• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 18: "לפעמים הם חוזרים" (1991) + "מכסח הדשא" (1992)

5 בנובמבר 2018 מאת אור סיגולי

לראשונה בתולדות פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – דאבל פיצ'ר! הסיבה לכך שהכנסתי שני סרטים לפרק אחד איננה מתודית, אילו אינם שני סרטים שמתקשרים זה עם זה או מאירים אחד את השני באור חדש בהקשר לעיבודי הסופר המפורסם. למעשה זה לא יותר מתוצאה של חשיבה פרגמטית למדי. כי האמת היא, ואנחנו נראה את זה שוב בהמשך יש להניח, לא כל סרט על פי סטיבן קינג יכול להחזיק עליו פרק שלם. כלומר, תמיד אפשר לנסות אבל אני יודע שזמנכם יקר כמו הזמן שלי, ועם כל הכבוד, פה זה לא סרטי האחים כהן או משהו בסגנון.

פרויקט סטיבן קינג, כפי שאתם ודאי יודעים, מתנהל באופן כרונולוגי, ממש כמו פרויקט האוסקר, ועכשיו הגענו לנקודת זמן בה שני הסרטים שהגיעו לאחר המופת שהוא "מיזרי" בתחילת שנות התשעים, נשאו מטען מפוקפק כל אחד משל עצמו. הראשון, שיצא ב-1991, הוא סרט שהופק הישר לטלוויזיה, וזה מאוד ניכר, אם כי לא נפספס הזדמנות לדון בעובדה שהוא נראה כמו סיכום מקרטע של כל האלמנטים הסטיבן קינגים עד כה; והשני, שיצא שנה לאחר מכן, בקושי נחשב לחלק מהקאנון הקינגי בעיקר בגלל סיבות משפטיות, עיקרן שהסופר עצמו ביקש להסיר את שמו מהסרט. אנחנו גם נגיע לזה. זאת הסיבה שהם שניהם יחד בכפיפה אחת – מקריות מוחלטת והרבה חוסר מזל. אבל אל תדאגו, אני בטוח שהם נהנים זה מחברתו של זה.

(התמונה הראשית לקוחה מ"מכסח הדשא", ולא מ"טיפשים בלי הפסקה" כפי שבוודאי אפשר לטעות)

"לפעמים הם חוזרים" – Sometime They Come Back

את הסרט הזה ביים טום מקלפלין, שבאותה תקופה היה מבמאי האימה הטלוויזיונית הבולטים, ובמדיה הזו נשאר עד היום. התסריט נכתב על ידי לורנס קונר ("כוכב הקופים" של טים ברטון ו"שוליית המכשף", אבל גם מספר פרקים של "הסופרנוס" ו"אימפריית הפשע") ומארק רונזטל. לתפקיד הגיבור לוהק טים מתיסון ("בית החיות") ובתפקיד אשתו נמצאת ברוק אדמס, שזה כבר העיבוד הקינגי השני בהשתתפותה, אחרי "איזור הדמדומים". פרצוף מוכר נוסף בקאסט הוא וויליאם סאנדר, שזכור בעיקר כסבסטיאן, יצרן הבובות מ"בלייד ראנר".

קל לראות מדוע הסיפור הקצר והזניח הזה שכתב קינג ב-1974 הצליח להתגלגל לפורמט טלוויזיוני. בוא נעשה את זה ככה: אני אכתוב את עלילת הסרט הזה, ובסוגריים אוסיף איזה סרט מהקאנון של סטיבן קינג זה מזכיר. נראה מתי תשברו.
ג'ים נורמן הוא מורה בתיכון שלאחר אירוע בו איבד שליטה ותקף תלמיד נאלץ לעזוב את משרתו (כמו ב"הניצוץ"), ועובר יחד עם משפחתו לעיירה קטנה (כמו ב"בית קברות לחיות") שהיא גם לחלוטין עיירת ילדותו, שם חווה טראומה איומה (כמו ב"זה", שכבר הפך למיני סדרה) כאשר אחיו הגדול והנערץ מת (כמו ב"אני והחבר'ה") לאחר שהסתבך עם קבוצת בריונים. זמן מאוד קצר לאחר שהוא ואשתו החביבה מנסים לבנות את חייהם מחדש, אחד מתלמידיו מוצא את מותו בעקבות מרדף עם מכונית מרושעת (כמו "כריסטין") ובמקומו מופיע בכיתה תלמיד חדש, שנראה בדיוק – אבל בדיוק – כמו אחד הביריונים שהרג את אחיו. ג'ים מבין שכוחות אפלים במיוחד חוזרים לנקום בו, וכאשר עוד תלמיד מת ובמקומו מופיע עוד אחד מהחבורה הקטלנית, המורה מוצא את עצמו נאלץ להילחם במתבגרים דמוניים (כמו "ילדי התירס") כדי להציל את הילד שלו ואשתו, ולהתמודד לראשונה עם מות אחיו.
כל מה שחסר זה כלב נגוע בכלבת, ילדה עם כוחות טלקיניטיים, איש זאב וארנולד שוורצנגר, ופחות או יותר סיכמנו את כל עשרים השנים הראשונות של סרטי קינג.

