• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 4: "קוז'ו" (1983)

5 ביולי 2018 מאת אור סיגולי

הפופולריות של קינג צברה תאוצה כל כך מרשימה בתחילת האיטייז, שב-1983 לבדה יצאו לא פחות משלושה סרטים המבוססים על ספריו. הראשון באוגוסט, ולשמו התכנסנו בפרק הזה, הבא באוקטובר והשלישי בנובמבר. שניים מהם נעשו על ידי במאים מהשורה הראשונה, ואחד, הנוכחי, מהשורה השלישית באמצע כזה.
"קוז'ו" (Cujo) בולט בכך שהוא בעצם הסרט הראשון של קינג שבויים על ידי יוצר אלמוני באופן יחסי. אם עד כה היו לנו ענקים כמו בריאן דה פלמה, סטנלי קובריק וג'ורג' רומרו, והבאים יהיו דיויד קרוננברג וג'ון קרפנטר, אז לואיס טיג, שזה היה סרטו החמישי והוא לא נחשב לאוטר משמעותי במיוחד לפני או מאז, הוא קצת יוצא דופן מהליין-אפ. אבל זה לא אומר שלא מגיע לו יחס משלו.
גם הפרויקט הבא של לואיס טיג יהיה עיבוד לסטיבן קינג, "עין החתול" שאנחנו כנראה נגיע גם אליו.

קוז'ו, כפי שאפילו אנשים שאינם צפו בסרט יודעים, הוא שמו של כלב סן ברנרד ענק והוא הדמות המשמעותית ביותר בספר שכתב קינג בשנת 1981, עליו התבטא לאחר מכן שאין לו שום זיכרון מכתיבתו כי הוא נוצר במהלך תקופה שאופיינה בבינג' סמים שמחק את תודעתו של הסופר המפורסם.
בתחילת הסיפור ננשך קוז'ו הפרוותי וטוב הלב על ידי עטלף טריטוריאלי במיוחד, חוטף סוג מאוד אפל של כלבת, והופך להיות מכלב אוהב למפלצת רצחנית, ששמה לעצמה כמטרה לחסל אמא וילד קטן שנקלעו בטעות לבית החווה בו הוא גר.
זה בעצם העיבוד הראשון לספר של סטיבן קינג, והאחרון עד "אני והחבר'ה", שאין בו אלמנטים על טבעיים. לא שהכל בו מציאותי וכפוף לחוקי הפיזיקה והביולוגיה, אבל אין פה שום קשר לרוחות, שדים או מפלצות מהשאול. זה אולי הבסיס לאימה המרכזית של "קוז'ו" – העובדה שעסק הביש המלחיץ אליו נקלעו האמא ובנה הוא מקורקע באופן יחסי, כזה שיכול לקרות לך. כלומר, אם העולם ממש נגדך. בספר זה קצת אחרת, כפי שאפשר לראות משאריות שנותרו בתחילת העלילה, כאשר הסרט רומז לנו על נוכחותו של כוח על טבעי בחדרו של ילד קטן אבל שוכח מזה אחר כך.

בהקשר הזה מעניין לראות כמה, על פני השטח, מזכירה עלילת המסגרת של "קוז'ו" את זו של העיבוד הישיר הקודם לקינג, "הניצוץ" – בשני הסרטים מדובר על אמא וילד קטן שנקלעים לסכנה במקום מבודד מבלי שאיש יוכל לעזור להם, והאויב שנמצא מולם נטול אנושיות לחלוטין.
אני מניח שבדמיונם של אנשי האולפן "קוז'ו" היה אמור להיות ה"מלתעות" של הכלבים. יש אפילו מחווה למאסטר-פיס של ספילברג בשלבים מוקדמים של הסרט, אבל כל השוואה רק תהפוך את העסק ליותר גרוע. זה לא ש"קוז'ו" כישלון גדול, אבל הוא לא באמת הפך ללהיט. אני חייב להודות שבתור מישהו שחושב שכלבים הם הדבר הנפלא ביותר שקיים על פני האדמה הזו, אני די בסדר עם זה. הדבר האחרון שצריכים זה דמוניזציה לחיה הזאת. עם זאת, הוא בכל זאת השאיר חותם כלשהו, גם אם לא קולנועי, ולא רק שהוא זכה להמון מחוות בהמשך (השם קוז'ו הפך להיות תואר למישהו קטלני ואגרסיבי שבא במטרה לחסל), אלא גם לאחרונה מוזכר כאחד מסרטי המתח והאימה האהובים של שנות השמונים.
הקשר לבלוקבאסטר של ספילברג מ-1975 על חיה קטלנית אחרת, כמו גם העובדה שכאמור יש לא מעט במשותף עם העיבוד הקודם לספר של קינג, ממש גורמים לי לראות בעיני רוחי את המתמחה העייף בחברת ההפקה שהתפרץ בבוקר לישיבת התוכן עם הספר המרוט בידיו וצעק "מצאתי! זה השילוב המושלם בין 'מלתעות' ו'הניצוץ'! חייבים לרכוש את הזכויות!".
בעיני רוחי אני גם רואה את הפיטורים שלו.

