• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

אימת החודש – יולי 2018: "הצליבה", "השטן והכומר אמורת'", "סיפורי רוחות", "טרף לילי"

30 ביולי 2018 מאת אור סיגולי

לבתי הקולנוע הישראלים הצטרפו בשבוע האחרון שני סרטי אימה. האחד הוא "הצליבה" שיהיה חלק מאימת החודש הנוכחית, והשני הוא "הטיהור הראשון", הפריקוול למותג המצליח של בלומהאוס (השניים האחרונים, "הטיהור 2 – לשרוד את הלילה" ו"הטיהור 3: שנת בחירות" זכו לסקירות בסריטה), שטרם הספקתי לצפות בו אז נאלץ לחכות עם זה עוד קצת כי המחשבה ללכת לקולנוע בתקופת החופש הגדול מטרגרת אצלי התקפי חרדה.

אבל מעבר אליו, האמת היא שהרבה סרטים הצטברו לקראת יולי, אבל מפאת זמן ומקום בחרתי רק ארבעה. השאר יקבלו, יש להניח, יחס בעתיד. כמובן שנתרברב שמעבר למה שקורה באימת החודש, אנחנו ממשיכים בקצב עם פרויקט כל סרטי סטיבן קינג (שהסדרה המבוססת על העולם הספרותי שלו, "קאסל רוק", התחילה לרוץ בארה"ב) ואורון הספיק לדווח מעבר לים על "תורשתי" שעדיין נחשב לסרט האימה הרשמי של 2018.

מעבר ל"הצליבה", החודש יש לנו אנתולוגיה בריטית מדוברת, סרט תיעודי שממשיך את מורשת "מגרש השדים", ואת אחד מסרטי האימה שפתחו את 2018, "טרף לילי", סרט ההמשך ל"הזרים" משנת 2008.

"הצליבה" – The Crucifixion

כמו בלא מעט סרטי אימה על טבעיים אחרים בזמן האחרון, גם "הצליבה" מתחיל עם הכותרת "בהשראת מקרה שקרה". באופן טבעי אני לרוב סקפטי לגבי העניין, ובעיקר לגבי ההחלטה הזו להצהיר על כך, כאילו הסרט יצליח להפחיד אותנו יותר אם נדע שיש גרעין של אמת בסיפור. אבל בשונה מסרטים אחרים, בהם ההכרזה הזו מתפוגגת לי מהזיכרון כעבור כמה דקות, משהו בנקודת ההתחלה של הסרט הזה נראתה לי מוכרת.
"הצליבה" נפתח ברומניה של תחילת האלף, כאשר גירוש שדים שמבוצע בנערה צעירה בכנסיה משתבש, היא מוצאת את מותה, והכומר והנזירות שהשתתפו במעשה נשפטים ונכלאים. לא לקח לי יותר מדי זמן להיזכר שזה אכן הופיע בסרט אחר, אבל לא כנקודת פתיחה, אלא כסיום – היה זו הדרמה המהוללת זוכת קאן "מעבר לגבעות" שביים כריסטיאן מונג'ו ב-2012 וזכתה להתייחסות נרחבת בסריטה.
אז כן, "הצליבה" אכן קשור לאירוע שהתרחש במציאות, אבל בואו נגיד שהחל מסצנת הפתיחה לא הייתי בונה על עבודת תחקיר מדוקדקת.

לאחר אותו פרולוג, הסרט מציג לנו את גיבורת הסרט, עיתונאית בריטית בשם ניקול, המפצירה בעורך שלה לתת לה לצאת לרומניה ולסקר את המקרה. כבר בסצנה הזו מתחילים לאותת נורות אזהרה גדולות, בעיקר בגלל הבימוי הסטטי והטלוויזיוני, ובעיקר בגלל המשפט שנזרק מכיוון העורך לעיתונאית הצעירה והכמובן אפיקורסית להחריד: "המקרה הזה לא יחזיר את אבא שלך!". כשמשפט כזה נאמר בעשר הדקות הראשונות של הסרט, ניתן לצפות שהתסריט לא בדיוק יהיה רצף של ניואנסים.
משם ניקול יוצאת לעיירה הרומנית בה התרחש המקרה, לראיין את הכומר המואשם ולבדוק מה בעצם קרה שם, מתחברת עם כומר מקומי – שכידוע, כמו כל הכמרים הצעירים באיזורי הספר של רומניה, הוא חתיך הורס – ומתחילה לחוות דברים מוזרים כמו דלתות שנפתחות מעצמן, בעיות חשמל קשות בחדר המלון שלה, ולא מעט ג'וקים באנימציה ממוחשבת שמגששים אליה את דרכם בלילה.

