירה, העלילה שעוצרת לפני תפניות בוטות מדי ושני השחקנים הראשיים. פבריס לוקיני סמכותי בתור ראש העיר שמרגיש אבוד לפרקים, אבל המבוכה הטבעית אשר משדרת אנייס דמוסטייה, הנוכחת בערך בכל סצנה בסרט היא הלב. יש לשחקנית הזו יכולת להביע את אי ההנאה מן הדרך בה דברים מתנהלים ולתת את התחושה כי היא הדמות הכי חכמה ורגישה בחדר בו זמנית. יחד עם זאת, מי שסרטים צרפתיים עמוסים מלל הם לא כוס התה שלו, כנראה לא ישנה את ההעדפה שלו בעקבות סרט זה.
(עופר ליברגל)

אלפא: הזכות להרוג
Alpha: the Right to Kill

אם צפיתן או צפיתם פעם בקולנוע מהפיליפינים, קיים סיכוי לא רע בכלל שהיה זה סרט של ברילנטה מנדוזה. הקולנוען המוכר ביותר ממדינת האיים יוצר מאז אמצע שנות האלפיים ובקצב מהיר, ואינו זר לסצנת הפסטיבלים העולמית, כולל בישראל. אם טרם ראיתם או ראיתן סרט שלו, קחו בחשבון שלוקח קצת זמן להסתגל לסגנון שלו. זה נדמה כמעט אגבי, מרושל ואפילו מאולתר לפרקים בזכות האופן בו המצלמה חופשיה והאסתטיקה מדגישה את העוני שבמדינת העולם השלישי. לפרקים זה כאילו לא ממש אכפת לו מהשוט, רק מהאנשים המצולמים. אבל עד מהרה מתגלה שיש היגיון בשיגעון ואכן חשוב אצלו יותר המימד האנושי מאשר חדות הסיפור או בחירות אסתטיות. אחד מסימני ההיכר של הבמאי שנעדר הפעם הוא זנות ממין זכר, שכן סרטו החדש מתמקד באלמנטים הקבועים שלו של עוני ופשע, בדגש על יחסי משטרה ועבריינים.

הסרט נפתח עם מארב ומעצר של סוחר זוטר לפני פשיטה גדולת מימדים על ברון סמים שהשתקע בשכונת מגורים. חלק זה של הסרט מייצר את מירב הבלאגן ויש משהו כמעט עלוב באופן בו הבמאי מצלם ומביים הן את התדריך המשטרתי והן את הביצוע, בסיקוונס פעולה שכנראה לא יקפיץ את הדופק. ייתכן שיש בכך ניסיון להיות אנטי-הוליוודי באופן כמעט ביקורתי ולהראות את הדברים באמת, ייתכן שדלות האמצעים שעומדים לרשות היוצר היא שהכתיבה את אופן העשייה. לעומת זאת, כח אדם לא חסר בפיליפינים והסצנות רבות המשתתפים מחפות מעט על היתר. בהמשך הסרט מציג את תוצאות והשלכות הפשיטה, כולל תזכורת לכך שגם לפושעים יש משפחות, נשים וילדים. אותם הבמאי לא שופט, רק את השוטרים המושחתים שהופכים את הראיות שהם מחרימים לכסף קל, תוך ניצול פושעים זוטרים. הסרט משתפר ככל שנכיר לא רק דרכים יצירתיות להברחת כמויות קטנות של סם, אלא גם את הנפשות הפועלות. אם מעניין אתכם ואתכן קולנוע ממקום שונה, אפשר לשקול להוריד ציפיות לקולנוע מלוטש ולהתנסות בהצצה של מנדוזה לעולם אחר. למרות שסרט כנראה לא ייזכר כאחד מהגדולים שלו או של הקולנוע הפיליפיני.
(אורון שמיר)

בית ספר לפיתוי
School of Seduction

ברוסיה של שלטון פוטין, מציאת זוגיות והולדת ילדים הם יעד לאומי ומעמד האישה שונה מן המערב. כך מתקיים גם המכון אשר מעניק את שמו לסרט, סוג של מרכז לאמנות הפיתוי עבור נשים המודרכת בידי גבר, אשר די נהנה כאשר הן רוקדות לידו באופן הנועד לענג גברים. אך מה שנראה תחילה כסרט שלועג מעט למדינה ולחיבה שלה לכוח ותפקידים מיניים מסורתיים, כולל דיון בפיתוי ושידוך, מתגלה כסרט אנושי יותר דרך שלושה סיפורים אישיים של נשים שפקודת את המרכז. מבט ארוך על חייהן מראה כי אחת מהן עושה זאת מסיבות שונות מן המצופה וביטחון הוא לא בהכרח מה שחסר להן.

