• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל קאן 2018: ״אפר הוא הלבן הטהור ביותר״, ״בנות השמש״, ״שלוש פנים״, ״מאושר כמו לזארו״

14 במאי 2018 מאת אורון שמיר

שני נושאי שיחה שאפיינו את סוף השבוע בקאן היו האירוויזיון ומזג האוויר. לא מעט אנשים שקלטו מהתג שלי שאני מישראל, טרחו לברך על הזכייה בתחרות הזמר, לעיתים כולל חיקוי של תרנגולת (הערה לעצמי: להאזין לשיר), וכמעט כולם התלוננו על הגשם ששטף את הריביירה. אלה שעשו זאת ניחנו באותה אדיקות ותחושת ״זה לא מגיע לי״ שמאפיינת שיחות על איכות ההיצע של התוכניה השנה. כיוון ששני הדברים אינם תלויים בנו אלא בכוחות עליונים, אפשר רק להצטער שהמבול לא הביא איתו גם טפטוף של יצירות מופת. אם כי כמו שאני מקווה שעלה גם מן הדיווח הקודם שלי מפסטיבל קאן 2018 – המצב בכלל לא כזה גרוע כפי שכולם ציפו. למעשה, יחסית לליין-אפ האולסטארז של השנה שעברה, נדמה לי שאנחנו במצב די טוב אחרי חציית נקודת האמצע של הפסטיבל, כאשר המאסטרים נוטים לרמה גבוהה, בין אם זה אומר לחזור על עצמם, לשכלל ולשפר את מה שהפך אותם לכאלה או לנסות להמציא את עצמם מחדש. אפשר לקרוא על כך בדיווח הנוכחי והשני במספר שמרכז עוד ארבעה סרטים מן התחרות הראשית שיש ביניהם הקשרים שונים: החל מנושאי עיסוק דרך לוקיישנים המכתיבים את הדמויות והמשך בהתפרשות עלילתית על פני זמן ממושך לעומת ממוקד מאוד. בתמונה לעיל אפשר לראות את מה שנשקף מולי בכל פעם שאני מרים את העיניים מהלפטופ ב״טרסת העיתונות״ של הפסטיבל, ולמטה קונטרה – הפרשנות הצרפתית למושג ״תור״.

Ash Is Purest White
אפר הוא הלבן הטהור ביותר

Image Credit: 2018 Xstream Pictures (Beijing) – MK Productions -ARTE France Cinéma

מאז שהצצתי לראשונה בלוח הזמנים של ההקרנות עוד לפני הפסטיבל, אז הבנתי שאני מפסיד את החדש של נורי בילגה ג׳יילן, סרטו של ז׳יה ז׳אנג-קה הפך לאחד המצופים של התחרות עבורי. היה לי ברור שלא אפספס אותו תמורת שום סרט אחר שיוקרן בשעת ההקרנה הראשונה, אבל השינויים במועדי הקרנות העיתונאים השנה בקאן, המכתיבים כי הקרנת העיתונאים תתקיים במקביל לפרימיירה המתוקשרת, הפכו את הגישה אל אחד משני האולמות הגדולים לסיוט של צפיפות מחוץ למתחם הפסטיבל. בחרתי להישאר בפנים במקום לצאת לעמוד בתורים ושמתי פעמיי אל ההקרנה המקבילה השלישית באולם הקטן משמעותית שנקרא ע״ש באזן. מצד אחד, אני לא מתחרט – הספקתי לצפות בסרט וממקום טוב. מצד אחר, ״אפר הוא הלבן הטהור ביותר״ הוא הפגזה קולנועית שראויה להיחוות על המסך הגדול ביותר עם הסאונד הרועם ביותר – מדובר באודיסיאה של רגשות סוערים עם קולנוע שנע בתנודות מטלטלות בין ז׳אנרים, החל מפשע מתובל באקשן והמשך דרמה רומנטית.

