• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 21: "המלט" (1948)

21 במאי 2017 מאת אור סיגולי

ממש לקראת תום העשור התרחשה סמי-סגירת מעגל אוסקרית חביבה של שנות הארבעים, וגם היסטוריה על הדרך. כזכור, הסרט הראשון שזכה באוסקר של הפורטיז היה "רבקה" המבוסס על ספרה הקאנוני של דפני דה מאורייר בכיכובו של לורנס אוליבייה. והנה, הזוכה הלפני-אחרון של העשור, בשנת 1948, גם הוא מבוסס על יצירה קאנונית אחרת, המחזה הדגול של שייקספיר, וגם הוא עם אוליבייה. אך הוא לא הסתפק רק בתפקיד הראשי. אוליבייה גם עיבד, ביים והפיק את הסרט. כך ניצב אוליבייה בשתי הקצוות של שנות הארבעים ובמקום משובח בדברי הימים של האוסקר.
עם זאת, ההיסטוריה האמיתית שעשתה זכייתו של "המלט" (Hamlet) היא בכך שאחרי שני עשורים של פרסי הוליווד לעצמה, לראשונה זכתה בפרס הסרט הפקה שאיננה אמריקאית, אלא בריטית. בנוסף, זהו עד היום העיבוד השייקספירי הישיר היחיד שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר.

מי מכם שקראו את הפרקים הקודמים, או לפחות את רובם, יודעים שאני לפעמים מנסה לשער מה הביא סרט עד לזכייה הנחשקת, מה היו התהליכים או הלך הרוח שגלגלו את הסרט לפסגת האולימפוס ההוליוודי. לעיתים אני מסתמך על עובדות או טקסטים של גדולים ממני, לפעמים אני סתם מעלה תיאוריות. זה קל בתקופות של משברים או מלחמות, וקצת יותר קשה כאשר אין איזשהו קונטקסט גדול יותר. לכן האוסקר של 1948 כל כך מסקרן בעיני, כי אני ממש הייתי רוצה להסתובב בהוליווד של תחילת 1949 ולברר מה הביא לזכייה של "המלט".
יש לי כמה מחשבות מדוע העיבוד הבריטי לשייקספיר ניצח את "ג'וני בלינדה", "הנעליים האדומות" (גם הוא בריטי), "האוצר מסיירה מאדרה" ו"מאורת הנחש": יכול להיות שהוליווד ממש נגנבה מהעיבוד הקולנועי המדבר הראשון למחזה של שייקספיר; אולי זאת הייתה ההזדמנות שלהם להעניק את הכבוד לאוליבייה, בו אין ספק שהאקדמיה הייתה מאוהבת עד מעל לאוזניים (עד "המלט" הוא כבר הספיק להיות מועמד שלוש פעמים, ושנתיים לפני כן זכה בפרס מיוחד על מכלול עבודותיו בסרט "הנרי החמישי"); ואולי בכלל התהליך של קריסת שיטת האולפנים באותה שנה הוא שגרם לכך שהוליווד טולטלה לחלוטין מה שיצר סחף לטובת סרט שנעשה מחוץ לגבולותיה. ייתכן וגם הוליווד רצתה להיחשב אומנותית ותרבותית כמו התיאטרון, וברגע שנקרתה בדרכה ההזדמנות לחגוג ולהלל באופן רשמי יצירה תיאטרלית כבדת משקל, פשוט לא יכלה לוותר עליה.
יותר מהכל, הדבר המשמעותי בניצחון "המלט" הוא חלקו בהמשכיות של הזכיות בתקופת פוסט מלחמת העולם השנייה – זוהי כבר הזכייה הרביעית ברציפות ("סוף השבוע האבוד", "שנות חיינו היפות ביותר", "הסכם ג'נטלמני") המספרת על גבר בתהליך התדרדרות נפשי, על גבריות פצועה שמחפשת סדר או חוקיות בעולם משובש. הרצף הזה גם ימשיך לשנה אחר מכן עם "כל אנשי המלך" ואז, ממש עם חילוף העשור, ייעצר עם זכיית "הכל אודות חווה". חמישה סרטים בעלי אותה תפיסת עולם שזוכים ברצף אמנם יכולים להיות תוצאה של צירוף מקרים, אבל גם יכול להיות שלא…

