״ברייטברן״, סקירה

את המונח ״Superhero Fatigue״ אני חושב ששמעתי לראשונה כבר לפני עשור, אחרי ש״האביר האפל״ ו״איירון מן״ לקחו את גיבורי העל לגבהים חדשים בקולנוע. זה אומר שכבר עשור מפמפמים לנו שהקהל כבר לאה מסרטי סופרהירוז, בדרך כלל כניסיון לתרץ מדוע סרט מסויים הצליח פחות מן המצופה ממנו, בהתחשב בפופולריות הז׳אנר. כידוע, כשעייפים יש שתי אפשרויות: לישון או לנסות להתרענן. כיוון שהראשונה אינה אופציה בעידן בו כל סרט שנגמר ב״מן״ הפך למכונה להדפסת כסף עבור הוליווד (ולא רק), אז מתיזים על המסך קצת מים קרים או שפריץ של בושם. כך נוצרו כל מיני תת-זרמים: החל מגיבורי ״עשה זאת בעצמך״ כמו ״קיקאס״ או ״דפנדור״, המשך בנסיונות קומיים או פארודיים מובהקים אפילו יותר, וכלה בפירוק מוסכמות הז׳אנר וערבובן בסוגות אחרות. למשל סרטיו האחרונים של שיאמאלן (״ספליט״ ו״גלאס״), שהשתמשו בעולמות של אימה כדי לדון בקומיקס בכלל ובסופר-גיבורים בפרט. אפשר לומר ש״ברייטברן״ (Brightburn) רוצה להיות תמהיל דומה של דיון מוסרי ביכולות על-אנושיות יחד עם מעשיית אימים.

אחד הנסיונות המעניינים אך לא מוצלחים במאה אחוז להתכה שכזו היה ״סופר״, סרטו של ג׳יימס גאן, לפני עידן ״שומרי הגלקסיה״. הסרט היה קודם כל קומדיית אימה על בחור מאמין ששומע קולות הפוקדים עליו לכאורה להיות גיבור-על, מה שאיפשר לו לעסוק בז׳אנר יותר מאשר להשתייך אליו. גאן חתום כמפיק על ״ברייטברן״, שאת התסריט שלו כתבו אחיו ובן דודו – בריאן ומארק גאן. על כס הבימוי אמנם יושב מישהו עם שם משפחה אחר, דייויד יארובסקי, אבל אל דאגה – מדובר בחבר של גאן, שאפילו שיחק בקטנה ב״שומרי הגלקסיה״ וביים את הקליפ המשונה הזה בהשתתפות כוכבי ויוצרי הסרט. הוא גם ביים קליפים ללהקת קורן וכמובן גם סרטים, למשל ״The Hive״, אז אפשר לומר שהוא פה לגמרי בזכות. אם כי אחרי הצפייה בסרט, ממנו חששתי במקצת מבעוד מועד, זה נראה כאילו ג׳יימס גאן ידע טוב מאוד מה ייצא ממנו ועשה כאילו-טובה לחברים ולמשפחה כשפירגן להם בהרמת פרויקט החלומות שלהם, אבל גם הרחיק את עצמו מספיק מן התוצאה הסופית.

הסרט נפתח בחווה קטנה בעיירה ששמה כשם הסרט, אי שם במדינת קנזס. בני זוג מצויים במשחק מקדים, בעוד המצלמה חושפת בפנינו מגוון ספרי פוריות והורות סביבם. חשוב לציין ששניהם לבושים וחוצצת ביניהם שמיכה, ולמרות שאינני מומחה לנושא נדמה שיהיה קשה להם להיכנס להריון באופן הזה. למזלנו האקט נקטע בשל משהו שנשמע כמו רעידת אדמה, ולמזלם התפילה שלהם לצאצא נענית, כפי שמוכיחים סרטונים ביתיים בכיכובו של תינוק. בחלק הראשון של הסרט אנחנו לומדים להכיר טוב יותר את משפחת ברייר – האב הדובי (דייויד דנמן), האם המקסימה (אליזבת׳ בנקס) ובנם המשונה, ברנדון (ג׳קסון איי. דאן). הוא מצוי בנקודת הזמן בה הוא מתקרב לגיל-מצווה ולא מדובר בילד הכי מקובל בבית הספר, אם להתנסח בעדינות, אבל נראה שדברים אחרים טורדים את מנוחתו. למשל משהו באסם המשפחתי שכאילו קורא לו וגורם לו להתנהג מאוד מוזר.