כמו תמיד אצל הבמאי את התנועות הקיצוניות הללו מרגישים בין המערכות, ביניהן מחברת דמות נשית מרכזית המגולמת בידי זוגתו של היוצר, השחקנית ז׳או טאו, המלווה אותו עוד מסרטיו העדינים יותר מראשית האלף (״העולם״, ״עיר של 24 שעות״, ״חיים דוממים״). טאו מגלמת את שיו, זוגתו של ראש ארגון פשע (ליו פאן) בעיר מחוז לא גדולה. התלבושות הססגוניות שלה משניות רק לאישיות הנועזת ומלאת הביטחון העצמי, עד לרגעים כי נדמה שרצונה יכול להכתיב לבן זוגה הכל-יכול את התוכניות. לאחר שאנו נחשפים באופן פרטני לכבוד שמקבל הבוס, לנעשה בתוך הארגון ולידידיו או אויביו האפשריים גם מבחוץ, מגיע ערב של בילוי שגרתי ההופך לנקודת מפנה עלילתית. בסצנת האקשן הכי אינטנסיבית שראיתי השנה בקולנוע, חייה של הגיבורה משתנים וקרב עם חבורת אופנוענים מוביל אותה לשבת בכלא עבור בן זוגה. חמש שנים לאחר מכן היא משתחררת עמוסת שאלות, כמו למשל מדוע לא בא לבקר אותה. היא יוצאת למסע חזרה לשקם את עצמה, את תדמיתה, ואולי גם את האהבה שנגדעה.

ז׳אנג-קה שב להצטיין במה שהפך אותו לנערץ על ידי קהל פסטיבלי – קולנוע מסוגנן ומתעתע המלא ביקורת על המערב לצד הערצתו. זה אומר ששוב יש שיר פופ שחוזר מספר פעמים לאורך היצירה (הפעם זה ״YMCA״ של הווילג׳ פיפל) לצד אמרות כמו ״זה מערבי מדי בשבילי״ על ריקודים סלוניים, אך לצד זאת האומה הסינית עצמה מוצגת באופן דו-קוטבי בכל אספקט של החיים. הסרט מראה כיצד הפשע המאורגן התקדם וזלג אל תוך עולם העסקים והמאפיונרים נהיו ללובשי חליפות, או כיצד זרים ברחוב יכולים להיות אדיבים מספיק בשביל לארח את הגיבורה לסעודת חתונה או נכלוליים דיים כדי לגנוב ממי שברור שאין לה רכוש או ממון. המדריכה של הצופים בסיור הזה בין הפנים השונות של סין בכלל וחווית הקיום בפרט היא כאמור הדמות הראשית, שכמו הסרט מצליחה להפתיע למרות שהיא פועלת בתוך מערך מובנה של ציפיות.

הרבה מן הקרדיט צריך ללכת לשחקנית, המגלמת באופן שונה אך דומה מספיק את הדמות שלה בשלבים השונים בעלילה ועל פי מעמדה החברתי, אבל גם לשביל מלא קיצורי הדרך שמתווה עבורה הבמאי. בזכות חוכמת הרחוב שלה היא נוחתת על רגליה אחרי שהחיים משליכים אותה מכל המדרגות, אבל הקשיחות שלה נמוגה מול בן-זוגה לשעבר או בסצנות כמו זו שבה שיר שהיא שומעת במקרה הופך להמנון שלה, מזכיר שמילים קיטשיות ומלאות בהכללות יכולות לקסום ברגעי משבר. בזכות החזרה על מוטיבים מוזיקליים והדגשת אמצעי המבע הנוספים – משינויים בגודל או צורת הפריים וחומר הגלם המשמש לצילום וכלה בהיעזרות בצבעים להבלטת רגשות – מזכיר ז׳אנג-קה שגם הוא מאסטר הפועל בתוך מערך ציפיות ממנו. שגם אם הטריקים שלו מוכרים הם עדיין שלו, וכמו הדימוי של הר געש כבוי שנתן את שמו לסרט גם הוא מאיים להתפרץ בכל רגע.