צפיתי ב"קוז'ו" פעם ראשונה לפני משהו כמו 25 שנה, בצהרי יום שבת אחרי שהקלטתי את הסרט ששובץ מאוחר בשישי בלילה בערוצי הכבלים. אני זוכר שאפילו בגיל הצעיר ההוא התאכזבתי ממנו, אבל אני חושב שזה בעיקר בגלל שציפיתי מקינג למשהו יותר על טבעי, וסרט על חיה פרוותית עם כלבת לא בדיוק הטריד את מנוחתי כפי שקיוויתי.
בצפייה עכשווית דעתי לא השתנתה בצורה קיצונית, אבל אני מבין שפספסתי בו כמה דברים מאוד מוצלחים. הראשון הוא האיפור המדהים של הכלב, שהופך מסן ברנרד חייכני לגוש של ליחה ומוגלה מעורר חלחלה. מחלקת האיפור (אני מניח שהיא אחראית על זה) ממש הצליחה לקחת כלב רגיל ולהפוך אותו ליצור מהגיהנום. זה מאוד אפקטיבי. לזה מצטרף הבימוי של קוז'ו, אחד המרשימים שראיתי לחיה בקולנוע. אני מניח שמחלקת העריכה והסאונד צריכה לקבל על זה קרדיט גם. ראוי לציין שלפי מה שהבנתי שישה כלבים שונים גילמו את קוז'ו ואחד מהם מת במהלך הצילומים, מה שהופך אותו לסרט פסול שאני מתבאס שאני צריך לכתוב עליו.

הדבר הנוסף שמאוד מרשים ב"קוז'ו" הוא הצילום של לא אחר מאשר יאן דה באנט, שעבר מהולנד להוליווד ולאחר שהפך לצלם מבוקש ונפלא ("מת לחיות", "אינסטינקט בסיסי", "קו הדממה", "נשק קטלני 3"), פצח גם בקריירת בימוי. זה דווקא התחיל טוב, עם אחד מסרטי האקשן שסימנו את תור הזהב של הז'אנר בניינטיז, "ספיד", ולאחריו "טוויסטר". ההמשך היה פחות חלק, עם הכישלון שהיה "ספיד 2". סרטו האחרון היה סרט ההמשך ל"טומב ריידר" שלא הוכרז כקלאסיקה מידית, נאמר זאת כך.

ובכל זאת, יש משהו מאוד מוזר במבנה של "קוז'ו", כזה שמרגיש כאילו היה ברור לכולם שהעלילה הדקה לא יכולה להחזיק סרט שלם, או לפחות שלא לגמרי ידעו איך לעשות זאת, ולא רק שהשעה וחצי שלו מאוד לא מאוזנות, יש הרגשה של מריחה די רצינית.
אמנם הסרט נפתח בסיקוונס נהדר שמראה לנו איך קוז'ו פגש בעטלף הלא נכון (באשמת ארנבון מניאק שטומן לו מלכודת, אם תהיתם), אבל בעצם יעברו 43 דקות מתוך הסרט עד שיתקוף מישהו בפעם הראשונה. הדקות האלו חושפות לנו את הדמויות המרכזיות: האמא שבוגדת בבעלה האוהב, ילדם הקטן והחמוד אך פחדן, ומשפחת המכונאים שמגדלת את קוז'ו. כמובן שדגש על דמויות בשלבים ראשונים של סרט כזה הוא קריטי, אבל התסריט של "קוז'ו" לא באמת בונה אותן באופן מעניין במיוחד, ועל כן התחושה של בואו נתקדם כבר יאללה אתכם מגיעה כבר בשלב מוקדם.

