• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל ירושלים 2019: "השורקים", "המתים של יפו", "פאראנו", "נערת זומבי", "ג'ו הקטן"

1 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע בירושלים נמצא מעבר לנקודת האמצע והסרטים שלא כתבתי עליהם מתרבים. לכן, בדיווח זה מספר הסרטים עולה מארבע סרטים לחמישה, ובו אעסוק בו מסרטים לועזיים וישראלים כאחד, עם מוקם נרחב לעל-טבעי. חייזרים! זומבים! רוחות רפאים! צמחים מהונדסים גנטית! וגם גנגסטרים שמתקשרים רק בשריקה. נתחיל אתם כי אולי הם המסוכנים ביותר.

לדיווחים קודמים:
ראשון
שני
שלישי (של אור)
רביעי
חמישי (גם של אור)

השורקים
The Whistlers

סרטו החדש של קורנליו פורומבויו הוא בו זמנית הסרט הכי שאפנתי של הבמאי הרומני והסרט הכי צנוע שלו. בניגוד לסרטים כמו ״שם תואר משטרה״ ו״כשערב יורד על בוקרשט״, שנראו כאילו נוצרו על מנת שייכתבו ניתוחים ארוכים על ריבוי המשמעויות שלהם, ״השורקים״ הוא במובהק סרט מאפיה. כזה עם עלילה לא מאוד הגיונית אשר מוציאה את הבמאי למספר אתרי צילום, הן במולדתו והן באיים הקנרים, ומשם גם למדינה שונה בתכלית. העלילה מועברת באמצעות קפיצות בזמנים ופרקים שונים הקרויים על פי שמות הדמויות, מה שיוצר תחושה של סרט ז׳אנר דינמי ולא של קולנוע רומני איטי ויומרני.

אולם, נושאי העיסוק הטיפוסים לפורומבויו עדיין דומיננטיים. העלילה עוקבת אחר שוטר מושחת המשתף פעולה עם המאפיה בהברחת סמים. על מנת שלא להיחשף בתוך המשטרה הוא נשלח לאיים הקנרים ללמוד כיצג לתקשר באמצעות שריקות בלבד, וכל הסרט הופך לדיון בשפה. בנוסף, הסרט דן בקשר בין אמנות והחיים במספר דרכים, כגון מפגשים במלון ״אופרה״ המלווים במוזיקה תואמת, מצלמות מעקב שמובילות לסצנות המעלות שאלות של השליטה במקרה של מבט מציצני על גוף נשי, במאי קולנוע זר המגיע ברגע לא צפוי, ועוד הפתעה המגיעה ממש בסיום.

גם אחרי ש״השורקים״ מפסיק להיות סרט על תככים וסמים, הוא ממשיך להיות סרט על תקשורת ושאיפה לביטוי עצמי. פורומבויו תמיד היה במאי שעשה שימוש בהומור ואירוניה כלפי הגיבורים ובסרט זה הוא מעלה לא רק את התקציב, אלא גם את המינון הקומי, שמורגש יותר כנימה כללית ולא כבדיחות ספציפיות. הסרט פחות יוצא דופן מסרטיו הקודמים של הבמאי, אך עדיין מדובר באחד מן היוצרים המעניינים ביותר בקולנוע המזרח-אירופאי בימינו.

הקרנה נוספת:
חמישי | 01.08.19 | 19:30 | תאטרון ירושלים

המתים של יפו

חתן פרס ישראל רם לוי הוא מבכירי ומוותיקי היוצרים בארץ. הקריירה שלו כבמאי, תסריטאי ומפיק החלה עם "אני אחמד" בשנות הששים וכללה עשורים רבים בסרטי העלילה וסרטים תיעודיים. עם כל זאת, לפחות מבחינה טכנית, "המתים של יפו" הוא פיצ'ר הבכורה שלו – כל סרטיו העלילתיים הקודמים נעשו עבור הטלוויזיה (ורובם לא היו באורך של פיצ'ר). אם הוא יזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל זה יכול להיות מקרה משעשע, גם בגלל שסביר כי חלק מן הבמאים שמתמודדים מולו בתחרות השנה היו בעבר תלמידיו.

