• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 40: "כחום הלילה" (1967)

1 בספטמבר 2017 מאת אור סיגולי

שנת 1967 הייתה לאחת השנים הכי משמעותיות בתולדות הקולנוע האמריקאי. צנזורת חוק הייז כבר הייתה שנייה מלהיעלם לגמרי ולפנות את מקומה לשיטת הסיווג האמריקאית על פי אותיות, הקולנוע החל להישיר מבט חודר לנושא הגזענות באמריקה, המהפכה המינית גם היא כבר השתלטה על התפיסה, והשפעות הקולנוע האירופאי החלו להיראות אצל היוצרים בהוליווד. כתבתי על כך בקצרה בפינת סרטים מן העבר שהוקדשה ל"פוינט בלאנק", ושם גם הפניתי לכתבה מצוינת של תומר קמרלינג בנושא.
אפשר לראות את השינויים גם בחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של אותה שנה. "דוקטור דוליטל", המחזמר לילדים, היה בעצם השריד היחיד מהוליווד השמרנית שלא לגמרי הבינה את השינויים בטעם הקהל ואג'נדת היוצרים, והוא היה המועמד הזניח ביותר מהחמישייה גם בגלל שהיה לכישלון קופתי. האחרים היו "הבוגר" ו"בוני וקלייד" שהביאו את העיסוק במיניות ובאלימות, כל אחד בדרכו, למקומות חדשים, ו"נחש מי בא לסעוד?" ו"כחום הלילה" שהתעסקו, בין אם בדרך קומית או דרמטית, בנושא הגזענות.
כל אחד מחמשת הסרטים זכה באיזשהו שהוא פרס במהלך הטקס, אבל הזוכה הגדול ביותר היה "כחום הלילה" (In the Heat of the Night) של נורמן ג'ואיסון, שלקח חמישה פרסים כולל הסרט הטוב ביותר, אך ללא פרס הבימוי שהלך למייק ניקולס ו"הבוגר". האמת היא שהאדמה בארה"ב ממש רעדה באותה שנה, והשיא היה כאשר מרטין לותר קינג נרצח והטקס עצמו נדחה בעקבות כך. הסמיכות בין האירועים מעידה על כך שהרצח עצמו לא השפיע על ההצבעות, אבל כמו הרבה פעמים, האוסקר הצליח לשים את האצבע על תופעה תרבותית בוערת, הרבה לפני תופעות אומנותיות רלוונטיות. להוציא את "טום ג'ונס", זה אולי הזוכה היחיד מאותו עשור שהעיד באופן ישיר על התמורות שהביאו הסיקסטיז.

הזכייה של "כחום הלילה" שברה שני רצפים שאפיינו את שנות השישים – היה זה הזוכה הראשון מזה חמש שנים שעלילתו מתרחשת בארה"ב, וגם כזו שמתרחשת בתקופה עכשווית. אני חייב לציין שאחרי רצף הזוכים הקודמים, פתאום לראות סרט כזה היה כמו מעיין במדבר. בנוסף לכך, מה שלי הכי בלט, הוא שמדובר בפיצול הראשון בין זוכה הסרט ("כחום הלילה") לבין זוכה הבימוי ("הבוגר") מאז 1956, כלומר אחרי 11 שנים רצופות בהם שתי הקטגוריות הלכו זו עם זו!
זהו גם הזוכה הראשון שבו מופיע בתפקיד ראשי שחקן שחור, הראשון שעוסק בגזענות מודרנית, והראשון שגיבוריו הם שוטרים. זה גם הזוכה הראשון שבו רואים חזה חשוף של אישה, ועוד ממש בדקות הראשונות של הסרט. מעבר לגזענות יש בו גם נושאים של הפלות לא חוקיות והיריונות מחוץ לנישואין. אין ספק שסרט כזה לא יכל להיעשות ארבע או חמש שנים לפני. ההצלחה של הסרט בקופות הייתה כל כך גדולה שנעשו לו שני סרטי המשך, וסדרת טלוויזיה שהתבססה על הספר שודרה בתחילת שנות השמונים.