הבמאית אלינה רודניצקאייה מעלה את הסרט שלה שלב נוסף כאשר מבינים כי היא לא הספקה במפגש הראשוני והוסיפה ללוות כל סיפור במשך חודשים ושנים ארוכות. מה שנראה כסוף לסיפור מתגלה לפחות פעם אחת רק כהתחלה של סיפור מרתק לא פחות. כך מתקבלת יצירה תיעודית אשר חושפת גם פן מעט אבסורדי ברוסיה של ימינו, אבל גם מספרת שלושה סיפורים מאוד שונים על נשיות ומערכות יחסים בעלות אופי ייחודי, חלקן רלוונטיות הן בקשיים והן בפתרונות לכל מקום בעולם. הפיתוי הוא גם אקט של שחרור לפרקים, בעוד הוא גם קשור להעמדת פנים, חלק ממשחק בין המינים שהסרט גם מראה את המחיר שהוא עלול לגבות.
(עופר ליברגל)

הכפר הדועך
The Fading Village

סרט תיעודי העוקב במשך תקופה ארוכה אחרי כפר חקלאי קטן באזור נידח בסין, כולל הרבה צילומים של עזים, ואורך של כמעט שלוש שעות. עדיין קוראים את זה ומתעניינים בסרט? נמשיך.

הבמאי ליו פייפאנג מקבל את כל ההחלטות הנכונות על מנת לתת למציאות לדבר: הוא מצלם לאורך תקופה ארוכה, לא מרבה לשאול שאלות, נותן לקבוצה גדולה של דמויות להתבטא. הקשישים אשר נותרו בכפר בקושי עובדים ומנסים לסדר את הלוויה שלהם ושל חבריהם. דור ההמשך, שכולו פרט לגבר אחד מצוי באמצע שנות השלושים לחייו, נטש את המקום לטובת החיים בעיר הגדולה, שגם אותה אנו רואים. אין בסרט רגע שמרגיש לא אותנטי, אבל גם לפחות עבורי אין בו בשורה חדשה לעומת סרטים דומים על סין (למשל "שלוש אחיות" שהוצג בירושלים לפני מספר שנים), או סרט תיעודי כמו "ארץ הדבש" שאומנם עסק במקום אחר בעולם, אבל מצא דרך מרהיבה יותר לעסוק בתרבות הדועכת מול המודרניזציה. ועדיין, הסרט מבצע כאמור את מלאכתו נאמנה, אבל לא מוכרחים להקדיש לו זמן היכול להספיק אולי לשני סרטים אחרים.
(עופר ליברגל)

הנס של ים סרגסו
The Miracle of the Sargasso Sea

כותרת הפוסט שלנו, כמו תמיד, היא "המלצות ואזהרות", אבל לפעמים מגיע סרט שלא לגמרי נכנס לאחת משתי הקטגוריות האלו. כזה הוא הסרט היווני הזה מאת סילאס צומרקאס, שמגיע לחיפה אחרי סבב פסטיבלים שנפתח בברלין. מצד אחד אני לחלוטין לא יכול להמליץ עליו, ובטח לא לשלוח אף אחד מכם לצפות בו ללא סייגים ותיאום ציפיות, ומאידך זה לא סרט שאפשר לבטל בהינף יד כי בכל זאת יש בו משהו, איזושהי עוצמה וכעס מהסוג שאנחנו זקוקים לו בקולנוע. לכן אנסה להיות אובייקטיבי כמה שניתן בשביל לתת לכם את האינפורמציה הדרושה להחליט לבד. עדכנו איך היה לכם.
סרטו הקודם של צומרקאס, "התפוצצות", הוקרן בחיפה של 2015 ואז הייתי יותר נחרץ – שנאתי את הסרט ההוא ממש. הפעם, על אף שהבמאי מתנהל פחות או יותר באותן טריטוריות קולנועיות ושני הסרטים חולקים את השחקנית הראשית אנג'ליקי פופוליה, אני יותר מסוייג וסלחני. אולי אלו השנים שעושות את שלהן.