כיום אנחנו בתקופה אחרת, אבל אז אי שם בשנות התשעים המונח "סרט טלוויזיה" היה כינוי גנאי ליצירות בינוניות, חסרות מעוף ונטולות כל ערך אומנותי. ההגדרה הזו יושבת בול על "לפעמים הם חוזרים", שמסיבות שאיש לא מצליח לשחזר אפילו זכה לשני סרטי המשך, גם הם לטלוויזיה, בעלי השמות היצירתיים "לפעמים הם חוזרים… שוב" ו"לפעמים הם חוזרים… לעוד". נשבע לכם.
האמת היא שלא מדובר בסרט הנורא ביותר בעולם, ואני אפילו יכול להעיד שראיתי אותו לפני איזה עשרים שנה והוא אפילו נותר בזיכרוני המתבגר וקל להשפעה, אבל באמת שיש סיבה למה הסרט הזה לא בדיוק מקבל הוצאת קריטריון, נגיד את זה ככה. זה מתחיל בזה שכל מה שקורה בסרט הזה הוא מגוחך לחלוטין. משום מה לאף אחד לא אכפת שלכיתה של נורמן הצטרפו שלושה תלמידים חדשים שאיש לא יודע מאין באו ונראים בני שלושים וחמש לפחות, לא כל כך ברור איך המכונית השדונית שלהם לא בלתי נראית לאנשי העיירה אבל כן יכולה לייצר נזק כמו לגרום למכונית אחרת להתהפך, כל החוקיות של הביריונים מהגיהנום לא מתקרבת להיות סבירה, והסיום שאמור להיות מרגש מעניק תחושה מאוד לא נעימה (מתוך אינסטינקט אני לא נכנס לספויילרים, כאילו שמישהו מכם אי פעם יצפה בזה) והקיטש חוגג. כל זה בגיבוי משחק די קטסטרופלי, דיאלוגים שהיו מביישים את "רפסודיה בוהמית" כולל וויס-אובר פותח שמדהים כמה היה יותר טוב בלעדיו, ויש בו יותר צ'יז מבנעליים של מד"סניק בבסיס סגור.
אני בהלם שאשכרה ראיתי את הדבר הזה פעמיים.

"מכסח הדשא" – The Lawnmower Man

אנחנו יודעים שרוב הזמן הזיכרון שלנו איננו באמת אינדיקציה למה שבאמת קרה, אבל בשבילי כל הסיפור עם "מכסח הדשא" הוא אחד המוזרים. אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומר לכם ש"מכסח הדשא" היה אחד האירועים הקולנועיים הגדולים של תחילת שנות התשעים. אמנם הייתי בן 9 כשהסרט יצא, אבל אני ממש זוכר את השיח על האפקטים פורצי הדרך שלו, על היותו מבשר המציאות המדומה שתשנה את הקולנוע, ואת ההתלהבות שקידמה את הפצתו בארץ. אבל מסתבר שהאמת הייתה קצת שונה. קודם כל, האפקטים של הסרט כנראה לא באמת הסעירו אף אחד אז, כי מעונת הפרסים של אותה שנה אין לו שום זכר ("המוות נאה לה" ו"הנוסע השמיני 3" היו הדומיננטיים בתחום), ועל אף שהוא יכול להיחשב כסרט ריווחי (בארה"ב הוא הכניס פי שלוש מתקציבו) בטבלת שוברי הקופות של 1992 הוא נמצא רק במקום ה-42.
הקונצנזוס תמיד היה ש"מכסח הדשא" הוא סרט שהזמן לא עשה לו טוב, אבל מתגלה שגם בתקופתו זה לא היה כזה סיפור גדול. מאוד משונה.

