• סרטים חדשים: ״עץ תאנה״ של עלמוורק דוידיאן
  • The Kid Who Would Be King :מחכים לתרגום
  • משולש הגבולות
  • ״נערה״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2019
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • נעלמים
  • ״פרנהייט 11/9״, סקירה
  • ״המין החזק״, סקירה
  • סקירה ,
  • ״קפטן מארוול״, סקירה
  • ספר חדש: ״מבוא לאהבה - הסרטים של משה מזרחי״
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש מרץ
  • ״מז״ל טוב 2״, סקירה
  • ״כמה רומנטי״, סקירת נטפליקס
  • ״מילים נרדפות״, סקירה לסרטו של נדב לפיד

״שכנים״, סקירה לסרט התיעודי שמוקרן בסינמטקים

22 בפברואר 2019 מאת עופר ליברגל

מאז שדוד פרלוב הפנה את מצלמתו מחוץ לחלון דירתו ב״יומן״ המפורסם שלו, דומה כי הקולנוע התיעודי-אישי הישראלי שב אחת לכמה שנים לעסוק בבניין המגורים המשותף, בין אם כנושא היצירה ובין עם כמוטיב בולט בה. כך היה למשל בסרט ״רסיסים״ שהיה אחד מן הסרטים התיעודיים אשר נסקר בבלוג די בראשיתו. הדבר נכון בצורה בולטת גם לגבי סרטו החדש של שי לוי, שנקרא ״שכנים״ (לא להתבלבל עם הקומדיה האמריקאית בשם זה) ומתחיל בסוף שבוע זה את סבב ההקרנות שלו בסינמטקים השונים.

הבמאי מצהיר בתחילת הסרט כי אחרי שנים של חיים במושב, הוא שב לחיות בעיר הולדתו רחובות – עיר שעצם שמה מרמז על היותה עירונית וגם אנונימית יחסית, חסרת ייחוד בולט. לוי מצהיר על הרתיעה שלו מן המבט של הזרים ומן הקרבה אליהם בבית המשותף, בניגוד לפרטיות ולאופי החקלאי של המושב. הוא מפנה את המצלמה שלו לעבר פחדיו, מתמודד בעזרת המצלמה עם מה שמרתיע אותו בחוויה העירונית – הנוכחות התמידית של האחר סמוך לחייו. התוצאה היא סרט בעל שפה קולנועית פיוטית המבטאת את נקודת המבט האישית, אך כזה בו המצלמה תמיד מופנת לעבר הזולת. סרט בו הבמאי מספר לא את הסיפור האישי שלו, אלא את הסיפור האישי של קבוצת האנשים הגרים קרוב, כאשר לרוב הם לא מתערבים בצורה ישירה בחייו, פרט להחלטות של ועד הבית המשותף.

מה שמתחיל כמבט כמעט אקראי על הבניין וסביבתו הן בחללים המשותפים (חדר המדרגות, החצר) והן בדירות הפרטיות, משכיל עם הזמן ללכוד דמויות חוזרות של שכנים החוברים לפסיפס של סיפורים קצרים ונמשכים: זוג תאומות זהות בגיל מבוגר חיות ביחד ונזכרות בחיים עם הבעל המת; עולים חדשים שהפכו לזוג בארץ ומתמודדים עם קשיי הקליטה; שלוש נערות בגיל ההתבגרות אשר דווקא כשהן ביחד כל אחת מצהירה שהיא מרגישה לבד בעולם, ובמהלך הזמן שיחלוף במהלך החברוּת ביניהן תעבור שינויים; ראש ועד הבית אשר עומד מול החלטות לגבי תפקוד הבניין שנראות שגרתיות כך עוד לא בוחנים אותם מקרוב, כפי שהסרט עושה. לכאורה, הסרט מביט על אנשים השייכים לאותו עיר ולמעמד חברתי דומה, אך למעשה הוא מציע פריסה רחבה של החברה הישראלית, כולל דמויות נוספות שלא ציינתי – הסרט מגוון בגילאים, מילדים ועד פנסיונרים, מציג דמויות משלל מוצאים ובדרגות שונות של שמירת מצוות.

״שכנים״ נע למעשה על שני צרים – גם בין סוגים שונים של דמויות וגם לאורך הזמן. תחילה זה קורה מבלי משים, אבל בסופו של דבר השינויים החלים בסביבת ההתרחשות הופכים ניכרים, בין אם מדובר בשיפוצים שונים, התמודדות עם קן ציפורים בבניין או גדילה של ילדים ומתבגרות. הבמאי לכאורה מוציא את עצמו מרוב שלבי הסרט – דברים הקריינות שלו מופיעים לעתים נדירות והם לא נוגעים בצורה ישירה לחיים הנראים על המסך. השאלה כיצד נקודת המבט שלו משתנה לאורך הסרט והאם הוא הגיע לשלווה עם הקיום העירוני נותרת פתוחה לאורך רוב היצירה, עד לנקודה בה הבמאי משלים את המהלך ומפנה את המצלמה לעבר עצמו.

בזכות דברי הפתיחה המוצהרים של הבמאי אודות הניכור והפחד שהוא חש מן הזולת ומן הבית המשותף, נוצר מתח תמידי בין נקודת המבט של היוצר לבין הדמויות שהוא מתעד, השואפות לקחת את הסיפור לכיוון שלהן, גם אם הן אינם מדברות ישירות למצלמה או ליוצר ואנו לומדים עם עולמן רק דרך שיחות טבעיות לכאורה. אני מוצא שיש דמיון מסיום בהקשבה של הסרט לדמויות מהן הבמאי חש זרות בתחילה לבין היצירה התיעודי הכי מרשימה המוקרנת בימים אלו בסינמטקים: ״במדבר – דיפטיך תיעודי״ של אבנר פיינגלרנט, יצירה שאני שב וממליץ עליה גם בטקסט על סרט ראוי אחר. אני שמח לראות כי סרטו של פיינגלרנט מביא קהל ומקווה כי הדבר יתרחש עם סרטו של שי לוי, שהוא סרט שלכאורה אין דרך לשווק אותו בצורה שתעניין את הקהל – הוא חומק מכל דיון ישיר בפוליטיקה והכוח שלו הוא לא בתיאור סיפורים יוצאי דופן, אלא בהבנה כי כל סיפור אנושי הוא סיפור יוצא דופן וכל האנשים הסובבים אותנו אנו יכולים ללמוד דברים מרתקים, לגלות נקודת מבט אחרת על החיים ובסופו של דבר למצוא את המשותף בנינו שהוא תמיד רב יותר מן הנדמה. המשותף בין הדמויות הוא לא רק הבית, או החיים באותה עיר.

מעבר למבט על הזולת, הסרט משתמש במצלמה ובעריכה גם על מנת להקנות מבט שונה על מה שנראה יום-יומי או שגרתי – מספר פעמים במהלך הסרט יצר לוי שוטים שהפתיעו אותי בכוח הפואטי שלהם ובדרך בה הם משחקים עם הציפיות של הצופה בסרט האינטימי והפשוט לכאורה. יש משהו שובה לב ביכולת של הסרט למצוא את הכוח שבהתרחשויות הקטנות, להגיע ללב של מה שלא נמצא במדורי החדשות. לעשות סרט אישי בו הסיפור האישי של היוצר כמעט ולא מובע באופן ישיר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.