את עלילת סרטו הנוכחי הניח הבמאי בעיירת חוף נידחת ביוון המתפרנסת בעיקר מצלופחים למאכל. פנימה מושלכות מספר דמויות, בהן שוטרת שהקריירה של נגדעה, עובדת מפעל השואפת לברוח מהמקום, זמר מקומי בתהליך הרס עצמי, ועוד כמה מהתושבים, כאשר ברקע הדברים מרחף מוות מסתורי החושף את כל סודות העיירה, ותאמינו לי, אילו סודות אפלים ממש. קחו את זה כאזהרת טריגר.
סיפורי מיסתורין בעיירות קטנות כמעט תמיד מעוררות סקרנות, וזה גם המצב פה, אבל מה שצריך לדעת על "הנס של ים סרגסו" הוא שמדובר בסרט אינטנסיבי, מרושע מאוד, חסר רחמים, חסר חמלה, מלא בכיעור ועליבות. מסוג הסרטים שבאמת זקוקים למקלחת ארוכה לאחריהם. ואולי גם מסאז' ושנ"צ. זו איננה חוויה חיובית בשום אופן, ועדיין, לאלו שמחפשים את הסרטים הבועטים והבלתי מתפשרים – כאלו שנראה שמוציאים את זעמם על הצופים – יכול להיות שהסרט הזה יתאים בהחלט.
(אור סיגולי)

התשוקה של אנה מניאני
The Passion of Anna Magnani

אנה מניאני הייתה שחקנית עם קול בולט שלא חששה לצעוק דרכו, ועם סגנון משחק שנטה להגזמה ומלודרמה. אולם, דווקא משום כך היא תמיד הרגישה אותנטית במיוחד ולכן זה דווקא הגיוני שהאישה הזו, סמל למשחק מוקצן, פרצה לתודעה בינלאומית דווקא עם הקולנוע הניאו-ריאליסטי, בו שיחקה לפעמים לצד שחקנים לא מקצועיים. משהו בעוצמה הטוטאלית של המשחק שלה דווקא עזר להפוך את השחקנים לאמינים יותר ואותה לאחת מן השחקניות הגדולות בתולדות הקולנוע.

סרטו של אנריקו צ’ראסואולו הוא הצדעה לשחקנית הייחודית דרך כמות גדולה של קטעי ארכיון, בחלקם היא מספרת את סיפורה, לצד שיחות עם בנה, אנשים נוספים שהכירו אותה או את יצירתה וגם קטעי ארכיון של חלק מן הבמאים הגדולים של הקולנוע האיטלקי (וז'אן רנואר הצרפתי). כולם העריצו אותה – ליהקו אותה, כתבו תפקידים עבורה, נתנו לה להשתלט על הסרט או לא מצאו תפקידים מספיק גדולים לעוצמה שלה. הפסטיבל יעניק גם הזמנות לצפות בשחקנית בשיאה, עם הקרנה של "בליסימה" מאת לוקינו ויסקונטי.
(עופר ליברגל)

זהירות, ילדים
Beware of Children / Barn

אל תירתעו מאורך של שעתיים וחצי, כפי שגם מארגני הפסטיבל לא חששו מהסרט הלא נוח לשיבוץ או שיווק – הסרט הנורווגי הזה הוא כרגע אחד מן הסרטים שהכי אהבתי השנה. זוהי דרמה מרובת דמויות והיבטים, הנוגעת בנושאים רבים: הורות, קנאה בגיל ההתבגרות, רגשות אשם, הסתרה של מערכות יחסים הכוללת משהו מביך, יחסים בין בני אדם בעלי עמדות פוליטיות שונות, גישות לחינוך, משבר ערכי של השמאל הפוליטי בו הוא נדרש לתת יחס שווה לאדם שקופח המגיע מן הצד השני. את כל זה מבצע הבמאי דאג יוהאן האוגרוד דרך סצנות דיאלוג בהן שני הצדדים מסתירים דבר מה אך גם מנסים להיפתח. הוא עושה זאת בשילוב עם מספר קטעי מעבר בהם הוא מגיש מבט מופשט ופיוטי יותר על המציאות הקשה אותה הוא מתאר, לכאורה באזור שלו ובמדינה שנתפסת כאחת מן השלוות באירופה.

