סרטים חדשים: ״מסתור״, ״קרא לי בשמך״, ״לעבור את הגבול״, ״הרץ במבוך: תרופת המוות״, ״המשימה״

חמשת הסרטים החדשים לשבוע זה מגיעים רגע אחרי הכרזת המועמדים לאוסקר, ולכן באופן טבעי יש לנו מועמד אחד לפרס הסרט הטוב ביותר. למקרה שפספסתן או פספתם, מוקדם יותר היום עלה טור פרשנות של אור, שממש עוזר לעשות סדר, ואחריו גם קל יותר להוציא את המילה ״אוסקר״ מהמערכת כדי להתרכז בסרטים הלכאורה פחות זוהרים אבל בכלל לא בטוח שפחות שווים צפייה.

״מסתור״, סרטו של הבמאי הישראלי העסוק ערן ריקליס, מגיע אל בתי הקולנוע לא הרבה אחרי שנעל את פסטיבל הקולנוע של חיפה ונשמע ברגע הראשון כמו שילוב של לפחות שני סרטים אחרים שלו – ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״ ו״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״. למעשה, מדובר בעיבוד לספר "החוליה" מאת שולמית הראבן. נטע ריסקין מגלמת סוכנת מוסד שעבודתה היא חייה, המקבלת משימה לשמור על משת״פית לבנונית שנחשפה וכעת מתאוששת מניתוח להחלפת פניה בדירת מסתור בהמבורג אשר בגרמניה. אותה מגלמת השחקנית האיראנית גולשיפטה פרהאני, הלא היא זוגתו של ״פטרסון״. גם יהודה אלמגור וליאור אשכנזי פה, שומר על ממוצע של שני סרטים המוקרנים במקביל, וכפי שאפשר לנחש האווירה נעשית מצד אחד טעונה ומותחת, ומצד אחר מקרבת בין שתי הנשים הכלואות יחד ולומדות על נקודות דמיון כמו גם על הדברים המפרידים ביניהן. צפו לסקירה של עופר במהלך סוף השבוע.

״קרא לי בשמך״ (Call me By Your Name) הוא נציג האוסקרים לשבוע זה, אבל את דרכו החל בראשית השנה שעברה בפסטיבל סאנדנס (שמהדורתו הנוכחית מתקיימת בימים אלה). אני תפסתי אותו בפסטיבל ניו יורק בשלהי אשתקד, וכשלתי להישבות בקסמו כפי שאפשר לקרוא, אבל כמו שהבטחתי אז – הדיון יורחב עכשיו עם בואו לישראל, בסקירה עתידית של עופר. מדובר בסרטו של הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו (״אני אהבה״, ״גלים גבוהים״) ששב לעבוד עם כוכבים אמריקאים כמו ארמי האמר, מייקל סטולברג והמטאור הצעיר טימותי שאלמה (המועמד לאוסקר). את התסריט (המועמד לאוסקר) כתב ג׳יימס אייבורי הוותיק, על פי ספרו של אנדרה אסימן, ועלילתו מתרחש בחופשת קיץ של משפחה קוסמופוליטית בצפון איטליה של 1983. מה שהייתה אמורה להיות עוד רביצה בשמש עבור אליו (שאלמה) בן ה-17, הופכת למסע התבגרות וחקר המיניות שלו עם הגיעו של אוליבר (האמר), עוזר המחקר החדש של אביו (סטולברג). יותר מזה לא צריך לדעת, אבל כן שווה להזכיר שאת כל היופי הזה מעטרים שירים מקוריים של סופיאן סטיבנס, אחד מהם אפילו מועמד לאוסקר, ושהסרט פתח את פסטיבל הקולנוע היהודי לפני חודש – למקרה שהיו חסרים נושאים שיהפכו אותו ליצירה עמוסת סמלים ומוטיבים.