מעבר לכישרון הענק, ליופיו, ולעובדה שהזוגיות שלו עם זוכת האוסקר ויויאן לי הפכה אותו לאישיות כמעט מלכותית בעולם הקולנוע והבמה, לורנס אוליבייה מפורסם בכך שהוא קרב את שייקספיר לקולנוע, וגם אם העיבודים שלו נראים היום ארכאיים, אין ספק שהוא עשה דברים שלא עשו לפניו. אוליבייה היה מועמד לאוסקר בהמשך על דמויות שייקספיריות בסרטים "ריצ'רד השלישי" אותו גם ביים (ראיתי אותו לפני שנים רבות, אבל הזיכרון שלי ממני לא ממש חיובי) ועל "אותלו" של סטוארט בורג' כאשר פניו צבועות בשחור. לאורך כל השנים הוא צבר 11 מועמדויות ושני פרסים מיוחדים. זכייתו הכפולה על "המלט" (שחקן וסרט) נותרה היחידה שלו בקטגוריה תחרותית.
מי שניסה לקחת את מקומו בעתיד, והשאלה האם הצליח מעוררת מחלוקות, הוא קנת' בראנה בסוף שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים. כמו אוליבייה, גם בראנה התפרסם בזכות העיבודים השייקספיריים שלו, המפורסם בהם, כמו אצל אוליבייה, הוא "הנרי החמישי" שהעניק לו מועמדויות אוסקר לפרסי הבימוי והמשחק. כמו אוליבייה הוא עיבד את "המלט" והועמד על כך לפרס התסריט בשנת 1996, ואפילו השתתף בגרסה קולנועית של "אותלו", אבל בתפקיד יאגו הרשע (כי בניינטיז לתת לשחקן לבן לגלם דמות שחורה היה עובר פחות חלק. ובצדק), עליו היה מועמד לפרס איגוד השחקנים. השיא של מערכת היחסים המוזרה הזו הגיע בשנת 2011, כאשר בראנה היה מועמד לאוסקר בקטגורית שחקן המשנה בזכות "השבוע שלי עם מרילין" בו גילם את לא אחר מאשר לורנס אוליבייה עצמו.
אגב, סתם פרט טריוויה מעניין על בראנה לפני שחוזרים לזוכה האוסקר ה-21: בראנה היה מועמד לאוסקר חמש פעמים, בחמש קטגוריות שונות (בימוי, שחקן ראשי, שחקן משנה, תסריט מעובד וסרט קצר). זה הופך אותו לאינדיבדואל שהיה מועמד בהכי הרבה סוגי קטגוריות בתולדות האוסקר, נכון ל-2017.

חזרנו ל-1948. בעיבודו הקולנועי ל"המלט", אוליבייה החליט לחתוך לא מעט מהמחזה המקורי והארוך כדי להתאים אותו למסגרת של סרט קולנוע. רוזנקרנץ וגילדנשטרן, למשל, לא נוכחים בעיבוד המדבר הראשון למחזה, וכך עוד כמה סצנות. הסרט נפתח בכותרות טקסט בסגנון שייקספירי, אבל למעשה נכתבו על ידי אוליבייה, ובו הוא מעניק מין פרשנות לעלילה, פרשנות מאוד שנויה במחלוקת. היא מסתיימת במילים "זהו סיפור על איש שלא ידע להחליט". אני אמנע מלתת את דעתי על זה, אבל כן אומר שחשובים ממני מצאו את זה לא נורא מתאים.
קיצור עלילת המחזה למי שמשום מה טרם נתקל בה: בדנמרק של שלהי ימי הביניים, בחצר המלכות, מגלה יורש העצר המלט שאביו לא מת בנסיבות טבעיות אלא נרצח על ידי אחיו של המלך, שמאז ירש את כס המלכות ונישא לאשתו של הקורבן שלו, אימו של המלט. המלט מחליט לחשוף את האמת על ידי העלאת מחזה המתאר את מותו של אביו, מתחזה למשוגע, ובכך מתניע שרשרת של אירועים טראגיים שתביא למות רוב הדמויות.