זה גם אומר שמעריצי הבמאי ודאי יזהו כאן מוטיבים וטכניקה הדומים לסרטיו האחרים מן השלב הנוכחי בקריירה שלו, שאכן משלים טרילוגיה יחד עם ״מגע של חטא״ ו״הרים יכולים לזוז״. הראשון הוא עדיין הטוב מביניהם בעיניי, דווקא כי הוא הכי מפוזר, אבל הקולנוע שלו כל-כך טוטאלי ומסעיר גם באחרים עד כי ההבדלים אינם משמעותיים בהרבה, לפחות עבורי. כמו ב״הרים יכולים לזוז״, גם הפעם מדובר בבחינה של דמות ראשית בתקופות שונות, אבל בשילוב עם דיון על אלימות וטבעה כפי שהיה ב״מגע של חטא״. לכן זהו בכל זאת סיום הולם למעין טרילוגיה הזו, יחד עם תקווה שהבמאי ינסה גם דברים חדשים בסרטו הבא. עבורי עוד מאותו הדבר היה מספק דיו, אבל הקולות המאוכזבים שאני שומע מאז ועד עכשיו ברחבי הריביירה בהחלט מובנים, גם כמי שאהב את הסרט.

Les filles du soleil / Girls of the Sun
בנות השמש

Image Credit : Maneki Films

ביטוי שחוזר על עצמו תמיד בפסטיבל קאן מפי המבקרים שאני משוחח איתם הוא ״לא מספיק טוב לתחרות הראשית״. כאילו יש איזה רף המצופה מכ-20 הסרטים שנבחרים לקרוס תחת עול הציפיות של הטובים בתבל (לדעת אנשי פסטיבל קאן). בדרך כלל אני לא לגמרי מסכים או מבין לחלוטין את הקביעה הזו שיש הממהרים להשתמש בה, בעיקר משום שאין בעיניי איזה מדד אבסולוטי לסרטי התחרות המשתנים ברמתם משנה לשנה, ולכן אפשר להשוותם רק זה לזה בכל שנה נתונה ורק לאחר שכולם נצפו. אבל במקרה של סרטה של היוצרת הצרפתייה אווה הוסון (״Bang Gang״) לא רק שאני מסכים שהוא לא ברמה של המסגרת התחרותית הראשית בקאן, אלא שגם התגנבו למוחי כמה מחשבות מכוערות על אפליה מתקנת. אחרי שניערתי אותן ניסיתי להזכיר לעצמי שבקאן מעדיפים לפעמים את הנושא של הסרט יותר מאשר את התוצאה הסופית, אז אין לי ברירה אלא להניח שזה מה שהנחה את הוועדה לבחור דווקא בו.

זה דווקא מתחיל לא רע עם דימוי פותח מרהיב למדי ולאחריו הצגת הדמות שדרכה נזכה להציץ על העולם שמתואר בסרט. מתילד (עמנואל ברקו) היא עיתונאית צרפתייה חדת עין (תרתי משמע וסליחה על ההומור השחור) המצטרפת אל כוח צבאי של נשים לוחמות המבקשות לשחרר את כורדיסטאן מפני ״טרוריסטיים״ (שמם המפורש לא מוזכר). בזכות השפה הצרפתית היא מפתחת קשר חזק במיוחד עם מנהיגת הלוחמות, באהר (גולשיפטה פרהאני, האיראנית החביבה עליי), הלהוטה לכבוש מחדש את ביתה. זאת בעוד הכוח הצבאי הגברי המשתף פעולה עם הנשים מבקש לחכות לסיוע אווירי, והסבלנות של באהר וחברותיה מתקצרת. בעזרת פלאשבקים לעברה של המפקדת נחשפות הסיבות לחיפזון שלה כמו גם המסע שעברה כדי להפוך למי שהיא היום, כולל מספר נקודות הקושרות שוב בינה ובין העיתונאית, המתלווה אל הלחימה במצבים הולכים ומסלימים.