הסרט נפתח עם מעשה אלימות בו ילדה בת 13 פוצעת והורגת ילד בן גילה, ידיד קרוב שלה ובן ליריב פוליטי של הוריה. עולם הילדים/נערים בסרט מתגלה כמורכב יותר ממה שההורים והמורים שלהם חשבו, אבל גם חלק מן המבוגרים, דווקא אלו שמעוררים אהדה ראשונית, מתגלים במהלך הסרט כמי שהתנהגו בצורה בעייתית. בעיקר במאבק הפנימי בין הליכה עם האמת, או עם מה שנראה טוב יותר לסביבה כולה. אך יכול להיות רק מה שנראה נוח יותר לכל אדם שבוחר להסתיר דבר מה. הסרט מעלה הרבה שאלות, אך גם עוטף את הדמויות והקהל בחמלה.
(עופר ליברגל)

יום לבן, לבן
A white, White Day

בשנה שעברה סחפה איסלנד את פסטיבל חיפה עם הנציג שלהם דאשתקד לאוסקר, "אישה במלחמה" שמילא אולמות ואפילו זכה להקרנות נוספות בעקבות דרישת הקהל. השנה הפסטיבל מביא את מתמודד האוסקר הנוכחי של האיסלנדים, "יום לבן, לבן" אך כנראה שהפעם התוצאות יהיו אחרות. לא בגלל שמדובר בסרט פחות טוב, אלא כי הוא פחות מתקשר ונעים לצפייה מקודמו.

המסגרת העלילתית מזכירה מאוד את הסרט הישראלי "הד" של אסף שניר ועמיקם קובנר, שיצא לבתי הקולנוע בתחילת השנה – גבר שאשתו נהרגה בתאונת דרכים חושד כי היא ניהלה רומן והוא מפתח אובססיה לגילוי האמת ולעימות עם המאהב. אך בערך כאן מסתיימת ההשוואה. אם יצא לכם לצפות בסרטו הקודם של הבמאי הילנור פאלמאסון, "אחים בחורף" שהוקרן בחיפה לפני שנתיים, אתם בוודאי יודעים שדרך הסיפור והמבע הקולנועי יהיו קצת שונים ושוברי ציפיות.

"יום לבן, לבן" נשען בעיקר על צילום מדהים של מריה פון האוסוולף והופעתו המצויינת של אינגבר סיגורדסון על מנת למשוך את הצופים לעולמו המתפורר של הגיבור. הקצב של הסרט מאוד משונה, והוא לא תמיד מצליח להחזיק את רמת המתח כמו שצריך, אבל בינתיים הוא דווקא אחד הסרטים המעניינים ביותר שראיתי מהתוכנייה בשלב הטרום-פסטיבל.
(אור סיגולי)

מר ג'ונס
Mr. Jones

הבמאית הפולנייה אניישקה הולנד, אורחת הפסטיבל, מתמחה בסרטים היסטוריים. בסרט זה היא מפנה את הזרקור כלפי דמות נשכחת, שהייתה מן הראשונים לחשוף עבור המערב כי ההישגים של ברית המועצות תחת סטלין נגבו במחיר כבד מן האזרחים, כולל הרג המוני ומניעת תקשורת חופשית. הסרט דובר אנגלית ברובו והוא עוקב אחר גארת' גונס (ג'יימס נורטון) עיתונאי וולשי צעיר ושאפתן שהצליח לראיין את היטלר זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד קנצלר גרמניה, גם בזכות היותו יועץ לענייני חוץ ללויד ג'ורג', בשלב זה של הקריירה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר וחבר פרלמנט. ג'ונס מגלה במוסקבה כי עיתונאים נערצים למעשה משוחדים על ידי הממשל ומי שרוצה לדווח על הנעשה מחוץ למעגל המקורבים מגלה כי הדבר אינו אפשרי, או מת בדרך מסתורית.

