פסטיבל חיפה 2016 – שיחה עם זקי דמירקובוץ, במאי הסרט ״גחלת״

"אהבה היא אובססיבית. כל סוג של האהבה הוא אובססיה, זה חייב להיות כך. אהבה אינה מצב רציונלי. גם אהבה לילד שלך היא אובססיבית. אדם חייב להרגיש אובססיה כזו" כך אומר הבמאי הטורקי זקי דמירקובוץ', אשר מתארח בפסטיבל חיפה עם סרטו החדש ״גחלת״ (Ember) עליו כתבתי בקצרה בפוסט ההמלצות לקראת הפסטיבל. דמות של גבר המתאהב עד מעבר להגיון באישה, תוך פגיעה בה, בעצמו, ובכל הסביבה נוכח ההתאהבות, היא נושא חוזר בסרטיו של היוצר. בסרט הנוכחי הדבר בא לידי ביטוי בדמותו של זיה, גבר עמיד ונשוי אשר מפתח אהבה אובססיבית כלפי אמינה, אישה של עובד לשעבר. כאשר הבעל נאסר ברומניה, זיה עוזר לאישה לשרוד כללית ולטפל בבנה החולה ומנצל את ההזדמנות על מנת לפתוח עמה ברומן, אשר מכניס את השניים ודמויות נוספת למערבולת אשר גורמת לכאב רב.

בחודש הבא תיערך בפסטיבל סלוניקי רטרוספקטיבה מלאה לדמירקובוץ והוא עמל על שחזור הסרטים, מה שאיפשר לו להבחין בדמיון ביניהם: "שמתי לב שהמבנה של ׳גחלת׳ מאוד דומה ללפחות שלושה סרטים אחרים שעשיתי. בסיס זה תמיד אותו דבר. אני שואל את עצמי אם יש לי בעיה ספציפית עם המצב הזה, אבל אני לא יודע". המבנה הזה כולל משולשי אהבה אשר מובילים לקרע ולכאב, אבל הדגש בכל סרט מעט אחר. את דמירקובוץ מעניין מצב הקיום האנושי מול הרגשות, והוא מנסה לבחון זאת בעזרת סיפורים קצרים בעלי מימד גלובלי.

אני חש כי יש בסרטיו שילוב בין מינימליזם למלודרמה, בין הסתרה של פרטים מעיניי והקהל ושילוב סצנות קשות של ריבים בין בני זוג. הבמאי מסכים לטענה זו, אבל מבהיר כי הוא עובד בצורה חופשית יותר: "אין לי תכנון גדול או נוסחות לגבי הקולנוע שלי, ברמה של לתכנן מה להדגיש. הקולנוע  נותן לי הזדמנות לבטא את מה שאני מרגיש לגבי החיים והטבע האנושי. כשאני מחליט לעשות סרט, אלה לא הדברים הגדולים שמעניינים אותי, אלא החווית שלי מחיי, בלי הרבה אידיאולוגיה, דת, או ידע. אם אתה מסתכל לעומק על הטבע האנושי, תמצא במהותו בעיקר דברים פשוטים. בגלל זה אני מעדיף להסתמך על האינסטינקטים שלי כשאני כותב סרט או מביים. אני סומך על התחושות שלי".

כאשר אני שואל על מקומו שלו כבמאי מול יתר הקולנוע הטורקי בזממנו, הוא מציין כי הוא רואה את עצמו לא כיוצר טורקי אלא כבמאי קולנוע, אבל מבין כי החלוקה למקום ממנו בה הסרט ולשפה אותה הוא דובר היא הכרחית. הוא מושפע מאוד מתהיות קיומיות ואקזיסטנציאליזם, והוא חש כי הקולנוע הטורקי באופן כללי לא עוסק בנושאים כאלו. לא מעניינות אותו בעיות קונקרטיות למקום (אף כי העיר והסביבה הטורקית העירונית היא חלק בלתי נפרד מסרטיו) אלא נושאים גדולים יותר, כלי שבא לידי ביטוי באהבה שלו לדברים פשוטים.

הפשטות הזו באה לידי ביטוי גם בכותרות של סרטיו. להוציא סרט אחד, תמיד הוא מקפיד על כותרת הכוללת מילה אחת בלבד, וכך גם ב״גחלת״. כאשר שאלתי אותו לגבי הבחירה בסוג זה של כותרת, הסבר כי יש לכך מספר היבטים, כולל קשר עם הקולנוע הטורקי אשר קדם לו: "הכותרת היא תחילת מערכת היחסים בין יוצר הסרט לקהל, לכן היא מאוד חשובה. אני רוצה רוצה לומר דברים חשובים על החיים ועל הדרך בה אני רואה את הדברים. אבל אני לא רוצה להעמיס יותר מדי על הקהל – אני רוצה שזה יהיה פשוט ואמיתי. אני אוהב את הפשטות ואת הישירות. זה מזכיר לי את הסרטים של הבמאי הטורקי הגדול יילמז גניי – הכותרת של הסרטים שלו הן ׳הדרך׳ (יול) ׳התקווה׳ וכו'. למרות זאת, אני לא רוצה לומר יותר מדי או לכוון את הקהל דרך הכותרת".