את "הצליבה" ביים זאוויה גאנס, שאני עדיין זוכר לו את "Frontiere" מ-2007, אחד הסרטים המצטיינים של הקיצוניות הצרפתית החדשה, ואת הפרק המעולה שלו ב"אל"ף-בי"ת של המוות", אבל הסרט הקודם שלו, "עור קר" הביזאר והמוזר היה פחות מרשים, ו"הצליבה" ממשיך לסמן ריגרסיה.
מבחינה ויזואלית הסרט מוצלח מאוד, לא שום דבר יוצא דופן אבל הוא באמת נאה לעין והלוקיישנים נראים נהדר על המסך (הצלם הוא דניאל ארניו הספרדי). עם זאת, הכל מרגיש צפוי ומתיש, ההפחדות לא עובדות בכלל ומרגישות כמו רכבת שדים בפארק מאולתר.
אבל המכשלה הגדולה ביותר של הסרט, כזו שבאמת הופכת אותו למעורר גיחוך, הוא ההופעה של סופי קוקסון בתפקיד הראשי. קוקסון מוכרת בעיקר בזכות הופעותיה בסרטי "קינגסמן", ומזיכרוני מהסרט הראשון היא הייתה חביבה ביותר, אז לא בטוח מה השתבש, אבל המצב ב"הצליבה" קטסטרופלי. יש משהו באוד בסיסי באמינות שלה שלא עובר את המסך, הדמות שלה מרגיזה ומעצבנת, וכל ההשקעה במסביב יורדת לטמיון.

"השטן והכומר אמורת'" – The Devil and Father Amorth

זה בסך הכל הדוקומנטרי השני שמופיע באימת החודש, אבל בשונה מ"Demon House" (אפריל 2018), הסרט הנוכחי איננו מנסה להפחיד, אבל משמעותו למורשת סרטי הז'אנר היא כלל לא מבוטלת.
מאחורי "השטן והכומר אמורת'" עומד לא אחר מאשר וויליאם פרידקין, אחד הבמאים האמריקאים הבולטים של שנות השבעים, והאיש שהפך את "מגרש השדים" לאחת מקלאסיקות האימה הגדולות של כל הזמנים. זהו הסרט הראשון שלו מאז "קילר ג'ו" ב-2011 והתיעודי הראשון שלו מאז 1975, שנתיים אחרי "מגרש השדים".

הסרט החדש של פרידקין הוא בעצם חלק מהשושלת של "מגרש השדים", שקיבלה מקום של כבוד כחלק ממותגי האימה הגדולים בסריטה, ומטפל באותם הנושאים רק מנקודת מבט תיעודית. פרידקין מתלווה אל הכומר גבריאלה אמורת' האיטלקי, מגרש שדים מדופלם שמסתבר שהוא גם אחד ממעריצי "מגרש השדים" הגדולים, כאשר הוא בא לבצע את גירוש השדים התשיעי בכריסטינה, אדריכלית צעירה שאיננה יכולה לעבוד או לתפקד בגלל מה שהיא ומכריה טוענים שהוא דיבוק שמשתלט עליה.
הסרט נפתח בדברים של פרידקין, המציג את עולמו ואת נקודת המבט שלו, כזה שכבר 40 שנה לא עסק בענייני גירוש שדים, אבל לא יכל לוותר על ההזדמנות לראות אחד אמיתי מקרוב, ועוד עם יכולת להכניס פנימה מצלמה. ואכן, חלק משמעותי של אמצע הסרט הוא אותו טקס דתי באיטליה המובא דרך מצלמה אחת, בשוט כמעט סטטי שמדי פעם חותך ליושבים מסביב, כנראה כדי לקצר את התהליך הארוך.