החלק המרשים ביותר בסרט הוא מסע לאוקראינה, לכפר בו אמו של מר ג'ונס עבדה כמורה. מה שנותר במקום הוא רצף של עוני וזוועות שהם הקשות ביותר שראיתי השנה בקולנוע פרט ל"הציפור הצבועה". אולם, לפחות חלק זה זה נגמר מהר והעיקר הוא עימות מול פקידי ממשל ועיתונאים אחרים, בהם גם אחת שמנסה לעזור לגיבור בעודה חומקת מן "האח הגדול שלה" והופכת לאופציה רומנטית לא מאוד אמינה. עוד רובד בסרט הוא מפגש של ג'ונס עם ג'ורג' אורוול, שבעקבות הדיווח שלו הפסיק להעריץ את השלטון הסובייטי וכתב את "חוות החיות" ואת "1984" נגד המשטר של סטלין. קטעים של אורוול כותב את "חוות החיות" משולבים בסרט אך לדעתי לא מוסיפים לא יותר מדי. יש משהו מעט מיושן בקולנוע של הולנד ולכן הסרט מעניין יותר בשל הסיפור שהוא חושף ופחות בשל הישגיו האמנותיים שרובם סבירים.
(עופר ליברגל)

נערה נעדרת
A Girl Missing

בדומה לסרטו הקודם "הרמוניום", שהציג בפסטיבל חיפה ב-2016, גם בסרטו החדש הבמאי היפני קוג'י פוקאדה משלב בין עלילת מתח מורכבת לדרמה על יחסים בתוך משפחה, וגורם זר הנכנס אליה. הפעם דומני כי הבמאי מבצע את השילוב באופן מעט יותר יעיל וטבעי. במוקד הסרט הנוכחי ניצבת אחות הסועדת ציירת קשישה החיה בבית עם בתה ושתי נכדותיה. האחות הסיעודית מתחברת עם הנכדה הבכורה, בעוד הנכדה הקטנה שלומדת בתיכון נחטפת. מנקודה זו, הסרט יוצא לעוד מספר רב של תפניות ודברים המתגלים בדיעבד, בסיפור המועבר בשני צירי זמן, שאחד מהם מתרחש מספר שנים אחרי החטיפה.

למרות הכותרת, מקרה החטיפה הוא לאו דווקא מה שעומד במוקד העניין של הסרט והמתח הוא לא החלק בו הסרט מצטיין. העיקר הוא שורה של מערכות היחסים המתחזקות, נוצרת או מתערערות בעקבות אירוע החטיפה. בכל ציר זמן, הגיבורה הראשית של היצירה לא לגמרי מהימנה, כמו גם דמויות אחרות. חלק רב מן הדרמה בסרט נובע גם מחוסר יכולת לומר דברים בצורה ישירה ורצון להסתיר פרטים על מנת שלא לפגוע, מה שמוביל רק לפגיעה גדולה יותר ולאקטים של נקמה ושנאה, בתוך מה שיכול היה להיות סיפור של אהבה והתחברות.
(עופר ליברגל)

סוג של שתיקה
A Certain Kind of Silence

את הסיפור האמיתי, אם להאמין לכתוביות הסיום המטרידות, שהעניק השראה לסרט הזה היה אפשר להעביר ביותר מאופן אחד. הבמאי מיכל הוגנאוור בחר בגישה מאוד מסויימת, כזו שהופכת אותו לסרט מאוד מעניין ומיוחד, אך גם כזה שיכול קצת למתוח את גבולות הצופים.
הסרט נפתח עם נערה צ'כית (אליסקה קרקובה המצויינת) המגיעה לביתה של משפחה גרמנית אמידה על מנת לשמר כאו-פר לילדם היחיד, ויש לה שלושה שבועות להוכיח שהיא מסוגלת לעמוד במשימה, ולא תפוטר ממש כמו הקודמות שניסו את מזלן. יותר מרצון להתחבב על הילד, הצעירה בעיקר רוצה לראות את העולם הגדול שמחוץ למולדתה, ולכן משתדלת כמה שהיא יכולה, אבל במהרה היא מגלה שלהורי הילד יש שיטות חינוך מאוד משונות, וגם הקהילה מסביב אינה בדיוק נורמטיבית.