דמירקובוץ טוען כי אין לא השקפת עולם מגובשת בתור יוצר קולנוע, אבל הוא יודע להסביר את עצמו טוב מאוד. לא רק בדגש על עבודה לפי התחושות שלו לגבי מה יכול לשרת את הסיפור טוב יותר, אלא גם לגבי העיסוק באהבות טוטאליות, או במקרה של סרט אחד, אדם אשר חי את חייו בניתוק מן הרגשות שלו. מדובר בסרט שנקרא ״Fate״ אשר מהווה עיבוד לספר ״הזר״ של אלבר קאמי. כאשר אני כותב בעברית אני מתקשה למצוא דרך להבדיל בין סרט זה לבין סרט נוסף של הבמאי, אשר נקרא ״Destiny״, העוסק באהבה אובססיבית טיפוסית. אבל למרות הניגוד בין יתר סרטיו לבין העבודה על פי הספר של קאמי, אשר מציג אדם אשר נותר אדיש למדי למותה של אמו או למערכת יחסים רומנטיים, דמירקובוץ דווקא רואה קשר בין הסרטים: "עשיתי 11 סרטים, אבל לי זה מרגיש כמו סרט אחד. אני לא מודע לכך כשאני עובד, אבל אני חושב על כך הרבה. כאשר קראתי את ׳הזר׳ של קאמי נדהמתי. כי כל דבר בעולם הזה חשוב. ולגיבור שלו שום דבר לא חשוב. אם זה אכן היה כך בעולם, היינו כמו ערומים. אולי דרך הסיפור שלו יכולתי לראות ניגוד לגיבורים האובססיביים שאני מראה בדרך כלל".

הסרט ״Fate״ צולם במקביל לסרט נוסף בשם ״וידוי״ (Itiraf, במקור) אשר דן באדם שלא מסוגל להתנתק מאישה אחרי מערכת יחסים כושלת. שני הסרטים הוצגו ביחד כ"סיפורים על אפלה" והם מהווים לדעתי את פסגת היצירה של הבמאי. הוא טוען כי בפסטיבל קאן חלק מן הביקורות טענו כי בעוד בסרט הראשון מוצג אדם מנותק רגשית לחלוטין, הסרט השני מציג אדם שהולך רחוק מדי עם הרגשות שלו, ושניהם חוברים לתמונה עגומה אחת. הבמאי טוען כי הוא "עושה סרטים על מנת לנסות להבין את המין האנושי. כל מה שאני עושה זה לנסות להבין משהו לגביו". מצבי הקיצון עוזרים לו להבין משהו לגבי הרגעים הפשוטים.

דמירקובוץ' הוא בעיקר תסריטאי-במאי, אבל לעתים הוא לוקח על עצמו גם פונקציות אחרות בהפקה ומשמש גם כצלם ו/או כעורך. את ״גחלת״ הוא גם ערך, למשל. בשאלה לגבי התפקידים האחרים ביצירה, דמירקובוץ משיב: "כשיש עוד עורך או צלם יש עוד זוג עיניים שלפעמים עוזר לי להעביר את המסר, אבל לא תמיד אני מוצא את אנשים המתאימים. כשאני מתחיל סרט, אנשים באים אליי עם התפיסות שלהם – לא תמיד יש להן עניין בקולנוע, או במה שאני רוצה להגיד. אני מנסה לעשות סרטים מנותקים מאקטואליה, ואם אני לא מוצא אנשים שיכולים לעזור לי עם כוונות טובות אני מעדיף לעשות את זה בעצמי. למרות שאני שונא את זה, בעיקר להיות צלם. עריכה זה אחרת. אני לא מסיים לכתוב את הסרט כשאני מסיים את התסריט. גם לא אחרי הצילומים. אני מסיים לכתוב אותו רק בעריכה, אחרי שכתבתי אותו גם בצילומים. בגלל שזה סיום הכתיבה, אני אוהב לערוך בלילה, למרות שרוב העורכים עובדים ביום".

ניתן לומר כי השהות בחדר העריכה מאפשרת לו את העיצוב הסופי של סרטיו. מה שבולט עבורי בעבודה שלו הוא בעיקר העובדה כי סצנות אשר יהיו חלק מרכזי בכל דרך טיפוסית לספר סיפור פשוט לא נוכחות בסרטיו, ובכך הבמאי נותן לקהל להשלים לבד את התמונה המלאה לגבי הסיפור. לסיום השיחה אני שואל אותו את השאלה הבסיסית – מדוע בעצם הוא יוצר סרטים: "אני לא יודע בדיוק למה אני עושה קולנוע. יש הרבה נסיבות. בתחילה, זה פשוט היה עניין של למצוא עבודה. לאחר שעבדתי בשניים או שלושה סרטים רציתי לעשות את זה בעצמי. אם הייתי יכול להביע את עצמי כמו שאני רוצה בכתיבת רומנים, אולי לא הייתי מגיע לקולנוע". כאשר אני מציין כי גם מבחינה ספרותית סרטיו טובים מאוד, הוא מחדד את תשובותו: "אני אוהב את התזוזה בקולנוע. אם יש לך כאב, דברים שמטרידים אותך, אתה מנסה למצוא דרך להסביר את זה. בסוף אתה מוצא דרך – בציור, בכתיבה, או בקולנוע. אני חושב שאם ואן גוך היה חי היום, הוא היה יוצר קולנוע – כי היה לו הרבה כאב בפנים והקולנוע נותן אפשרות טובה להתמודד עם זה".

הבמאי הטורקי זקי דמירקובוץ, אורח פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה 2016 (צילום: גלית רוזן)

/// תודה לצוות פסטיבל חיפה על התמונות ועל קיום הראיון