"כחום הלילה" מבוסס על ספרו של ג'ון באל משנת 1965, ועובד למסך על ידי סטירלינג סיליפאנט ("המגדל הבוער", "הרפתקה בפוסידון"). כס הבימוי היה שייך כאמור לנורמן ג'ואיסון, שהיה מועמד בשנה הקודמת על הפקת "הרוסים באים, הרוסים באים" ולאוסקר חזר שוב לאחר 1967 עם מועמדויות ל"כנר על הגג", "סיפורו של חייל" ו"מוכת ירח". הוא ביים גם את "ההוריקן", "הסיפור של אגנס", ו"וצדק לכל" בין היתר, ובאופן תמוהה למדי מעולם לא זכה באוסקר בעצמו, להוציא פרס מפעל חיים בשנת 1999.
הצלם של הסרט היה הסקל ווקסלר הענק, שזכה באוסקר שנה לפני כן בזכות "מי מפחד מוויריג'ינה וולף?" ובפילמוגרפיה המרהיבה שלו אפשר למצוא גם את זוכה האוסקר "קן הקוקיה" ו"פנים" של קאסווטס. הוא לא היה מועמד בזכות עבודתו המעולה בסרט הזה, וכמוהו גם מלחין הסרט, קווינסי ג'ונס, שלו היה חלק משמעותי באווירה המותחת של הסרט (הוא היה מועמד בזכות סרט אחר, "בדם קר"). לעומתם, עורך הסרט לא רק שהועמד אלא גם זכה. היה זה האל אשבי, שלאחר מכן התפרסם כבמאי סבנטיז מוערך במיוחד בזכות "השיבה הביתה", "הרולד ומוד", "הפרט האחרון" ו"להיות שם".

הסרט מתרחש כולו בעיירה ספרטה שבמיסיסיפי, שם מגלה שוטר זוטר הנמצא בפטרול לילי את גופתו של אחד האנשים החשובים והעשירים ביותר בעיירה. המעצר הראשון שנעשה הוא של וירג'יל טיבס (סידני פואטייה), גבר שחור שנמצא בתחנת הרכבת, ובתחקור שלו על ידי מפקד התחנה, ג'ילפסי (רוד סטייגר), מתגלה שאותו חשוד הוא בעצם בלש ממחלקת הרצח של פילדלפיה, שבמקרה עצר באותו ערב במקום במהלך החלפת רכבות. ג'ילפסי מוחל על כבודו, ומבקש מטיבס שיעזור לו לפענח את הרצח, זאת למרות הגזענות הגלויה וצרות העין של כל העיירה. השיא מגיע באחת מהסצנות שטלטלו את עולם הקולנוע, ובה וירג'יל סוטר בחזרה לגבר לבן שהכה אותו. הרגע הזה הדהים את צופי הקולנוע באותו הזמן ונחשב לאבן דרך בנושא ייצוג השחורים על המסך.

רגע לפני אחת הסטירות החשובות בתולדות הקולנוע

אז אחרי שכבר הבנו שחשיבות הסרט הזה היא גדולה ומשמעותית, השאלה היא איך הסרט עצמו, מעבר לכל זה, והאם הוא עדיין מחזיק. התשובה היא שאחרי כל הטרארם מסביב, "כחום הלילה" הוא גם סרט משובח ביותר. כל אנשי הצוות שהוזכרו מקודם עושים עבודה נהדרת, וג'ואיסון בונה חקירה מצוינת, גם אם אלמנט המתח איננו בראש מעייניו. שתי הדמויות הראשיות בסרט, זו של ג'ילפסי וזו של טיבס, מעוצבות נהדר על פגמיהן וחולשותיהן, והסרט מצליח לייצר אווירה שממש תפסה היטב את רוח התקופה. הוא מתקדם בקצב טוב וכמעט שאין בו רגעים מתים.

