סרטים חדשים: ״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״, ״עולם היורה: נפילת הממלכה״, ״שאהבה נפשי״, ״מלון ארטמיס״, ״לאמץ אלמן״

כצפוי, את השבוע הראשון של חודש יוני הבלוג יסיים עם הלשון בחוץ, בניסיון להספיק לכל הפחות לגעת קצרות בפסטיבלים הנערמים עלינו. זה כל מה שעסקנו בו השבוע, מהפסטיבל הגאה דרך הנעשה בסינמטקים ועד קולנוע דרום, כאשר מחר יהיה תורו של פסטיבל סרטי הסטודנטים לפתוח את שעריו ולקבל מאיתנו התייחסות בטרם זה יקרה. קשה לומר שכל חמשת הסרטים החדשים לשבוע זה מרתקים אותנו באותה מידה, אבל לא נשאיר אתכם ואתכן בלי סקירות ובהמשך הפוסט נפנה גם אל הפעמים הקודמות שכבר כתבנו על הסרטים. לסיום – סרט לצפות לו בהמשך השנה.

״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״ מגיע אל בתי הקולנוע בזמן ששני סרטים על מועדון ספרותי עדיין מרצדים על המסכים. אבל סרטם של גלעד אמיליו שנקר ויוסי מאירי שונה מהם בתכלית, ולא רק כיוון שהוא תוצרת מקומית, אלא גם משום שהוא פשוט אחר מרוב מה שתראו על מסכי הקולנוע בדרך כלל. מדובר בסיפור מעשייה בעל שורשים אפלים, המתרחש בעולם בו קיים ארגון סודי לנשים שלא רק אוהבות ספרות יפה אלא גם שונאות גברים ומשתמשות בהם כגביעים. דרך הדמות המרכזית שמגלמת קרן מור, אנו נחשפים לרוטינה של המועדון, שבכל שבוע מזכה את אחת מחברותיו בתואר ״אשת השבוע״. הגיבורה נמצאת מרחק גביע אחד מהבטחת מקומה בהיררכיה הגבוהה, בעוד הגיל שלה דוחק בה שכן אם לא תאסוף די גביעים תאלץ להצטרף אל חברתה (חנה לסלאו) בעמדת המנקה. ההזדמנות לזכות נופלת בחיקה כשהיא פוגשת את הגבר המושלם (יפתח קליין) אבל לא רק נאלצת להתחרות עליו עם קולגה צעירה (אניה בוקשטיין) אלא גם מפתחת רגשות כלפי הגברבר. כתבנו על הסרט החל מהכללתו בפסטיבל קולנוע דרום דרך מסעו בעונת האופיר אותה סיים עם שני גביעים משלו, וכלה בקרנתו בפסטיבל חיפה ובאוטופיה בשלהי 2017.

״עולם היורה: נפילת הממלכה״ (Jurassic World: Fallen Kingdom) היה יכול להיות מכונה בחיבה ״פארק היורה 5״ אלמלא הפוסטרים שלו (לפחות בניו יורק) היו מכריזים כי ״אין יותר פארק״. הסרט הוא יותר המשך של ״עולם היורה״ שהיה להצלחה גדולה ב-2015 מאשר את הטרילוגיה המקורית, וכנראה יילך יותר מתמיד לכיוון של מתח ואימה אם לשפוט לפי זהות הבמאי. זאת משום שחואן אנטוניו באיונה הקטלוני הביא מהבית את המוטיבים החביבים עליו מתחילת הקריירה גם להפקות הבינלאומיות והמבוססות על ז׳אנרים משתנים, בין אם סרט הילדים ״7 דקות אחרי חצות״ או סרט האסונות ״הבלתי אפשרי״. האחרון אולי יכול לתת מושג לגבי כמות ההרס שמבטיח ״נפילת הממלכה״, שעלילתו נסובה סביב שניים מגיבורי הסרט הקודם (כריס פראט וברייס דאלאס האוורד, לא אעמיד פנים שאני זוכר את שמות הדמויות שלהם) השבים אל אי הדינוזאורים ממנו ברחו כדי להציל את החיות הפרהיסטוריות מהתפרצות וולקנית. אם זה לא נשמע הגיוני, תאשימו את התסריט של קולין טרברו ושותפו הקבוע דרק קונלי, שאחראים גם על הסרט הקודם. בקאסט אפשר למצוא גם את ג׳ף גולדבלום, שחוזר אל המותג לראשונה מאז הניינטיז. סקירה בקרוב.