הסרט מתבסס על סיפור של גלעד עברון, מי שכתב גם את התסריט ל"לחם", אחד מן הסרטים הגדולים ביותר של לוי. עברון נפטר בשנת 2016 והסרט צולם אחרי מותו, כאשר עברון עדיין חתום על התסריט ביחד עם עלא חליחל. כמו ברוב סרטיו של לוי, הדגש הוא על המוזנחים בחברה: שלושה ילדים פלסטינים נותרים בלי משפחה לאחר שאמם מתה ואביהם נשלח למאסר ממושך. איש בכפר הקטן ליד חברון בו הם חיים לא מעוניין לטפל בהם, והם מוברחים ליפו לביתו של ג'ורג', מוכר מכולת מבוגר שהוא ספק קרוב משפחה רחוק. ג'ורג', שגם ככה לא נהנה לשרת שוהים בלתי חוקיים תחת עינה הבוחנת של המשטרה, חושש כי הגנה על הילדים עלולה להוביל אותו לכלא. אך אשתו ריטה, המאוכזבת מכך שאין לה ילדים, רוצה להפוך בפעם הראשונה לאם. הילדים הופכים למשפחה עבור ג'ורג' וריטה, גם אם החשד ההדדי נותר. מה שמוסיף לסיבוך הוא שאחד הילדים חודר לבית נטוש הנמצא בסמוך, בית שג'ורג' ומשפחתו שומרים ריק מאז 1948 מתוך מחשבה כי שכנים שברחו ישובו.

זהו קו העלילה המרכזי של הסרט והוא  מציג את כשרונו הגדול של לוי לאתר את המאבק הפוליטי דרך פנים אנושיות, ונרטיב אשר מצליח לתת לכל דמות אמינות פנימית ורגשית, גם אם לא כל מהלכי העלילה נבנים היטב. הבעיה היא שכמו לא מעט סרטים בתחרות הישראלית השנה, קיים פער גדול בין קו עלילה אחד לקו עלילה אחר. "המתים של יפו" הוא גם סיפור של במאי בריטי המגיע ליפו על מנת לשחזר את ההיכרות של הוריו בעיר בשנת 1947. הוא מלהק את בתו לתפקיד אמו ודרכה מתמודד עם הדברים שהוא לא ממש רוצה לשחזר. קו העלילה הזה לרגע לא מרגיש אותנטי – הליהוק לא מספיק טוב, פיתוח הדמויות מאוד לוקה בחסר, והמחשבה כי במאי מלהק וסוגר אתרי צילום במקביל לצילומים של סרט בתקציב לא צנוע נראית לא הגיונית. גם ביחס ליצירה המנסה לשלב מגע סוריאליסטי, שכולל בשלבים שונים אמונה ברוחות הרפאים או בגופות של מתי יפו.

החיבור בין שני קווי העלילה הוא הכרחי, בעיקר למהלך המתבצע בדקות הסיום, מהלך אשר כולל כמה שילובים בין קולנוע ומציאות וזעקה כואבת שיכולה להדהד זעקות קודמות בקולנוע של לוי. הבעיה היא בדרך לשם, שכן הסרט לא מצליח לבצע את כל מה שהוא שואף לו. אולם, מי שמכיר ואוהב את היצירה של לוי מן הסרטים והמיני-סדרות בטלוויזיה, ימצא כאן את המגע שלו. בעיקר בכל הנוגע להדרכת צוות השחקנים עם הופעות טובות של הילדים ושל יוסף אבו-ורדה ורובה בילאל-עספור בתפקידים הראשיים.

פאראנו

סרטו של הצלם והבמאי אריאל סמל הוא חתיכת דבר יוצא דופן בתחרות התיעודית הישראלית, וביצירה התיעודית הישראלית בכלל, ממספר סיבות. העיסוק בחטיפה בידי חייזרים שחווה הבמאי לפי עדותו, היא רק חלק קטן מתוך זה. הקצב המהיר בו הוא ערוך ופרק הזמן הארוך אשר מתועד בסרט, שגרסה חלקית שלו יצאה כבר 2005 אבל הקטעים החשובים בו התרחשו הרבה אחר כך, מציבים אותו בתור יצירה שאין לה אח ורע בנוף המקומי. אם כי יש לקחת אמירה זו בערבון מגובל.

זאת כי באותה מידה, ניתן לתאר את הסרט כשייך לז'אנר הנפוץ ביותר ביצירה התיעודית בישראל – תיעוד עצמי של חיי הבמאי ומשפחתו. סמל עושה זאת דרך הרבה חומרי ארכיון, שחלקם צילומי סטילס מילדותו וחלקם צילומים רבים שצילם כצלם חדשות או צלם פרסומות, וכדמות מפתח בחיי הלילה בישראל בתקופות שונות. במשך חלק ניכר מן הסרט הוא מתייחס לחוויית החטיפה בידי חייזרים ובניסיון שלו למצוא הוכחות לכך כי אכן מגע עם צורת חיים מכוכבים אחרים היא דבר שמתרחש בארץ די הרבה. אף כי נראה שהוא רציני בכך, אני לא ממש הצלחתי להשתכנע ובספק עם זו הייתה המטרה.