עם זאת, הוא לא חף מדידקטיות, בטח בנושא של גזענות הפוכה. כל הדמויות הלבנות מעוצבות על הסקאלה בין רשעות לבין אלמנטים כאלה ואחרים של פיגור, ולעיתים אפילו שניהם ביחד. מעבר לג'ילפסי, שעובר מהלך בסרט, ואלמנת הנרצח (אותה מגלמת לי גרנט לשתי סצנות) שמתעקשת שטיבס ישאר כחלק מהחקירה, כולם מקריחים, מיוזעים, בעלי עיניים קטנות וחיוך מרושע. לעומת זאת, מעט הדמויות השחורות המופיעות בסרט הן נעימות וחברותיות, כולן סולידריות וטוב לב.
דווקא דמותו של טיבס, שמוצג כסופר-בלש ברגעים הראשונים, הוא בעל הפגמים האמיתיים כאשר הוא נותן לזעם העיוור שלו להוביל אותו לכיווני חקירה לא נכונים. עם זאת, הוא מבין את טעותו במהרה, ובשונה מרוב הדמויות הסרט, גם מצליח להודות בכך ולהישאר אצילי. בהתחשב בתקופה שבה נעשה הסרט, קשה לבוא אליו בטענות על הייצוג החד מימדי של הלבנים והשחורים, אבל בצפייה עכשווית זה בולט למדי.

משום מה, סידני פואטייה לא היה מועמד לאוסקר על הופעתו בסרט הזה, או על שתי הופעותיו האחרות באותה שנה, ב"לסניור, באהבה" או ב"נחש מי בא לסעוד?" שהיה לסרט הקופתי ביותר של אותה שנה בארה"ב. באופן אירוני אפילו יותר, שני השחקנים הלבנים ששיחקו לצדו בלהיטי 1967 היו מועמדים. ספנסר טרייסי קיבל מועמדות לאחר מותו בזכות "נחש מי בא לסעוד?", ורוד סטייגר אפילו היה לזוכה של אותה השנה על "כחום הלילה". אני רק חושב מה היה קורה אילולא התרחיש הזה היה קורה כיום – שני סרטים בולטים ואהודים שעוסקים בגזענות היו מקבלים מועמדויות משחק רק לשחקנים הלבנים ביניהם. היו מחאות מכאן ועד ג'יידה פינקט-סמית'.
עם זאת, עלי להודות שסטייגר בהחלט ראוי למועמדות שלו, וספציפית פה הוא טוב הרבה יותר מפואטייה (שכבר זכה באוסקר ארבע שנים לפני כן, והפך לשחור ראשון שזוכה בקטגוריה הראשית). זו הייתה מועמדותו השלישית של סטייגר אחרי "חופי הכרך" ו"המשכונאי", כך שסביר שהאקדמיה התייחסה לזה כסוג של אוסקר פיצוי, או, כפי שטענו אחרים, הגאולה של דמותו דיברה אל המצביעים שדרכו רצו להעיד שגם הם פלורליסטים ונאורים. הזכייה הזו מרשימה בכל מקרה, כי הקטגוריה באותה שנה הייתה צפופה במיוחד, עם טרייסי ז"ל, דסטין הופמן ("הבוגר"), פול ניומן ("המורד") ו-וורן בייטי ("בוני וקלייד").
סטייגר היה היחיד מהקאסט של "כחום הלילה" שהיה מועמד באותה שנה, אבל שווה לציין גם את הופעותיהם הטובות של וורן אוטס בתפקיד השוטר וודס; לארי גייטס שמופיע רק לסצנה אחת, זו של הסטירה המפורסמת; לי גרנט גם היא בזמן מסך מוגבל אך מנצלת אותו היטב (היא תזכה באוסקר שלה בזכות "שמפו", אותו ביים העורך של הסרט הנוכחי, האל אשבי); בי ריצ'רדס גונבת את ההצגה בסצנה בודדות (ובאותה שנה הייתה מועמדת על "נחש מי בא לסעוד?"), סקוט ווילסון כחשוד העיקרי ברצח ואנתוני ג'יימס כראלף, שגם זכור מזוכה אוסקר מאוחר הרבה יותר, "בלתי נסלח".