״שאהבה נפשי״ (Disobedience) מגיע אל בתי הקולנוע מספר שבועות בלבד לאחר ״אישה פנטסטית״, סרטו הקודם וזוכה האוסקר של סבסטיאן לליו. זה מעיד יותר על דחיית ההפצה של הסרט ההוא בישראל, בעוד הפרויקט החדש של הצ׳יליאני דובר אנגלית ויוצא בארץ סמוך להקרנתו בארצות הברית וקצת אחרי פסטיבל טרייבקה, שם צפיתי בו ורטנתי בגללו. רייצ׳ל וייס מגלמת צלמת ניו-יורקרית בשם רונית, השומעת על מות אביה ושבה אל מולדתה לחלוק לו כבוד אחרון. בקהילה החרדית של לונדון נדמה שלא כולם שמחים לקראת בואה של בת הרב שהתפקרה, ולמעשה היחידים שמקבלים אותה ברגשות מעורבים הם דוביד ואסתי (אלסנדרו ניבולה ורייצ׳ל מקאדמס). כפי שקורה בסרטים מסוג זה בהן דמות שנויה במחלוקת חוזרת הביתה, כולם ייפגעו, בתקווה שהמטרה מקדשת את האמצעים – המשך רומן הנעורים של אסתי ורונית, מתחת לאף של הגבר התקוע בין שתיהן ומתכונן לרשת את רבו. הסרט מבוסס על ספרה של נעמי אולדרמן ואינו סיקוול ל״הסודות״ של אבי נשר, כפי שאפשר אולי לחשוד.

״מלון ארטמיס״ (Hotel Artemis) אולי יזכיר לחובבי וחובבות סרטי ״ג׳ון וויק״ אלמנט מסויים בעולם של מתנקשי-העל. אותו מלון מן הכותרת שקרוי על שם אלת הצייד היווניה הוא למעשה בית חולים ומרפא לפושעים, המנוהל בידי דמות המתקראת ״האחות״ (ג׳ודי פוסטר). בין כתלי המלון כולם מוגנים ואסור לאיש לפגוע ביתר הפציינטים, חוק שעומד להיות מופר עם הגיעו למקום של אבי כל פושעי לוס אנג׳לס העתידנית בה מתרחשת העלילה – מלך הזאבים (ג׳ף גולדבלום, כן הוא גם פה!). את הקאסט משלימים סטרלינג קיי בראון, צ׳ארלי דיי, דייב באטיסטה, ג׳ני סלייט, בריאן טיירי הנרי (שום קשר לחלוץ המיתולוגי, זה פייפר בוי מ״אטלנטה״) וגם סופיה בוטלה, מצרך חובה לכל סרט השנה כך מסתבר. דרו פירס, תסריטאי בדרך כלל (״איירון מן 3״, ״משימה בלתי אפשרית 5״), חתום כבמאי על הסרט הראשון באורך מלא בקריירה שלו.

״לאמץ אלמן״ (Adopte Un Veuf) מביא אותנו לא רק למחוזות הקומדיה הצרפתית החביבה כל-כך על הקהל הישראלי, אלא גם אל טריטוריית השיימינג הקבועה שלי לסרטים שזוכים בארץ להפצה מאוחרת. במקרה הנ״ל – בכורה במולדתו לפני שנתיים וחצי והסתלקות מן המסכים בשאר כדור הארץ לפני שנתיים. סתם שתדעו מה אתם מקבלים ומה אתן מקבלות, לא בקטע של לשפוט את איכות הסרט מבלי שראיתי דבר מלבד הקדימון שלו. בזכות הטריילר אני יכול לספר שסרטו של פרנסואה דזאניה מספר על אלמן טרי (אנדרה דוסולייה הקשיש, שהספיק לתקתק כמה וכמה פרויקטים מאז הסרט הנוכחי) שבטעות מוצא עצמו משכיר את ביתו הגדול והריק לעוד שלושה שותפים צעירים – סטודנטית, אחות ועורך-דין (ברנג׳ר קרייף, ז׳וליה פייטון, ארנו דוקרה). הרביעייה תהפוך בהדרגה למעין משפחה אלטרנטיבית, בהחלט כר פורה לסיטואציות קומיות, השאלה היא רק כיצד יטופלו.

״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״ (וגם לעיל). צילום: יוסי מאירי

לסיום
לא רק שהיו המון טריילרים חדשים השבוע בארץ היוטיוב, כבר מזמן לא הדבקתי במדור איזה קדימון. היו למשל טעימות הסרט שכולם קוראים לו ״של פיטר ג׳קסון״ למרות שהוא לא מביים אותו, עוד סרט לא-ישראלי על סיפור ישראלי כי כנראה שהאחרים היו מוצלחים בעיני מישהו, ספיידרמן פוסט ״מלחמת האינסוף״, גרסת לוקה גואדנינו ל״סוספיריה״ ובטח עוד מאה-מאתיים ששכחתי או לא צפיתי בהם. אבל היחיד מבין כולם שמילא אותי בציפייה לסרט שלא ידעתי שאני צריך היה ״אלמנות״ של סטיב מקווין (״12 שנים של עבדות״, ״בושה״, ״רעב״). יכול להיות שאם תראו אותו תחושו זאת גם, או שאולי אני באמת במצב לפיו אם אליזבת׳ דביקי משתתפת בסרט, אז גם אני.