המפגש בין שני הגיבורים – כלומר האמא וקוז'ו – מתרחש רק בדקה ה-50, משהו כמו חצי שעה לפני סיום הסרט. ואם חשבתם שמעכשיו נשאר רק עם האישה שחייבת להבין איך היא שורדת בתוך אוטו נעול תחת השמש הקופחת בזמן שגוש רטוב של קטלניות אורב לה בחוץ, אתם טועים. הסרט ממש לא מתמודד עם זה, ובורח יותר מדי פעמים לבעל שמחפש אותם ולמאהב המדוכא, כי למישהו אכפת. יש משהו כל כך לא אפוי עד הסוף בכל קווי העלילה, שהדרך היחידה לעבור את זה בשלום היא פשוט לא להתעמק בהם.
בנוסף, האמא, גיבורת הסרט, לא מנסה למצוא דרך לנצח את קוז'ו או לדרדס איזו תוכנית הימלטות מבריקה. רק בדקות האחרונות מגיעה לידיה הזדמנות, והיא אכן מנצלת אותה, אבל זה עדיין מעלה תהיות לגבי למה התסריט לא נתן לה כמה רגעים כאלו לפני כדי שלפחות נהיה קצת במתח או שלפחות יהיה לנו מעניין. אפשר רק להיזכר בסצנה הבלתי נשכחת מ"לא לנשום", שזכתה לכינוי "סצנת קוז'ו", שמראה כמה פוטנציאל יש במפגש מחריד כמו זה.

לא אסגיר את סוף הסרט, אבל רק אומר שהוא מוכיח כמה אף אחד לא ידע באמת איך להתמודד עם הסיפור. אם בונים לנו פורטרט של משפחה מתפוררת במשך 50 דקות, אפשר לצאת מנקודת הנחה שזו הליבה של הסיפור וככזה הסיום צריך להתייחס לזה. ארמוז שזה לא קורה, והנקודה בה עולות כתוביות הסיום מאוד מוזרה.

ועדיין, הצפייה ב"קוז'ו" היא לא קשה או משעממת במיוחד רוב הזמן, בעיקר בזכות העיצוב של הכלב שהזכרתי קודם, וההופעות של השחקנים. את האמא מגלמת יקירת האימה די וואלאס, שנה לאחר שגילמה דמות אימהית בשובר הקופות של 1982 "אי.טי. – חבר מכוכב אחר", ואת בעלה הנבגד מגלם דניאל יו קלי ("חוק וסדר"). מה שנורא מצחיק, ולחלוטין במקרה, הוא כמה הליהוק של השחקנים האלו מזכיר פיזית את ליהוק הזוג קריד, גיבורי "בית כברות לחיות", עוד סרט על פי סטיבן קינג שיש בו חיה דמונית – אותו מבנה פנים, אותן תסרוקות בדיוק.
מצטיין הצוות הוא דווקא מי שמשחק את הילד המפוחד. זהו דני פינטאורו, שהפך לכוכב לאחר מכן כאחד משחקני צוות הסדרה הקומית המצליחה "מי הבוס?" ולאחר מכן היה במרכזה של יציאה מתוקשרת מהארון. פינטאורו מעביר את החרדה והפאניקה בצורה כל כך אמינה שלעיתים קשה לצפות בזה, ושם נמצאת רוב האפקטיביות של הסרט. למרות שילדים קטנים שצורחים ובוכים יכול להיות משהו מאוד מעייף בסרט, פינטאורו איכשהו מצליח לעקוף את זה, וזה הכל חוץ ממובן מאליו.

במהלך צילומי "קוז'ו" הופק בקנדה "איזור הדמדומים" (The Dead Zone) עליו נדבר בפרק הבא, והוא מתחיל לייצר אינטרקונטקסטואליות בעולם של קינג. רק שאף אחד מהיוצרים לא ידע על זה.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "קוז'ו" (1983)
4. "קריפשואו" (1982)