טרנס מורגן ולורנס אוליבייה

הגרסה הקולנועית של אוליבייה נורא מוזרה, ומצאתי בה המון דברים סותרים. מצד אחד, אוליבייה רותם כמה מהאלמנטים הקולנועיים שעומדים ברשותו כדי להעניק למחזה תוקף קולנועי, כמו למשל שימוש בסאונד של פעימות לב ושיבושי פוקוס מגניבים בכל פעם שרוחו של המלך המת מופיעה, וגם שימוש בעדשת דיפ-פוקוס שיוצרת עומקים מרשימים ומעניקים מימדיות למתרחש על המסך. מצד שני, הסטים עצמם תיאטרוניים לחלוטין, ואם היה פה ניסיון לעשות משהו ריאליסטי יותר, זה נעצר בערך שם. גם התלבושות כאן מאפיינות את התיאטרון הרבה יותר מהקולנוע. נאמר זאת כך, אני אינני מומחה גדול באופנה השלטת בסקנדינביה של ימי הביניים, אבל ממש קשה לי להאמין שכולם הסתובבו בטייץ. רוצה לומר, תחקיר תקופתי יוצא דופן לא היה שם. זה, אגב, לא מנע מהסרט לזכות באוסקר על התלבושות והעיצוב בקטגוריות המיועדות לסרטים בשחור-לבן. מצד שני, היו רק שני מועמדים בכל אחת מהקטגוריות האלו.
חוסר ההחלטיות בטון של העיבוד (אם יורשה לי לנסח זאת כך, בסיכון שאני עושה פה עוול גדול ליוצר) הוא תוצאה של אחת ההחלטות היותר מעניינות ויוצאות דופן של אוליבייה: את המונולוגים הפנימיים והארוכים של המחזה, שעל הבמה כמובן נאמרים על ידי הדמויות, בחר אוליבייה להפוך לסאונד בקול-על שנשמע ברקע. מעבר לכך שזו החלטה מאוד חכמה קולנועית שמייצרת איזשהו ריאליזם, אני חייב להצדיע לאוליבייה על כך שעמד בפיתוי לשחק מול המסך את המונולוג המפורסם של "להיות או לא להיות". אנשים מרימים עיבודים למחזה רק בשביל ההזדמנות להגיד את המילים האלו, אך אוליבייה רק משמיע אותו.
מצד שני, מה שקורה בזמן שהמונולוגים האלה נשמעים ברקע הוא שהשחקנים עצמם מייצרים משחק מוגזם במיוחד, הכולל אין ספור הישענות על משקופים והרמת ראש מעלה בהבעת פנים מלאת רצינות. נכון, שיטת המשחק הייתה שונה אז, אבל אם כבר נעשתה החלטה לנתק את המונולוגים הפנימיים, היה אפשר גם לביים את השחקנים באופן יותר מעודן. אני חושב.

אף אחד לא יטען שאוליבייה לא שחקן ענק, ודי מדהים לראות את ההבדלים בהופעה שלו פה אל מול זוכה האוסקר הקודם בכיכובו, "רבקה". להוציא את צבע השיער, אוליבייה מגלם שתי דמויות שעל הנייר הן זהות (גברים צעירים מרקע של אצולה הרדופים על ידי רוחות עבר) אבל בורא שני אנשים שונים לחלוטין. עם זאת, אני חייב להודות שההופעה שלו ב"המלט" כבר לא עוברת טוב כיום. היא מוגזמת נורא, ומרגישה ארכאית לאין שיעור.
האמת היא שרוב ההופעות בסרט לא שרדו היטב, במיוחד זו של המועמדת הנוספת לאוסקר על הסרט הזה, ג'ין סימונס בתפקיד אופיליה. הם שניהם זכו באותה שנה בפרסי המשחק של פסטיבל ונציה, אז כנראה שמדובר בהשפעת הזמן שחלף.
מצטיין הצוות בעיני הוא טרנס מורגן, בתפקיד הלא נורא מוכר של לארטס, אחיה של אופיליה. זו הופעתו הראשונה בקולנוע, והיא לדעתי היחידה מהסרט שעדיין עוברת כאמינה.

אז כן, "המלט", על השעתיים וחצי שלו, די מייבש בצפייה עכשווית. עם זאת יש בו באמת כמה רגעים נפלאים במיוחד. אהבתי מאוד את הסיקוונס האחרון של אופיליה, לאחר שהשתגעה, בו המצלמה עוקבת אחריה מהלכת בחצר המלכות והיא מובילה אותנו באופן רציף מסצנה לסצנה, מה שמעניק לסרט תחושה מרשימה של חיות וזרימה. סצנת הקברן המפורסמת שמגיעה לאחר שובו של המלט לדנמרק גם היא עשויה היטב ויש בה הומור דק שלא מאפיין את שאר הסרט. אפשר גם לציין את קרב החרבות של המלט ולארטיס שבנויה מאוד מרשים מבחינת צילום וכיראוגרפיה, וכך גם שוט הסיום המעולה.