אם ראיתם את הטריילר או אפילו רק קראתן שורת תקציר, כבר ידוע לכם ולכן מה הסוד של ברנדון, שהוא נקודת המשיכה של הסרט – הוא נחת אצל בני הזוג ברייר בחללית שהייתה חלק ממטר מטאוריטים, וגדל מאז כבנם מבלי לדעת שיש לו ייעוד על הכוכב הזה, וגם כוחות על-אנושיים. מה למשל? הוא בלתי פגיע, חזק בצורה מגוחכת יחסית לגודלו, מהיר בטירוף, מסוגל לעוף או לרחף באוויר, ויכול להמיס כל דבר במבטו. בקיצור, חוץ מנשימה מקפיאה הוא אשכרה סופרמן, ברמת הפלגיאט ממש, בטח ובטח אם מחשיבים את ההתבגרות בחווה אמריקאית אצל הורים מאמצים. היוצרים משחקים סביב ההעתקה הזו, לפעמים בטיזינג שגובל בחוצפה. נגיד, שמיכה אדומה שברנדון ישן איתה מקטנות וכורך סביב צווארו כגלימה. אבל השוני הבולט מאיש הפלדה האמיתי הוא באופי – הכוחות של ברנדון ברייר, שם קלאסי של דמות קומיקס מבחינת חזרה בצלילים, הם אפלים. הוא משתמש בהם כדי להטיל אימים על תושבי העיירה הקטנה ברייטברן, ולעיתים נדמה כי הוא נשלט בידי הכוחות ולא להיפך.

הסיפור נע רוב הזמן בין שני קצוות – צמד הורים שלא יודע איך להתמודד עם השינויים החל בבן המתבגר שלהם, והבן עצמו שהופך ליישות מאיימת ומוצא דרכים יצירתיות לזעזע את תושבי העיירה, או לחזר אחר ילדה שנראה כי מחבבת אותו (אמי האנטר). קו העלילה של האם והאב ניצל מדי פעם בנס בזכות השחקנים, שמצליחים לעורר רגש גם כשהדמויות שלהם מחליפות היגיון ומוטיבציה מהר יותר מקליע בתנועה. דנמן טוב בתור האבא השקול לכאורה שהפיזיות שלו מאויימת, ובנקס לא יכולה לעשות תפקיד רע גם כשהיא מגלמת אם אוהבת אך היסטרית. בגזרת דמויות המשנה המצב פחות מזהיר, בעוד דאן בתפקיד ברנדון הצליח להקריפ אותי בכמה רגעים, ומשתמש היטב בקול שלו, שעל סף התחלפות בגיל הזה ומסמל גם את המעבר שלו מילד מסוגר לכוח בלתי ניתן לעצירה. זה גם עוזר שהוא קצת נראה כמו חייזר, כנראה מהכוכב של בנדיקט קאמברבץ׳.