את מה שהיה יכול להיות סיפור מתח שגרתי ואפקטיבי, הוגנאוור מספר בצורה שהולכת נגד הציפיות. רוב הדברים הדרמטיים מתרחשים בין הקאטים או מאחורי דלתות סגורות, מאפשרים לצופים להשלים אינפורמציה ובכך להסתנכרן עם סקרנותה של האומנת, והערפול בו היא נמצאת. זוהי הפקה הולנדית-גרמנית-אנגלית-צ'כית (האחרון הוא לאומו של הוגנאור) אבל לי היא הזכירה בעיקר את עבודותיהם של במאים אוסטרים, במיוחד האנקה, זיידל ומרקוס שליינצר ("מיכאל", "איינג'ל"). אלו המאופיינים בשקט מחריש אוזניים, אינטנסיביות שלא לגמרי יודעים מה הגורם לה, והכרה כי הצדדים האפלים ביותר של האדם מגיעים דווקא במקומות בהם הכל נראה נורמלי ואפילו מזמין.
זהו סרט שקט ועוכר שלווה, מהסוג שהדוגמתיות המאפיינת את עשייתו מרשימה בהחלט מצד אחד אך גם גובה מחיר, כאשר לעיתים הוא עובר כלאה ואיטי מדי, מרגיש ארוך יותר מהשעה וחצי של אורכו.
(אור סיגולי)

סולה
Sole

תחילה, סרטו של הבמאי האיטלקי קרלו סירוני מעורר עניין בזכות הדיון שלו באימוץ לא בדיוק חוקי. צעיר איטלקי נאלץ לחיות ביחד עם צעירה פולנייה בהריון, על מנת שיירשם כאבי התינוק ואחר כך ימסור אותו לגידול אצל דודו ודודתו, אשר יש להם רצון לילד וממון אך הם לא כשירים לאימוץ תקין. אולם, העניין הוא לא אלו המעוניינים בילד בכל דרך, אלא דור הצעירים החומק מן האחראיות או הרצון להוליד ילדים.

הצעיר האיטלקי מתחיל את הסרט בלי כל חשק למערבות רגשית מכל סוג שהוא. את המגע עם האישה האמורה להיות בת זוגו הוא מצמצם להגבלתה לדירה על מנת שלא יתפסו/ימנעו ממנו לבלות את יומו במכונות הימורים. אולם, הקרבה ללידה ולאדם אחר בכלל גורמת לו לרצות לקחת אחראיות ולהפוך לאב של הילד, עם כל מה שנובע מכך. כולל למשל מציאת עבודה, תכנון העתיד ומתישהו גם בגידה בדודו ובדודתו המצפים לתינוק. המהלכים של הסרט צפויים למדי ומועברים בסצנות קצרות מאוד, קצרות אך אפקטיביות. זהו סרט צנוע המציג ארבע דמויות ששלוש מהן נראות תחילה קרירות או אנוכיות, אבל לבסוף כל אחת מן מרגשת בדרכה, בייחוד כאשר הרצונות מתנגשים.
(עופר ליברגל)

סקין
Skin

אחרי שהשנה החלה עם זכייה היסטורית של גיא נתיב באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר, זה רק הגיוני שהיא תסתיים עם האפשרות של קהל ישראלי לצפות בסרטו החדש שלו, ששמו כשם הקצר הזוכה – ״סקין״. הסרט הארוך מבין השניים מגיע ארצה אחרי לא מעט פסטיבלים ופרסים בינלאומיים, אבל לראותו בישראל תהיה ודאי חוויה אחרת. כמו בכל פעם שכותבים על הסרטים הללו, שווה להזכיר שמלבד כותרת הם חולקים גם מאפיינים נוספים, את אותם יוצרים ואת השחקנית דניאל מקדונלד, אבל אין קשר עלילתי ביניהם ובטח שאין מדובר בהרחבה של סרט קצר לפיצ׳ר. על כל זה ודאי אפשר יהיה לשמוע באירוע בהנחיית ד״ר אבנר שביט עם נתיב שיהיה אורח הפסטיבל, ושיגיע ארצה מארצות הברית יחד עם שותפתו לחיים ולעשייה ג׳יימי ריי ניומן. חפשו את הלו״ז המפורט באתר כדי להצטרף לשיחה עם היוצר, אבל בינתיים יש גם סרט להתייחס אליו.