בשונה מ"מגרש השדים" פה החדר עמוס בבני המשפחה שבאים לחזק, אין עשן ואף רהיט לא מתעופף. חוץ מזה, יא בא ייה כמה שזה נראה אותו דבר, כן, כולל הצווחות בקול שאיננו אנושי ויוצאים מגרונה של אישה כבת שלושים או ארבעים.
אם יש פה תמרון סאונד, הוא נעשה באופן מרהיב. אבל פרידקין לא רק שמציג את הדברים כאמת לאמיתה, אלא גם לוקח את הפוטג' למומחים ורופאים, שמנסים להבין מה הם רואים. האם מדובר בגידול מוח, במחלת נפש או באמת בדיבוק – אף אחד לא מסכים לאשר או לפסול לחלוטין.

"השטן והכומר אמורת'", שהוקרן בפסטיבל ונציה האחרון, הוא סרט קצר למדי ולא כזה עם ערך אומנותי מיוחד. אין בו אנימציות, שחזורים או רגעים מבויימים, וזה דווקא מעניק לו כוח. אמנם יש רגע מאכזב למדי שבו קורה משהו סופר דרמטי וקיצוני לקראת הסוף, אבל דווקא לו אין פוטג' כי פרידקין "שכח לקחת אתו את המצלמה" ׁׁ(זה גם היה הרגע היחיד שפקפקתי באמינות הסרט) אבל מעבר לזה מדובר בתיעוד מעניין למדי.
אני דווקא הייתי ממליץ לראות אותו לחובבי הגירושים או הטקסים הדתיים, כי אם זה באמת מה שקרה – די פסיכי לראות את זה מול העיניים. תוכלו למצוא אותו בנטפליקס.

"סיפורי רוחות" – Ghost Stories

מבריטניה מגיעה האנתולוגיה הזו, עליה שמעתי לא מעט בחודשים האחרונים בעיקר בגלל הגאווה הסוג של לאומית בדמות מלחין הסרט – חיים פרנק אילפמן, שכמובן זכור כזוכה האופיר והסאטורן על "מי מפחד מהזאב הרע". אילפמן הוא גם האיש מאחורי הליווי המוזיקלי של "שקופים", "אבוללה", "נודל", "וסרמיל" וזה בלי לכלול את עבודתו הטלוויזיונית.
אז בהנחה שאני כמובן לא אובייקטיבי, וכמישהו שדווקא הרגישות שלו לפסי קול איננה חדה כמו לאלמנטים אחרים בעשייה הקולנועית, אני חייב לשבח אותו על פס הקול המצמרר והאפקטיבי של הסרט.

"סיפורי רוחות" (אל תבלבלו עם עם "סיפור רפאים" ממנו נדהמנו בסוף השנה שעברה) מבוסס על המחזה של ג'רמי דייסון ואנדי ניימן, שגם עיבדו אותו לקולנוע וביימו. ניימן מגלם את התפקיד הראשי.
בכורת הסרט הייתה בפסטיבל לונדון של סוף 2017, ומשם המשיך לבוסאן, פרייטפסט, SXSW ועוד.
אמנם מדובר טכנית באנתולוגיה, אבל בשונה מאחרות שנתקלנו בהן לאחרונה ("XX", "חגים", "סאות'באונד", "V/H/S") פה לא רק שמדובר באותם יוצרים האחראים על כל הפרקים, אלא גם סיפור המסגרת הוא משמעותי הרבה יותר.