נקודת החוזק של הסרט, מלבד השחקנית האיראנית שמפגינה את הצד הקשוח שלה הפעם, היא הסיפור המבוסס על אירועים אמיתיים שמוצג על המסך. העניין מקבל משנה תוקף בסצנה הטובה בסרט, שיחה שקטה וכנה בין שתי הגיבורות הדנות בחשיבותה (או אי חשיבותה) של האמת העיתונאית. בעוד מתילד מתוודה שאינה מרגישה מועילה, בטח יחסית ללוחמות שהיא כותבת עליהן ומצלמת אותן, באהר מזכירה לה שהאמת חייבת לצאת לאור. מתילד משיבה שהאמת אינה מעניינת את האנשים, שרק דרך הבטחות שווא או פנטזיות אפשר לעניין את העולם בסיפור כמו זה. מזל שאף אחת מהן לא הסתכלה למצלמה ואלינו הצופים באותו רגע, כי היה זה לא רק הסטייטמנט הכמעט-בודד של הבמאית בתוך היצירה של עצמה אלא גם הפעם היחידה שהתאפקה מללחוץ יתר על המידה. הערך של הסרט הוא בתיאור שלו את שגרת הלוחמות ואת מטרתן, בעיקר האחווה השוררת ביניהן כפי שמתבטא בסצנה האפקטיבית השנייה בטיבה, הכוללת שירה משותפת המסתיים בקריאת הקרב ״בוז׳ן! בוזין! בועזדין!״ כלומר ״נשים, חיים, חירות״. רציתי להיות שם עימן גם ברגעים הרבים האחרים שמתוארים ביצירה, אבל הבמאית פשוט לא איפשרה זאת.

תמונות הפתיחה הבודדות שתיארתי ממשיכות אל מערכה ראשונה מפוזרת ונטולת עוגנים רגשיים, שמצידם מוטלים בשלב מאוחר הרבה יותר בעזרת אותם פלאשבקים. אלא שככל שהדמות של באהר משתלטת על העלילה בעזרת הצגת זכרונותיה ההולכים ומתוארים באריכות, כך אפשר היה רק להתגעגע לתחושת הפיזור שלפחות ניסתה להקיף יחד את הזמנים השונים המתוארים בעלילה. אבל כל פלאשבק ארוך מקודמו וגם מגביר את רמת המניפולציות שמפעיל הסרט על צופיו. התוצאה היא מעין עיסה עלילתית נוזלית מדי במקומות מסויימים ומלאת גושים באחרים, כולל אינספור קלישאות הוליוודיות בסרט שלא עשוי מספיק טוב בסטנדרטים הוליוודיים – בעיה כפולה ומכופלת. המסרים על נשים הדורשות שיוויון מול עמיתיהם הגברים בצבא אך גם לוקחות את גורלן בידם ומסרבות להיות קורבנות, מתמוססים מול עוד סצנה מייגעת כמו לידה במחסום (חשבתי שאחרי ״הבועה״ לא אצפה בכזה דבר והתבדתי) ועוד תיאור בנאלי מדי של סבל בל יתואר. יחד עם מוזיקה שמנסה לנתב את הרגשות ועם דמות שהתחילה כמרכזית והתגלתה כפשוט משעממת, הצפייה ב״ילדות השמש״ לחוויה מאכזבת שהביאה לתוצאות הפוכות מן הרצוי. כלומר, במקום לרוץ לקרוא על הנושא עוד מידע, אני ממש לא רוצה לשמוע הלוחמות הכורדיות בזמן הקרוב.

Se Rokh / Three Faces
שלוש פנים

Image Credit : Memento Films

עד כה המזל האיר לי פנים בהקרנות הבוקר, ולמרות שרבים יגידו ש-8:30 היא אינה שעה לצפות בה בסרט, שני החביבים עליי מן הדיווח הקודם היו דווקא אלה שראיתי בעודי עדיין חולם. זה גם המצב בדיווח הנוכחי ובמיוחד במקרה של סרטו הטרי של ג׳אפר פאנהי, שמכנה משותף חוץ-קולנועי רחב יותר אותו הוא חולק עם הבמאי של ״קיץ״ מן הפוסט הקודם הוא היותו מנוע מלנסוע לקאן בידי הממשלה שלו. הצוות של פאנהי מחה על כך בשקט במסיבת העיתונאים כאשר הקצה כסא ריק לבמאי, עם שמו ומיקרופון והכל, מה שהפך אותו לנוכח-נפקד. פאנהי גם מככב בסרטו בתור מעין גרסה של עצמו, מה שהפך את כל העניין לסוראליסטי, אבל הוסבר לי בעזרת הומור על ידי עמיתיי מאיראן. אחת הסיבות שאני מחכה כל שנה לפסטיבל הוא השיחה השנתית עם מבקרי ומבקרות קולנוע מן הארץ שהממשלה הישראלית מבקשת לראות בה כאוייב, ובכל שנה הם נדהמים עד כמה סיפוריי על ישראל תואמים את איראן של לפני 5-10 שנים. לכן, עבורי לשוחח איתם זה כמו לראות את העתיד וכאשר שאלתי אותם על פאנהי הם הסבירו שבכל מקום חשוך אחר בעולם, העונש על ביקורת כלפי השלטונות תהיה הגלייה – אבל באיראן העונש הגדול ביותר הוא איסור על עזיבה כי השליטים יודעים שזהו הכלא המושלם והגיהנום עלי אדמות (לא ניסוח שלי, כאמור).