שנת 1967 היא למעשה השנה הראשונה בכרונולוגיה של פרויקט כל זוכי האוסקר, בה ראיתי את כל חמשת המועמדים עוד לפני (כן, אפילו "דוקטור דוליטל"). היא עד כדי כך הייתה משמעותית. ככזה אני יכול לומר ללא היסוסים שהסרט האהוב עלי מהחמישייה הוא ללא ספק "הבוגר", לאחריו "בוני וקלייד", רק לאחר מכן הזוכה "כחום הלילה", במקום הרביעי "דוקטור דוליטל", ולבסוף "נחש מי בא לסעוד?" שזכור לי כשעמום נורא. אבל מעבר לסרטים שהוזכרו עד כה, אותה שנה גם התהדרה ב"12 הנועזים" (שהיה מועמד לארבעה אוסקרים וזכה בעריכת האפקטים הקוליים), "פוינט בלאנק", "חכי עד החשיכה" ו"ספר הג'ונגל" המצויר של דיסני. מחוץ להוליווד גם נעשו פלאים כמו "נשף מכבי האש" של מילוש פורמן, "הסמוראי" של ז'אן-פייר מלוויל, "האספן" של אריק רוהמר, "פלייטיים" של ז'אק טאטי, "שלושה ימים וילד" של אורי זוהר, "יפייפית היום" של לואי ונואל, "מושטה" של ברסון ו"קזינו רויאל" עם פיטר סלרס.

שנה לאחר מכן ישוב האוסקר לגיחה קצרה חזרה לזוכי הסיקסטיז השגרתיים, ולאחר מכן יעבור לאחת התקופות המוצלחות ביותר שלו.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-39:
הסרט הטוב ביותר: וולטר מיריש – "כחום הלילה"
הבימוי הטוב ביותר: מייק ניקולס – "הבוגר"
השחקן הראשי הטוב ביותר: רוד סטייגר – "כחום הלילה"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: קתרין הפבורן – "נחש מי בא לסעוד?"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ורג' קנדי – "המורד"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אסטל פרסונס – "בוני וקלייד"
התסריט המעובד הטוב ביותר: סטירלינג סיליפאנט – "כחום הלילה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: וויליאם רוז – "נחש מי בא לסעוד?"
הצילום הטוב ביותר: בורנט גאפי – "בוני וקלייד"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ון טרוסקוט, אדוארד קאררה וג'ון בראון – "קמלוט"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'ון טרוסקוט – "קמלוט"
הסאונד הטוב ביותר: "כחום הלילה"
האפקטים הקוליים הטובים ביותר: ג'ון פויינר – "12 הנועזים"
העריכה הטובה ביותר: האל אשבי – "כחום הלילה"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ל.ב. אבוט – "דוקטור דוליטל"
השיר הטוב ביותר: לזלי בריקוזה – "דוקטור דוליטל" (לדבר אל החיות)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: אלמר ברנשטין – "מילי המודרנית והמתוקה"
המוזיקה המעובדת הטובה ביותר: אלפרד ניומן וקן דרבי – "קמלוט"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ז'ירי מנזל – "רכבות שמורות היטב" (צ'כוסלובקיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: פייר שונדורפר – "המחלקה של אנדרסון"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: מארק האריס וטרוור גריינווד – "The Redwoods"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרד וולף – "הקופסה"
הסרט הקצר הטוב ביותר: כריסטופר צ'פמן – "מקום לעמוד"
פרס מיוחד: ארתור פריד
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: גרגורי פק
פרס מפעל חיים: אלפרד היצ'קוק

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "מה יפית עמק נוי" (1941)
10. "צלילי המוסיקה" (1965)
11. "בן-חור" (1959)
12. "מעתה ועד עולם" (1953)
13. "כחום הלילה" (1967)
14. "רבקה" (1940)
15. "כנפיים" (1927)
16. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
17. "גבירתי הנאווה" (1964)
18. "סיפור הפרברים" (1961)
19. "אדם לכל עת" (1966)
20. "כל אנשי המלך" (1949)
21. "סוף השבוע האבוד" (1945)
22. "גברת מיניבר" (1942)
23. "טום ג'ונס" (1963)
24. "גראנד הוטל" (1932)
25. "מרטי" (1955)
26. "ג'יג'י" (1958)
27. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
28. "המרד על הבאונטי" (1935)
29. "הדירה" (1960)
30. "המלט" (1948)
31. "סימארון" (1931)
32. "תהלוכה" (1933)
33. "זיגפלד הגדול" (1936)
34. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
35. "ברודווי מלודי" (1928)
36. "החיים של אמיל זולא" (1937)
37. "אמריקאי בפריז" (1951)
38. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
39. "הולך בדרכי" (1944)
40. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)