בנקודה זו שווה להזכיר שהסרט נוטה בעיניי יותר לכיוון של מותחן אימה, ספציפית מסוגת ״הורים שחושדים שמשהו לא בסדר בילד שלהם״. הרי הרעיון של סופרמן-אפל והשאלה מה יעשו בני האדם חסרי הישע אם חייזר עוצמתי שכזה ישתמש בכוחותיו לרע, הועלו ונחקרו כבר בקומיקסים של איש הפלדה המקורי, כמו גם בחלק מהעיבודים הקולנועיים, למשל בגרסאות של זאק סניידר. לכן כסרט מטא בז׳אנר גיבורי-העל אין ל״ברייטברן״ המון מה לחדש ונדמה שהוא אפילו לא מנסה להעמיק בכך. ישנם הרגעים של גילוי הכוחות ועוד כמה וריאציות על רגעים מוכרים בסרטים מסוג זה, אבל האופן בו ברנדון מתפתח אינו בהכרח קשור לקשת הסיפורית הקלאסית של גיבורים ונבלים.

המנוע הוא המחולל העלילתי המוכר מסרטי אימה – כוח גדול ושטני שגורם לגיבור להתנהג באופן אחוז דיבוק. בעיניי זה הרבה פחות מעניין מאשר מאבק פנימי של טוב מול רע, כפי שהיה למשל ב״איש הפלדה״ של סניידר, בו סופרמן צריך להתגבר על הדחף להחזיר כאפה לילדים שהתעללו בו ולהציל את האנושות שלעגה לו ועכשיו מפחדת/מעריצה אותו. אבל היוצרים כאן בשביל דברים אחרים ולא שוכחים אף תחבולה ז׳אנרית – מחברת עם קשקושים דיאבוליים, מסכה מפלצתית תוצרת בית, המון סצנות לילה שבחלקם מבזיק אור אדום מבשר רעות, וכמובן קצת גועל נפש. מהסוג שג׳יימס גאן של תחילת הקריירה ודאי היה גאה בו, כולל המפגש הכי לא נעים בין פלורסנט ועין אנושית שראיתי בתקופה האחרונה. רק מלהיזכר בזה דמעתי שוב עכשיו, אבל זה גם המקום לציין שרוב האפקטים האחרים מסגירים את התקציב הזעום של הסרט (כ-7 מיליון דולר), ששומר את המאני-שוטס לחלקו האחרון ובשאר הזמן מסתפק ברמיזות או בפתרונות יצירתיים יותר או פחות. בדרך כלל פחות.

קשה לומר שפחדתי או נבהלתי במהלך הצפייה, במיוחד כי ברוב המקרים ממש רואים שזה כפיל גדול מדי ולא הנער מאחורי המסכה, אבל אני חושב שהמטרה של הסרט הייתה יותר לזעזע ולהגעיל. לשם כך הוא מתהדר בדירוג R שמאפשר לו להיות קיצוני לפרקים, בעיקר תמטית, אבל אותי זה קצת בילבל בהתחשב בטון שלו שמדבר יותר לקהל צעיר. זה רק אחד מהאבסורדים של ״ברייטברן״, סרט שחובבי אימה כנראה לא ישקשקו בו ושוחרי סרטי גיבורי-על אולי יפהקו בו. על כל החלטה נועזת או בחירה אמנותית מעניינת, יש רגע קלישאתי או חזרה לשגרה. בכל פעם שהתחלתי להרים יד כדי להריע, למשל בסיום, הסרט הוריד. למעשה, בכותרות הסיום התחוור לי משהו גדול יותר אודות קהל היעד הפוטנציאלי של הסרט. את הקרדיטים מלווה שיר של בילי אייליש, אליה התוודעתי לראשונה. היא כמו בתם של מרלין מנסון ואווריל לאבין ולאוזניי היא נשמעת כאילו הרגע העירו אותה משנ״צ, מה שאולי מתאים לאווירה של הסרט אבל די הדהים אותי כשגיליתי שהיא מתפרנסת ממוזיקה כבר זמן מה והיא רק בת-עשרה. אולי מסתתרת כאן מסקנה שאפשר גם להחיל על הסרט כולו – ייתכן שאני כבר לא הקהל של שטויות כאלה. נו שוין, לפחות הוא אורך רק שעה וחצי, גם זה משהו בימינו.