״הרץ במבוך: תרופת המוות״ (Maze Runner The Death Cure) מגיע שלוש שנים אחרי קודמו בסדרה, ״מבחני הכוויה״, וארבע אחרי ״הרץ במבוך״ שהחל את טרילוגיית העיבודים לספרי ג׳יימס דאשנר. מדובר בנצח במונחים הוליוודיים, כך שמעניין יהיה לגלות האם הקהל עדיין זוכר במה מדובר ונאמן למותג, שנמצא בדעיכה בקופות בכל מקרה (הסרט השני הכניס פחות מהראשון). חדשות טובות אפשריות הן שאותו הצוות ממשיך גם מאחורי המצלמה, בראשות הבמאי ווס בול, אולי בניסיון ללמוד מחוסר אחידות של מותגים ש״הרץ״ שואף להיות מצליח כמוהם (״דמדומים״, ״משחקי הרעב״). בתור מי שחיבב למדי את הראשון (להוציא את הסיום) וסבל לכל אורך הסרט השני, קשה לומר שאני אישית מצפה לפינאלה, אבל הנה הוא מגיע כדי לשים סוף למאבק של חבורת הנערים שהיו כלואים במבוך, רק כדי לצאת ממנו ולגלות שבחוץ משתוללת מגפה שכמעט חיסלה את האנושות ושעליהם גם להביס תאגיד מרושע בשם וויקד (כמה מחוכם). דילן אובריאן, וויל פולטר, איידן גילן, פטרישיה קלרקסון, ג׳אנקרלו אספוזיטו וכל הקאסט שהדמויות שלו נותרו בחיים מהסרטים הקודמים, שבים לגלם את אותם תפקידים.

״המשימה״ (The Assignment), אחרון חביב וכנראה גם טראש מוחלט (היי, אצלנו אוהבים כאלה וזה לא כינוי גנאי), הוא סרט חדש (יחסית) של הבמאי הוותיק וולטר היל. אותו אחד שחתום על ״48 שעות״ או ״הנהג״ ש״בייבי דרייבר״ של אדגר רייט מרפרר אליו רבות, וכאן גם כתב את התסריט במשותף עם דניס האמל. מתחו את שרירי החיוך (או גלגול העיניים) שלכם ושלכן, כי זהו תקציר העלילה – מתנקש שנחטף ומבוצע בו ניתוח לשינוי מין בכפייה וכנקמה על שהרג את אחיה של המנתחת (סיגורני וויבר), מאמץ את הגוף החדש שלו (ושל מישל רודריגז) ויוצאת לנקום. אז סוגיות של זהות מגדרית הן לא בדיוק הסט-אפ הקלאסי למותחן פעולה, אבל בפעם הקודמת שזה קרה התוצאה הייתה ״גורל ידוע מראש״ המעולה של האחים ספיריג, אז אני אופטימי. במיוחד כי גם גם טוני שלהוב ואנטוני לפלייה נמצאים בקאסט. אור עם הסקירה.

״לעבור את הגבול״ (This Is Our Land / Chez Nous) תופס את משבצת הסרט הצרפתי להפעם, אבל כפי שאפשר אולי לנחש משלושת השמות שלו לא מדובר בקומדיה עממית. את הכותרת המקורית אפשר לתרגם ל״אצלנו״, במובן של אצלנו בבית, ויחד עם התרגום באנגלית ובעברית אפשר להשלים את העלילה. הגיבורה היא אחות ביקורי בית (אמילי דקאן) החביבה על בני הקהילה הקטנה שהיא חלק ממנה ואינה מחזיקה בדעה פוליטית ספציפית או פעילה בנושא, שהופכת למטרה עבור מפלגה לאומנית המחפשת מועמדת פוטנציאלית מטעמה בניסיון להשתלט על האיזור. גם מערכת היחסים החדשה שהיא מתחילה מסייעת לדחוף אותה לכיוון של היענות להצעה, מה שלאט לאט מתחיל להרחיק ממנה את קרוביה הליברליים ואת מטופליה שחלקם זרים או בני מיעוטים וחוששים לפתע מן האישה שלפתע מזוהה עם לאומנים, בעוד היא לא רואה שיש רוע במפלגה. סרטו של לוקה בלבו (עוד לוקה, הפעם צרפתי) נשמע רלוונטי לאקלים הפוליטי לא רק במולדתו, אבל עם ליהוק כמו אנדרה דוסלייה למנהיג המפלגה יש כאן יותר מאשר רפרנס לתנועת החזית הלאומית של ז׳אן-מארי לה פן (וכיום בתו, מארין).