מי שכבר בזמן אמת לא רצה שום קשר לסרט הוא, כאמור, סטיבן קינג בכבודו ובעצמו שאפילו לקח את העניין לבית המשפט. לטענתו, שקשה מאוד לחלוק עליה, לסרט המוגמר אין שום קשר לסיפור אותו כתב והוא ממש לא מעוניין ששמו ישמש כמקדם מכירות. הוא כמובן זכה ושמו הוסר, לפחות עד ליציאת הסרט למדיה ביתית יחד עם גרסת הבמאי הארוכה. קינג שוב תבע ושוב ניצח.
למעשה התסריט המקורי באמת לא היה קשור לקינג. ניו ליין סינמה רכשה אמנם את הזכויות לסיפור הקצר של קינג בשם "מכסח הדשא", אבל במקום לעבד את החומר הספרותי הביזארי, הם הלחימו אותו עם תסריט מקורי בשם "אלוהי הסייבר" שכתבו ברט לאונרד וגימל אוורט. התסריט בלע את הסיפור עד שלא נותר ממנו הרבה, ועל כן קינג יכל לטעון בהן צדקו שיעזבו את המוניטין שלו בשקט.

הסיפור "מכסח הדשא", שקינג הוציא לאור ב-1975 וזכה לעיבוד כסרט קצר ונוראי (הוא נמצא ביוטיוב, אבל אתם לא חייבים לעשות את זה לעצמכם. באחריות), עוסק בגבר שמכסחת הדשא שלו גורמת למותו המצער של החתול שלו, והוא מזמין איש מקצוע שיגזום את העשבייה בחצרו. אל ביתו מגיע איש כבד גוף ומוזר למראה שמציג את עצמו כמכסח הדשא ומבטיח לטפל בעניינים. לאחר זמן מה, הלקוח רואה את מכסח הדשא שלו זוחל עירום על המדשאה שלו ואוכל את הצמחייה הגזומה. נחרד הוא מנסה להתקשר למשטרה, אבל מכסח הדשא מונע זאת ממנו, ובסופו של דבר מקריב אותו לאל פאן. הוא נעלם לאחר המעשה, והמשטרה פוטרת את התקרית כמעשה של פושע מין חולני במיוחד.
כזכור, קינג לקח המון סמים באותה התקופה.
אז מי מכם שזוכר את הסרט מ-1992, ודאי כבר שם לב שחוץ מאיש שמכסח דשא, אין באמת שום קשר בין הסיפור לסרט.

הסרט "מכסח הדשא" מספר על דוקטור לורנס אנג'לו, מדען שחי בעיירה קטנה, בסמוך למכון המחקר שלו, שם הוא מבצע ניסויים במציאות מדומה ככזו שיכולה להעלות את האינטליגנציה אצל יצורים חיים. לאחר שנשוא המחקר שלו, שימפנזה צעירה, מפתחת כישורים יוצאי דופן ויוצאת למסע קטל במעבדה, הניסוי נסגר ואנג'לו המתוסכל מעביר את רוב הזמן בלהביט מעבר לחלון שלו תוך כדי לגימת וויסקי. הוא מקבל רעיון מבריק ולא לגמרי אתי כאשר הוא צופה בג'וב, בחור שלא לגמרי התפתח שכלית (בתקופת יציאת הסרט כינו את זה "רפה שכל", אבל אני לא חושב שזה פוליטקלי קורקט יותר) ומחליט לעשות עליו את הניסויים. ג'וב, שחי בצריף בכנסייה ומתפרנס מעבודות תחזוק מזדמנות אצל הכומר המרושע של העיירה, משל היה קוואזימודו בכבודו ובעצמו, לא באמת יודע למה הוא נכנס, ומוצא את עצמו שפן הניסיונות של אנג'לו.
הניסוי מצליח מעל למשוער, ובכל שלב בטיפול ג'וב הופך מגבר איטי למדי לבינה מבריקה לחלוטין, מה שמתבטא בעיקר בכך שהוא מתחיל להשתמש במוצרים לשיער והולך פחות עם חולצה.
באיזשהו שלב ג'וב מחליט לעשות רושם על הנימפומנית השכונתית, as one does, ולוקח את למסע בתוך המציאות המדומה, שם הדברים יוצאים משליטה לכיוון אחת מסצנות הסקס הביזאריות של הקולנוע, ואותה גברת זהובת שיער מאבדת את שפיותה. ג'וב קולט בשלב הזה שהוא קוף ניסוי וזה לא בא לו טוב בחלק הנוכחי של ההתפתחות שלו. תוך זמן יחסית קצר, אנג'לו מבין שהוא יצר מפלצת והכוחות של ג'וב עוקפים כל מוח אנושי ושהוא הופך להיות סכנה גדולה מאוד, פחות או יותר בסדר גודל של "לוסי" בכבודה ובעצמה.