בנקודה זו אציין כי לו הייתי צופה בגרסה שיצאה בשנת 2005, כנראה הייתי מעריך את הסרט הרבה פחות. זאת משום שלב התהליך שעובר הבמאי מתרחש בעיקרו אחרי אותה שנה, והוא קשור להתפחות נוספת הן בחיים הרומנטיים שלו (שממלאים חלק ניכר בסרט) והן בהבנת ההיסטוריה המשפחתית שלו, המתגלה כנושא המרכזי של הסרט לא פחות מהחייזרים. משפחות עם בעיות ראינו לא מעט בקולנוע הישראלי והסיפור של סמל משלב בתוכו סוגים רבים של משברים שכבר נידונו (לא אפרט על מנת לא להרוס), אבל החיבור שלהם לדמות אחת ויצירה אחת הוא משהו שקשה להישאר אליו אדיש. בעיקר כי עם הזמן גם ניכרת גדילה של הבמאי לא רק בהבנה עצמית, אלא גם ביכולת שלו לייצר קולנוע מגובש.

חווית הצפייה בסרט היא לא פשוטה והיא כוללת מספר בעיות. ראשית, למרות שמדובר בצלם מקצועי, חלק מן הצילומים הביתיים (שצולמו בידי סמל וצלמים אחרים) פשוט נראה לא טוב, וזה שהוא קופץ למסך בעריכה מהירה לא מקל על הצפייה. בנוסף, יש בסרט הרבה מאוד מין, שכולל גם הוא חומרים בעירום של הבמאי ושל פרטנריות (או צילומים של זרים). הדבר אולי מתכתב עם חלק מן הבעיות הפסיכולוגיות הנחשפות, אבל להרגשתי הוא גם גם נצלני. בעיה אחרת, המשותפת לסרטים תיעודיים אישיים רבים, היא חוסר היכולת להוציא מן הסרט קטעים החשובים ליוצר למרות שהסרט יכול לעבוד גם בלעדיהם.

הקרנה נוספת:
ראשון | 04.08.19 | 22:30 | סינמטק 3

נערת זומבי
Zombi Child

אם קשה לכם להאמין בחייזרים, קבלו את ההצהרה הבאה: זומבים הם דבר אמתי. וידעתי את זה גם לפני הצפייה בסרטו החדש של ברטראן בונלו ("סאן לורן"). אך לא מדובר בזומבים שאתם מכירים מן הקולנוע, אלא אם ראיתם את "הלכתי עם זומבי" של ז'אק טורנייר משנת 1943. זומבים הם אנשים מהאיטי שמורעלים עד למצב בו הם נראים מתים למספר רב של שעות. הם נקברים מיד, בהתאם למסורת המקומית, ובלילה המרעילים חוטפים אותם מן הקבר ומוצאים אותם בהכרה חלקית. משם הם מסממים אותם להמשך חייהם באופן שמותיר אותם סוג של מתים/חיים – בלי זיכרון או מודעות למתרחש, אבל עם יכולת לעבוד כעבדים. אני נשבע שקראתי סיפורים על אנשים שאיכשהו יצאו מן המצב הזה ובאו לפקוד את הסרט של עצמם, אבל במערב זה ידוע רק כמקור לשם של המתים המהלכים מן הסוג שאוכל בשר והופך את הננשכים להיות כמוהו.

בונלו הוא אחד מן הבמאים הצרפתיים היותר פרובוקטיביים של דורנו, עד למצב בו רוב סרטיו פוסחים בארץ גם על פסטיבלים למרות שהם מרתקים לפחות ברמה התיאורטית ותמיד עשויים היטב. סרטו הנוכחי דורש ממנו לספר את הגרסה שלו לתופעה הנ״ל באופן שרוב הקהל שלא מודע לזומבים נוסח האיטי יבין. הוא משלב בין אדם שנחטף כזומבי בשנות הששים לפנימיית בנות בצרפת של ימינו, שם תלמידה חדשה ילידת האיטי מתחברת עם נערה אשר יש לה אובססיה למאהב מן הקיץ, שספק עם ישוב אליה. כמו כמה מסרטיו של בונלו, חלק זה של הסרט מתנהל בקצב איטי וכולל למשל הרצאות ארוכות בהיסטוריה שהתלמידות שומעות. האמת היא שהיה קשה לי להישאר ער בחלק זה, אבל מתוך היכרות עם היוצר ידעתי שזה יתחבר למשהו מיוחד.

ואכן, 20 הדקות האחרונות של הסרט הן משהו מאוד מיוחד. בהן, בונלו עובר בין שניים עד שלושה זמנים, כחמישה אתרי התרחשות וכשני סיפורים על כישוף וודו, שמתחברים כולם בסיקוונס אימה משובח שכולל כמה הפתעות חזותיות. כל זאת תוך שכל המהלכים השונים נותרים בהירים והשהות הארוכה עם הדמויות משתלמת, על מנת לספק לכל הטירוף הזה גם בהירות נרטיבית ועומק רגשי. הסבלנות משתלמת.