״סקין״ לא תירגם את שמו לעברית כדי להדהד את אחת המשמעויות וההקשרים האמריקאיים של הסרט, המלא בניאו-נאצים גלוחי ראש המכונים סקין-הדס. גיבור הסיפור הוא בריאן וידנר (ג׳יימי בל בהופעה מגדירת קריירה וראויה לפרסים), שבצעירותו אומץ בידי זוג המנהיג כנופיה של ״כוח לבן״ (בגילומם של ורה פרמיגה וביל קאמפ, שעושה כאן תפקיד מהמם בעוצמתו). בשלב בו אנו פוגשים בו בסרט הוא כבר מגלה יכולת מנהיגות ומסירות לאידאולוגיה הגזענית, כולל קעקועים מזעזעים המכסים את פניו. אבל נקודת השיא המתקרבת היא גם נקודת שבר, כלומר פתח לגאולה אפשרית. בעזרת מבנה עלילתי השאול מסרטי גמילה, החלטה מעניינת אחת מיני רבות של נתיב, הסרט הוא מסעו של וידנר החוצה מן האפלה שעטפה אותו כל חייו הבוגרים. דניאל מקדונלד בתפקיד אופציה רומנטית ומכילה, ומייק קולטר כאקטיביסט שחור המושיט יד לשלום למי שמבקש לחסלו, מהווים שני נתיבים לשינוי עבור הגיבור. הופעות המשחק המעולות והבחירות האמנותיות של נתיב כמו זו שהוזכרה הנוגעת למבנה העלילה, הן רק חלק מן הסיבות לצפות בסרט המרתק והכואב הזה.
(אורון שמיר)

צלילי השקט
The Sound of Silence

דמויות לא רגילות עם עיסוקים לא שגרתיים הן נקודת מוצא טובה לסרטים בדרך כלל, וזה גם המקרה לגבי סרט הביכורים של מייקל טיבורסקי. הגיבור, המגולם בידי פיטר סארסגארד הנהדר, ניחן בשמיעה אבסולוטית ויכולת אבחנה מוגברת. בשל כך הוא מציג עצמו כ״מכוון בתים״, אדם אליו פונים תושבי ניו יורק בתקווה שיאבחן האם יש משהו בבתים שלהם שאינו הרמוני. בצורה כזו הוא יכול לפתור עבורם בעיות כמו דיכאון או תשישות, שלכאורה נגרמים מהמהומים כמעט בלתי נשמעים שפולטים מכשירי החשמל של כולנו, שאינם משתלבים טוב עם צלילי השכונה. או כפי שזה מוסבר בסרט בשלב מסויים, שקט שהינו היעדר רעש הוא נדיר, לרוב אנחנו פשוט לא מבחינים ברעשים המבטלים זה את זה אך משפיעים עלינו.

זהו כמובן רק הנושא הגלוי של הסרט ולא העלילה, שהולכת לכיוונים צפויים באופן נכון וראוי לסרט ראשון הנשען על הגדרות כמו ״אינדי״ ו״ניו-יורקי״ (אבל בשיתוף אולפני קשת הבינלאומיים). בואו נגיד רק שגיבורנו יפגוש מספר דמויות שיערערו מעט את עולמו הרגוע, בין אם בפן המקצועי או האישי. מפגשים אלה מאפשרים לסרט לחשוף את הרובד הסמוי שלו, שהוא דיון במה שנסתר מן העין וסמוי אפילו מן האוזן, על קו התפר שבין אמונה ומדע. כיוון שאני לא מחובבי המטפורה של נביאים השומעים את דברי אלוהים ומנסים לשכנע בכך את סביבתם, שמחתי שהסרט נשאר כל העת מדעי יחסית, גם כשהוא מכוון לנשגב ולבלתי נודע. יש משהו נעים ומשרה שלווה בסרט, מעצם העיסוק בהרמוניות ובפתרון בעיות בעזרת כשרון שכמעט מזכיר כוח-על. הדרמה מגיעה בשלב מתקדם ואיתה גם הצרימה המכוונת, והכל מגובה בעשייה קולנועית שלא גוזלת כוחות או תשומת לב מיותרת. עם עבודת סאונד מודגשת ומנהטן הסואנת והפוטוגנית בתור תפאורה, ״צלילי השקט״ הוא יופי של דוגמה לאיך עושים סרט ביכורים.
(אורון שמיר)

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.