ההנאה העכשווית המרכזית שאפשר לחוות מ"מכסח הדשא" הוא כמה זה תוצר של הניינטיז. כמו כל סרט שעוסק בטכנולוגיה היה ברור ש"מכסח הדשא" יתיישן די מהר, אבל הוא גם תופס איזושהי אווירה קולנועית שכל כך מאפיינת את התקופה, שקשה להסביר. בואו נגיד את זה ככה, פירס ברוסנן מסתובב כל הסרט עם עגיל בודד באוזנו, כי ככה מדענים מסוקסים היו נראים. או משהו.
וכן, זה פירס ברוסנן בתפקיד אנג'לו המדען, שלוש שנים לפני שתפס לעצמו את אחד התפקידים הנחשקים בקולנוע, זה של הסוכן בשירות הוד מלכותה, ג'יימס בונד. הרבה לא זוכרים את זה.
מבחינתי השוק הגדול ביותר הוא דווקא השחקן של ג'וב, שהופך מ"סימפל ג'ק" כפי שהונצח על ידי בן סטילר ב"רעם טרופי", לבראד פיט של ימי "תלמה ולואיז", ולדמות וירטואלית שמרגישה כיום מרהיבה כמו הפתיח של "זומביט". זהו לא אחר מג'ף פאהיי, שאני הכרתי אותו רק לאחר שרוברט רודריגז הביא אותו למשפחת הגריינדהאוס שלו והעניק תפקידים ב"פלאנט טרור" ו"מצ'טה". החבוב עדיין מצלם סרטים בקצב של שלושה פר שנה.
חבוב מפתיע אחר בקאסט הוא דין נוריס, אז בן 29, שלימים יגרום לנו לחבב אותו עד מאוד בתפקיד האנק ב"שובר שורות".

אבל באמת שקשה לקחת את "מכסח הדשא" ברצינות, כי האפקטים שלו – וזה סרט שכולו מתבסס על אפקטים – באמת מחרידים. לרמה שאני לא בטוח איך לקחו אותם ברצינות גם ב-1992, בטח בהתחשב בעובדה שאנחנו שנה אחרי "שליחות קטלנית 2: יום הדין". את עולם המציאות המדומה עוד אפשר איכשהו להכיל כי בסדר, אנימציה ממוחשבת וזה, אבל כאשר הקו בין העולם שבתוך המחשב והעולם האמיתי נפגשים, זה הופך להיות מטופש להפליא.
ועדיין, יש כמה דברים שעובדים לא רע בסרט. קודם כל, הוא עוסק בכמה דברים די אפלים כבר על ההתחלה כמו הורים מכים, ההתעללות של הכומר, והיחס אל ג'וב כמישהו שנמצא על הספקטרום. בנוסף, מסע הנקמה של ג'וב בכל אלו שעשו לו או ליקיריו עוול הוא סיקוונס די מדליק שכולל הבערת אדם ורידוד מוח של מישהו אחר עד שהוא מתחרפן לחלוטין. קשה להסביר את זה, אבל תזרמו אתי.

במאי הסרט, ברט לאונרד, המשיך להתעסק עם מציאות מדומה בסרט שהיה קצת יותר מרשים בשם "פקודת חיסול" עם דנזל וושינגטון שנלחם בבינה מלאכותית קטלנית בגילומו של ראסל קרואו, וב-1995 הרים סרט המשך ל"מכסח הדשא" שלאף אחד כבר לא היה כוח אליו, כמו גם סרט רוצח סדרתי העונה לשם "ללא מסתור" עם אלישיה סילברסטון, שאפילו ראיתי ואין לי שום זיכרון ממנו.

מכאן היקום הקולנועי הקינגי יעבור עוד שנתיים קשות עם שלושה סרטים שאני ממש מחכה לצפות בהם שוב, כי את כולם ראיתי בילדותי ואני תוהה האם הם גרועים כמו שאני זוכר. אבל אל דאגה, כמובטח, עוד מעט יגיע הסרט הזה שאין רשימת הסרטים האהובים ביותר בקולנוע בלעדיו.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "מיזרי" (1990)
4. "אני והחבר'ה" (1986)
5. "בית קברות לחיות" (1989)
6. "סילבר בולט" (1985)
7. "בהילוך רצחני" (1986)
8. "קוז'ו" (1983)
9. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
10. "הנרדף" (1987)
11. "כריסטין" (1983)
12. "קריפשואו 2" (1987)
13. "יורקת האש" (1984)
14. "ילדי התירס" (1984)
15. "מכסח הדשא" (1992)
16. "משמרת בית הקברות" (1990)
17. "קריפשואו" (1982)
18. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
19. "עין החתול" (1985)