כפי שהיה בסרטו הקודם שזכה בפסטיבל ברלין, ״טקסי״, פאנהי יוצא הפעם את ביתו ואפילו מרחיק מטהרן. בפעם הראשונה שהוא נראה על המסך עוזב לרגע את מכוניתו ונדד חופשי ממש רווח לי. זו גם הסצנה שקנתה אותי לחלוטין והבטיחה את אהבתי לסרט, והיא הייתה השנייה במספר – שוט רציף שמוכיח עד כמה פשוט ואפקטיבי הקולנוע יכול להיות עם קצת השראה. אבל הסצנה הראשונה היא פרולוג שמצולם בכלל בטלפון סלולרי ומכילה מעין מכתב-וידאו של כפרייה המעריצה את השחקנית בהנז ג׳אפרי, כוכבת ענקית באיראן של העשורים האחרונים שאולי אף מוכרת במערב מתפקידה ב״הלוח״ של סמירה מחמלבאף, לדוגמה. אחרי שאנו צופים בסרטון במלואו מופיעה כותרת הסרט, ״שלוש פנים״, המתייחסת הן לשלוש זוויות על האמת שיוצגו בסרט והן לשלושת הפרצופים המרכזיים שיעטרו אותו ויהיו גיבורי עלילתו.

הראשון הוא של הצעירה המככבת בסרטון, המערער את שלוותה של ג׳אפרי עד כדי כך שהיא מחליטה ללכת לחפש אחר הנערה בכפר קטנטן ומרוחק. היא עושה זאת בעזרת ידידה הבמאי פאנהי, שני הפרצופים המרכזיים המשלימים את הכותרת, המוצגים לנו בסצנה העוקבת בעת נסיעה המסבירה עד כמה המצב מסועף – השחקנית ברחה מצילומים (של במאית המנסה להתקשר אליה, כנראה סמירה מחמלבאף) ובכלל חושדת שפאנהי הוא שיצר את המניפולציה הרגשית בסרטון הסלולרי ומוביל אותה למסע כמו במאי המדריך שחקנית. הבמאי עצמו, לעומת זאת, מצוי עדיין תחת איסורים מחמירים של השלטונות שלא מעוניינים שימשיך ליצור ואפילו בשיחת טלפון עם אמא שלו הוא מבטיח שהוא ממש לא עובד כרגע על סרט, בדומה ליצירה שהחלה את התקופה הנוכחית בקריירה שלו – ״זה לא סרט״. אבל כפי שמוכיח גם ״שלוש פנים״, פאנהי פשוט אינו מסוגל לא לעשות קולנוע, אפילו אם יתכוון לכך וינסה בכל כוחו – כנראה שייצא ממנו סרט.

אם משה היכה בסלע והוציא ממנו מים לבני ישראל, ואם ישו הפך מזון מועט לסעודת מלכים, פאנהי מתעלה כאן על שניהם במעשה הקסמים שלו – הוא הרי מסוגל לעשות סרטים יש מאין, כאילו מהאוויר. בעזרת מצלמה המשתמשת בתאורת רכב וטלפון סלולרי בלבד, ובעזרת הפנים של שחקניתו המגובים בנוכחותו, יצר פאנהי בראשית סרטו את הסצנה הכל-כך חזקה ומרתקת שהזכרתי לעיל, מסוג הרגעים הקולנועיים שכאילו פותח צוהר ממנו בוקע חריץ אור שמסקרן מדי לא לרצות לפתוח במלואו. ההמשך הוא אכן שילוב בין אלמנטים מובהקים ומוגברים של דרמה ומתח, הן בשל תעלומה שיש לה פתרון והן בגלל מתח בין הדת לחול, בין אנשי העיר המבקרים בכפר שכוח-אל המאמינים בהם כבכוחות שבאו משמיים להצילם. האמצעים נותרים מינימליסטיים אך אפקטיביים גם בהמשך, דגש המאפשר לפאנהי לצאת לדיון מטא-קולנועי השזור בעלילה.