גיבור "סיפורי רוחות" הוא פרופסור גודמן (ניימן), ששם לעצמו כמטרה לחשוף כל מיני מתקשרים ומדיומים הטוענים לקשר עם העולם שמעבר, ולהראות שאת הכל אפשר להוכיח באופן מדעי. להפתעתו, יוצר אתו קשר אחד האלילים שלו, החוקר צ'רלס קמרון שנעלם לפני שנים מבלי להותיר זכר. קמרון מבקש מגודמן לפענח שלושה תיקים אותם ניסה לפתור בעבר אך נכשל, ולפני מותו הוא מבקש לסגור מעגל דרך גודמן, האיש הנכון להוכיח שעל אף מה שנראה – המקרים האלו מהותם איננה בכוחות על טבעיים, אלא בדברים שהמדע יכול להסביר.
התיק הראשון עוסק בשומר לילה שנתקל ברוחה של ילדה קטנה, השני הוא על צעיר מתבגר שנרדף על יד יצור דמוני כלשהו, והשלישי הוא על איש בריטי עשיר שבתוך שביתו נרדף על ידי כוח מסתורי כלשהו.

הדבר שהכי בולט ב"סיפורי רוחות" הוא העשייה המיומנת שלו ביצירת סיקוונסים מותחים, ואפילו מקפיצים לא מעט. את המוזיקה של אלפמן כבר הזכרתי, ואליו אפשר להוסיף את הצילום של אולה בראט בירקלנד ("חיות אמריקאיות", "הכתר").
החלק הראשון הולך קצת על מקומות מוכרים של מסדרונות חשוכים ואורות פנסים שמסתירים יותר מאשר הם חושפים, מה גם שיש בו רגעי אפקטים ברמת גימור בינונית, אבל יש לו כמה אימג'ים מוצלחים ורגעי חרדה אמיתיים. השני היה המוצלח ביותר, בעיקר בסצנות הראשונות שלו, אבל בעיני הפוטנציאל האמיתי של הפרק הזה לא מוצה עד הסוף. השלישי עשוי נהדר ומתהדר בהופעה מוצלחת של מרטין פרימן, והוא גם זה שלוקח את הסרט למקומות המטורפים ביותר שלו עד, כמובן, הטוויסט בסוף.

מה שלדעתי קצת מחליש את הסרט הוא שהסיפורים עצמם לא מקבלים יותר מדי זמן לחלחל. כל אחד מהם אמור להיות סיפור חקירה ופיענוח, אבל הוא בעצם רק תצוגת מקרה ומשם ממשיכים הלאה. אם קיווינו לאלמנטים של שרלוק הולמס, כפי שהדקות הראשונות מסמנות לנו, זה ממש לא המצב.
אני, בתור מאוכזב אנתולוגיות תמידי, לא יכול שלא למקם את זו כאחת המוצלחות שראיתי בשנים האחרונות, אבל אני מרגיש שאם הסרט היה מוותר על מבנה הפרקים ופשוט מספר לנו באופן ליניארי על אדם שנשאב לתוך הטירוף של עצמו (בניסוח זהיר ולא מספיילר), "סיפורי רוחות" היה סרט טוב בהרבה. אבל אולי זה רק אני.

"טרף לילי" – The Strangers: Prey at Night

בשנת 2008 יצא לבתי הקולנוע סרט בשם "הזרים", מותחן פלישה ביתית שעל אף שכיכבו בו ליב טיילר וההוא מ"פליסיטי", לא ממש הכה גלים בזמן אמת. אני שמעתי עליו לראשונה רק לפני שנתיים, בזמן שעמלתי על מצעד סרטי האימה הגדולים של האלף החדש, והסרט הזה הופיע בעשיריות של שני מבקרים שתרמו לפרויקט. אחרי תחקיר קצר עליו גיליתי ש"הזרים", סרט הביכורים של בריאן ברטינו (שמאז ביים עוד שני סרטים, אחד מהם, "המפלצת", הופיע באימת החודש), נחשב על ידי יודעי דבר כאחד מסרטי המתח המצטיינים, בטח בתחום הפלישה הביתית.
הצפייה בו לא אכזבה. "הזרים" אכן התגלה כסרט מלחיץ ועוכר שלווה עם רגעים מטרידים, וטון סיום שהיה אז די יוצא דופן, אבל מאז צץ במיני סרטים אחרים מהתת-ז'אנר, שלא אוכל לפרט מחשש לספויילרים, אבל בלינק תוכלו למצוא דוגמה לאחד מהם.