באותה שנה, זכייה כפולה גם הגיעה לידיו של ג'ון יוסטון על הכתיבה והבימוי של "האוצר מסיירה מאדרה" שכמובן שרד הרבה יותר טוב, ובאופן כללי הוא סרט מצוין. יוסטון גם העניק שני פרסי משחק באותה שנה על שני סרטים שונים: אביו של ג'ון, וולטר, על "האוצר מסיירה מאדרה", וקלייר טרוור על "קי לארגו". שניהם בקטגוריות המשנה. זה כנראה מעיד על הפיצול שעברה הוליווד בהקשר לאוליבייה נגד יוסטון, וכאמור מרתק אותי לדעת איך נראה המירוץ בין "המלט" ו"האוצר" אז. שנת 1948 הביאה לנו גם את המערבון המפורסם "נהר אדום", שהיה לזה שפתח את פינת "סרטים מן העבר" לפני כמה שנים, ואת "חבל" הניסיוני של היצ'קוק. מחוץ למגרש המשחקים של הוליווד והאוסקר, נעשו מעבר לים סרטים גדולים כמו "המלאך השיכור" של אקירה קוראסווה, וכמובן, אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם, "גונבי האופניים" של ויטוריו דה-סיקה באיטליה. יצירת המופת הזו לא הייתה כשירה לאוסקר ב-1948, אך שנה לאחר מכן תזכה בפרס מיוחד מטעם האקדמיה ההוליוודית, פרס שיהפוך כמה שנים לאחר מכן לקטגורית "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה". כך שכן, האוסקר לפעמים כן קולט את הדברים בזמן.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-21:
הסרט הטוב ביותר: לורנס אוליבייה – "המלט"
השחקן הראשי הטוב ביותר: לורנס אוליבייה – "המלט"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'יין וויימן – "ג'וני בלינדה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: וולטר יוסטון – "האוצר מסיירה מאדרה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: קלייר טרוור – "קי לארגו"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ון יוסטון – "האוצר מסיירה מאדרה"
הסיפור הטוב ביותר לסרט: ריצ'רד שווייצר ואמריק פרסבורגר – "החיפוש"
התסריט הטוב ביותר: ג'ון יוסטון – "האוצר מסיירה מאדרה"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: וויליאם דניאלס – "העיר העירומה"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ג'וזף ולנטיין, וויליאם ו. סקאל ו-ווינטון הוץ' – "ז'אן ד'ארק"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: רוג'ר ק. פורס וכרמן דילון – "המלט"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: היין הקרות' וארתור לוסון – "הנעליים האדומות"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: רוג'ר ק. פורס – "המלט"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: דורותי ג'יקינס וקרינסקה – "ז'אן ד'ארק"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: "מאורת הנחש"
העריכה הטובה ביותר: פול וות'רווקס – "העיר העירומה"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: "פורטרט של ג'ני"
השיר הטוב ביותר: ג'יי ליווינגסטון וריי אוונס – "החיוור" (כפתורים וסרטים)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: בריאן איסדייל – "הנעליים האדומות"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: ג'וני גרין ורוג'ר אדנס – "מצעד הפסחא"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: "הארץ הסודית"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "אל עבר עצמאות"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרד קווימבי – "היתום הקטן"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: אדמונד ריק – "סימפוניה לעיר"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: וולט דיסני – "Seal Island"
פרס מיוחד להופעה צעירה: איוון ג'נדל – "החיפוש"
פרס מיוחד לסרט בשפה זרה: צרפת – "אדון וינסנט"
פרס מיוחד: סיד גראומן, אדולף זוקור, וולטר ווגנר
פרס מפעל חיים: ג'רי וולד

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "קזבלנקה" (1943)
5. "מה יפית עמק נוי" (1941)
6. "רבקה" (1940)
7. "כנפיים" (1928)
8. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
9. "סוף השבוע האבוד" (1945)
10. "גברת מיניבר" (1942)
11. "גראנד הוטל" (1932)
12. "המרד על הבאונטי" (1935)
13. "המלט" (1948)
14. "סימארון" (1931)
15. "תהלוכה" (1933)
16. "זיגפלד הגדול" (1936)
17. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
18. "ברודווי מלודי" (1929)
19. "החיים של אמיל זולא" (1937)
20. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
21. "הולך בדרכי" (1944)

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.