כיאה לסרט איראני, במיוחד של פאנהי ובעיקר בסרט כמו זה שרוחו של מורהו עבאס קיארוסטמי לא מרחפת מעליו אלא ממש נושבת במפרשיו, אין הפרדה של ממש בין המבויים למתועד. הקרדיטים טוענים שכל הדמויות מגלמות את עצמן, הכפריים ששואלים את ג׳פארי שאלות על הדמות שהיא מגלמת באיזו סדרה (כאילו זו היא באמת) נראים אותנטיים מכדי לא להיות כאלה, והשאלה החובקת את הסרט באשר לאמיתות האירועים היא סוג של תעלומה בפני עצמה. אם ג׳פארי חושדת בגלוי במניפולציות שאולי מופעלות עליה הן מצד המעריצה והן מצד הבמאי (כולל תיאוריה שאולי מדובר ביד אחת שנרקמה מאחורי גבה), אני עצמי התחלתי לחשוד שפאנהי הוא המתומרן פה. כמובן שלא אסגיר מה נסגר, אלא רק אשוב ואחזור על כך שמדובר בעיקר בסרט מרגש מאוד, מעבר לחוויה האינטלקטואלית רבת הרבדים ועתירת המוטיבים והפתחים לדיון על נושאים כמו חוקים והגבלות, חייתיות ואנושיות, סיפורים מול זכרונות ואמונות לעומת אמיתות. אם שתי הסצנות הראשונות פשוט מהממות בפשטותן, שוט הסיום כבר הוציא מהקהל כפיים בשנייה שהמסך החשיך. הלוואי שהקולנוען הענק והאיש בעל הלב העצום הזה יכובד גם בידי חבר השופטים.

Lazzaro Felice / Happy as Lazzaro
מאושר כמו לזארו

לפני שאגיע לסרטה של הבמאית האיטלקייה אליצ׳ה רורוואכר, לו ציפיתי עד מאוד בזכות סרטה הקודם ״הפלאים״, עוד כמה מילים על אולמות ההקרנות בקאן. האולם אותו מבכרים העיתונאים הבכירים הוא האולם ע״ש דבוסי (בצילום בהמשך), השני בגודלו בפסטיבל ומקום שהפך כבר לבית הדין לצדק מהיר של המבקרים. סרטים נידונים כאן ברגע שהם מסתיימים לחיים או למוות, לכפיים או לבוז, ולכן האווירה בהקרנות הללו תמיד מחשמלת יותר מאשר במקומות אחרים בפסטיבל. אולם, כפי שהסברתי השנה המצב שונה. במקרה של סרטה של רורוואכר, הותרה כניסת עיתונאים לפרימיירה משום שדבוסי האהוב הופקע לטובת חגיגות 50 השנים ל״2001: אודיסיאה בחלל״, ואופציה ב׳ הייתה להידחס שוב לאולם באזן הקטן בהרבה. זו האופציה שאני בחרתי בה, לצד לא מעט מעמיתיי כפי שהסתבר לי, פשוט משום שפרימיירה באולם לומייר הענקי פירושה לחכות זמן רב אחרי הסרט עד שיהיה ניתן לדלג לאירוע הבא וגם מובטח לשבת רק ביציע. אז גם את הסרט המרהיב הזה חוויתי על מסך קטן מן הנדרש.