הקרנה נוספת:
חמישי | 01.08.19 | 18:00 | יס פלאנט 2

ג'ו הקטן
Little Joe

סרטה דובר האנגלית של האוסטרית ג'סיקה האוזנר נראה תחילה כסרט מדע בדיוני פילוסופי. במעבדה לגידול פרחים, מדענית בשם אליס מופקדת על פיתוח פרח שאמור לעודד שמחה ורגש הורי בקרב מי שמגדל אותו. לכן היא קוראת לו "ג'ו הקטן", על שם בנה ג'ו. מהר מאוד מבינים שהצמח שהיא מפתחת הוא לא צמח רגיל ומלבד שמחה בקרב המגדלים דומה כי הוא שולט ביכולתו לפרוח ולפזר אבקנים. ייתכן שהוא מתכנן השפעה מעט שונה על בני האדם.

בנקודה זו יש לציין מה שרבים מן הצופים שחזו יחד איתי בסרט לא ידעו – אף כי ההיבט הפילוסופי קיים, הוא לא מה שמעניין את הבמאית. היא רוצה יותר לצאת מתוך המשל על גידול הצמחים ליצירת סרט אימה. זה כנראה לא אחד הסרטים המפחידים של השנה, אבל בעיניי זהו סרט אימה לכל דבר. כולל התכתבות עם כמה קלסיקות מן הז'אנר, או סרטים המגיעים מפינות של ערבובי ז'אנרים כמו "חנות קטנה ומטריפה", שהוא אחת משתי היצירות שזוכות לאזכורים הישירים הברורים ביותר.

האימה בסרט מועברת לא רק דרך הסיטואציה, אלא גם בעזרת אמצעים קולנועיים מגוונים, כאשר שני האמצעים הבולטים בסרט הם הפסקול והעריכה. המוזיקה בסרט היא מאת המלחין היפני הניסיוני טאיג'י איטו, והיא נכתבה בשנות השבעים. השימוש בה מנסה לעורר לפרקים חלחלה רק  דרך הכלים הלא שגרתיים ושילוב בין אפקטים למוזיקה, באופן בולט שילוב של נביחות. זה הופך את הצמחים לדבר שהוא יותר חי מצומח, משהו שיש לו גם אינטליגנציה וגם יצר חייתי, אפילו בלי לציין כלב שמתגלה כמשמעותי לעלילה. אבל הצמחים הם לא רק כוח מאיים אלא גם סוג של חיית מחמד בדרכם. הצילום הוא עוד כוח שנע בצורה לא לגמרי טבעית, כאשר המצלמה של מרטין גשלאכט נמצאת בתנועה ברוב השוטים. לרוב מדובר בתנועה אלגנטית קדימה או הצידה, לפעמים זה נראה כמו תנועה אטית שתוקפת את הדמויות, או נמצאת צעד לפניהם בהבנת המציאות.

אולם, כל זה לא מייצר סרט מעמיק במיוחד מבחינת הדיון באינטליגנציה מלאכותית, או ההיבריס של המדענים. גם בתחום הפחד, כאמור, יש דברים מרתיעים יותר, אם כי יש בהחלט רגעים אפקטיביים בסרט שעיקרו הוא הדיון באמהות. בין אם אמהות טבעית דרך הלידה של ג'ו, הילד המתבגר, והן הורות מהונדסת גנטית דרך הצמחים. בשני המקרים, הדיון העיקרי הוא היכולת של אליס לא רק לדאוג ולאהוב את הצאצא שלה, אלא גם להקריב מעצמה למענו. יש כאן עוד רמות של משמעות, שהרי השם אליס תמיד מזכיר את הילדה הנצחית/מתבגרת נצחית של לואיס קרול. התספורת הקצרה של השחקנית הראשית אמילי ביצ'אם מזכירה מעט את זו של מיה פארו ב"תינוקה של רוזמרי", עוד סרט על אמהות למשהו מסוכן ולא סרט האימה המוכר שהכי קשור לסרטה של האוזנר. אם כבר ציינתי את ביצ'אם, היא אכן אפקטיבית מאוד בתפקיד הראשי אבל נראה לי שהזכייה שלה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן מעט מוגזמת. אולי זה גם צריך להיות היחס לסרט כולו: טוב בסך הכל, אולם לא סרט גדול.

הקרנות נוספות:
חמישי | 01.08.19 | 13:30 | סינמטק 3
שבת | 03.08.19 | 21:15 | יס פלאנט 2

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.