מסתבר שהחיבה ל"הזרים" רק הלכה ותפסה תאוצה בעשור שחלף, כי הנה השנה הגיע סרט המשך. ברטינו לקח על עצמו רק את תפקידי הכתיבה וההפקה, משאיר את הבימוי לקולנוען העסוק יוהאנס רוברטס, שלאחרונה ראינו את פועלו ב"הצד האחר של הדלת" ו"47 מטר".
שמו המלא של הסרט החדש הוא "הזרים: טרף לילי", אך מכיוון שהסרט הראשון לא הוקרן בישראל, בהפצתו המקומית נשאר רק "טרף לילי", והוא הוקרן בארץ בחודש מרץ. אני איכשהו קיבלתי את הרושם שהסרט זכה לביקורות חיוביות בעולם, אבל לא הספקתי לתפוס אותו בבתי הקולנוע, והציפייה שלי רק הלכה וגברה.

ב"טרף לילי" מככבים כריסטינה הנדריקס שהייתה מלכת העולם בתקופה בה כיכבה ב"מד מן" אך משום הקריירה הקולנועית שלו לא לגמרי תפסה מאז (עניין של זמן, כך אני אומר לעצמי), השחקן הניו זילנדי מרטין הנדרסון ("הצלצול", "האנטומיה של גריי"), ביילי מדיסון ולואיס פולמן (הבן של ביל), כמשפחה שעוצרת ללון בטריילר פארק בדרכם להביא את הבת לפנימייה, ושם נרדפת על ידי קבוצה קטלנית של לובשי מסכות קריפיות, ונאלצת להילחם על חייה מול הרודפים הסדיסטים.

הפתיחה של "טרף לילי" מבטיחה לא מעט. גם בזכות הצילום המצוין וגם כי נראה שהסרט מתעכב כמה שניתן על הדינמיקה בין בני המשפחה, ובונה מולנו דמויות שנכיר, נאהב ונרצה בטובתן. אין ספק שזו בחירה נבונה, כי זה קריטי לסרט מסוג כזה, שרובו מסע ציד. גם יש שימוש לא רע בשירים ובפס קול באופן כללי, והסרט מייצר קרקע ראויה לשעה וחצי של מתח.
ואכן, המערכה הראשונה עובדת נהדר, אבל אז משהו קורה. נדמה שהסרט מזניח את הדמויות לטובת עוד סרט סלאשרים ניהיליסטי כמעט לחלוטין, כשבכל רגע שעובר לא בטוח מי סדיסט יותר – הרוצחים, או הסרט. זה הופך להיות מתיש מאוד כש"טרף לילי" מתגלה כסרט מרושע, שפחות מעוניין לספר סיפור מתח אלא בוחר לגרום לנו להרגיש רע יותר ויותר עם כל דקה שעוברת. באיזשהו שלב, על אף אורכו הקצר של הסרט, זה הופך להיות ממש מעייף ומרתיע. כאילו רוברטס למד את כל השיעורים הלא נכונים מ"הזרים" הראשון. אם ברטינו דבק בדמויות שלו, קרב אותנו אליהן ככל שהסרט מתקדם רק בשביל להנחית עלינו מכות מחץ לקראת הסוף, רוברטס מביים כמו חתול שמתעלל בג'וק, בלי באמת להבין את ההשלכות על הצופים.

אני באיזשהו שלב קיוויתי שזה ייפסק לא משנה מי ימות ומי יחיה, וזה לא חדשות טובות לאף סרט. גם הסיום שמזכיר באופן מחשיד את "המנסרים מטקסס", גורם ל"טרף לילי" להרגיש כמו יצירה של מעריץ נלהב יתר על המידה, שיש לו את הכישרון, אבל מנצל אותו בצורה הכי פחות מעניינת.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו את התגית פה למטה.