ניתן לחלק, מעט בגסות, את סרטה השלישי באורך מלא של הבמאית לשניים. בראשיתו מוצגת לנו שגרה כפרית בחווה לגידול טבק, אי שם במקום הקרוי אינביולטה – שכמו נשכח בזמן. למעשה, ככל שמתבהרת שגרת המקום צצות שאלות לגבי זמן התרחשות העלילה, שכן עובדי החווה חיים כמו לפני מאות שנים אבל המשפחה העמידה לה שייך המטע משתמשת בגרסאות מוקדמות של טלפונים סלולריים. היחסים ביניהם הם לגמרי כמו אלה של אדונים וצמיתים, בעיקר בשל התנהגות המרקיזה דה לונה (ניקולטה בראסקי) ועושי דבריה. על המעמדות מגשרת ידידות הנרקמת בין המרקיז הצעיר טנקרדי (לוקא קיקובני) ואחד החוואים שהופך אט אט לגיבור הסיפור, לזארו (אדריאנו טארדיולי, בהופעת בכורה). לזארו הוא הלב הפועם של החווה, צעיר כל-כך טוב ומתוק עד כי הוא מסונג׳ר תמידית על ידי עמיתיו – ומבצע את עבודתו בחיוך. לכן, כשהמרקיז הצעיר מבקש ממנו שיסייע לו לביים את היעלמותו, לזארו מוקיר את האמון וגם מבצע ללא היסוס את הנדרש ממנו. הוא יעשה הכל בשביל החבר החדש שלו, כולל לסוע בזמן באופן מקורי עד מאוד.

כך מתחיל החלק השני של הסרט, שמתרחש בתקופה מאוחרת בהרבה ובמרחב עירוני עכשווי. גם הפעם קשה לאמוד את התאריך המדוייק, אז אל תדמיינו סרט פנטזיה או מדע-בדיוני, אלא יותר סוג של ריאליזם מאגי פינת ניסים ונפלאות בנוסח דתי. למעשה, בביקורו באחוזת המרקיזה בחלק הראשון, לזארו מקבל הסבר על קדושים נוצריים שמיועד בעצם לנו הצופים. זה מגובה עוד בשמו כמובן, לזארוס (או אליעזר אם תעדיפו) – הקדוש הנוצרי שחלה ומת אבל אז קם לתחייה. כדי לדמיין את לזארו של הסרט מבחינת מראה והתנהגות, הייתי מציע לחשוב על בילבו בגינס של אלייז׳ה ווד בהבעת אושר תמידית וטון דיבור חרישי ומחוייך, טיפוס פעלתן הממעט במילים ומרבה במעשים טובים. זהו גיבור קולנועי המוקף באנשים שמנצלים אותו בדרכים שונות, אך ללא חלוקה מוגדרת של טובים ורעים – כולם מנצלים את כולם בשני חלקי הסרט, שמעלה שאלות בנוגע לאופן בו אנו תופסים את המושג. האם אפשר לחיות חיים ללא תחושת קיפוח כמו לזארו, או שהמרקיזה צודקת וכולנו מצויים בעולם הזה בשביל לקחת?

הקולנוע של רורוואכר ממשיך להיות פיוטי וחלומי במהותו, עם העדפה ברורה לאווירה בחלק הראשון ועלילה בהמשך. החספוס של חיי ואנשי הכפר מצוייר אף הוא ביד רכה ואוהבת, לעומת נוקשות מסויימת בבואה להציג את העשירים והמתקדמים (לכאורה), כפי שהיה בסרטה הקודם. אישית, חיבבתי יותר את החלק המאוחר יותר המתרחש בעיר ומציג פרצופים מוכרים כמו סרג׳י לופז ואלבה רורוואכר (אחותה של הבמאית). זה גם בזכות הפיכתו של לזארו לזר בנוף, שרואה דברים שאחרים לא רואים, וגם הודות להיפוכים מעניינים הנוגעים לדומה והשונה בין שני החלקים שהעלו תהיות מסקרנות נוסח האם עניים נועדו להיות עניים או שאולי עושר הוא בכלל עניין רוחני כלומר נובע מאושר? ואם היה קיים אדם שעושה רק טוב ומפיץ רק טוב, מדוע זה גורם לסביבה שלו לרגשות שליליים? קשה לי להמשיך לדון בסרט הזה מבלי לצרף עוד קולות, אז אפשר רק לקוות שכמו ״הפלאים״ גם הוא יוקרן בישראל לכל הפחות בפסטיבל ירושלים או אירוע אחר. לכן רק אסכם ואומר שמדובר ביצירה יפהפיה, טהורה ועשירה ברגעים של קולנוע נשגב, אבל גם שמצד אחר אני מסוגל להבין את כל מי שברח מן האולם באמצע או הגיב בצורה שלילית אל הסרט – ממש כפי שקורה עם גיבורו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.