• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל חיפה 2016: "נא", "אמריקאית בפריז", "גן עדן", "כמו שאתה", "עניינים אישיים"

19 באוקטובר 2016 מאת אור סיגולי

פסטיבל חיפה הגיע לנקודת האמצע שלו, אבל הקצב לא דועך. לאחר הסיקור הראשון שלי בסוף היום הראשון, ולאחר שעופר תרם את חלקו, אני חוזר עם החלק השלישי של ספיישל חיפה 2016, בו אכתוב על לא פחות מחמישה סרטים, חלקם מהמדוברים ביותר של הפסטיבל, בצדק או שלא.
הראשון הוא אולי הסרט שהכי רציתי לראות מכל התכנייה, לאחריו יגיע זוכה שנוי במחלוקת מפסטיבל קאן, נציג רוסיה לאוסקר, נציג האינדי האמריקאי בצורתו המזוקקת ביותר, וסרט מתוך תחרות הקולנוע הישראלי שנחשף ממש אתמול.

בנוסף לחמישייה הזו, הספקתי לצפות בעוד כמה סרטים אחרים. בינהם "בגרות" עליו כתב אורון בפוסט ההמלצות, את "בין העולמות" המשתתף בתחרות הישראלית שאותו לא הספקתי להוסיף לסקירה הזו, ושני סרטים מהמזרח הרחוק: "עצור" של קים קי-דוק, ו"הרמוניום" מיפן, שניהם מהחוויות המפוקפקות ביותר שעברתי בפסטיבל. כל פסטיבל. אבל אני מתרכז בדברים היותר חיוביים ולכן מניח להם בצד.

"נא" – Raw / Grave

raw

התעלפויות! הקאות! לידות לא צפויות! אנשים מתלקחים ספונטנית! מה לא שמענו על ההקרנות המוקדמות מעבר לים של סרט האימה הצרפתי "נא"? אמנם לא נכחתי באותן הקרנות מסעירות, כך שאני לא יודע עד כמה זו הגזמה יח"צנית וכמה מזה אמת לאמיתה, אבל כמו רוב העוקבים אחר מה שקורה בקולנוע הז'אנר, לקחתי את הדיווחים האלו בערבון מוגבל. הקהל של שנת 2016 לא מתעלף נורא מהר, ואנשים שהולכים לפסטיבלי ז'אנר הם לא קהל עם לב חלש, ככה שהייתה לי הרגשה שמדובר בהפרזה. מניסיוני, אם מתרחשים אירועים מהסוג הזה, מדובר לרוב בתוצאה של ציפיות לא נכונות או בעיה רפואית נקודתית. אני באופן אישי הייתי במאות הקרנות בימי חיי, והתעלפות אמיתית ראיתי רק פעם אחת. זה היה בסרט "הבלתי אפשרי", על המשפחה האמריקאית ששורדת את הצונאמי בתאילנד, וזה קרה בגלל שהגברת ממש לא ידעה לאיזה סרט היא נכנסת. אף אחד לא באמת ידע. כפי שאמרתי – ציפיות.

אל "נא" לא נכנסתי במחשבה שאני או מי מחברי עומדים להתעלף. אבל כן, הדיבור המאוד אינטנסיבי על הסרט הזה בשבועות האחרונים (הוא זכה בפרס הביכורים של פסטיבל ה-BFI ממש עכשיו) הפך אותו לאחד מסרטי הז'אנר היותר מסקרנים של השנה, וכנראה לסרט שהכי רציתי לראות מכל תכניית הפסטיבל. נדמה שאת תואר "סרט האימה המהולל ביותר של השנה", זה שהיה בידי "המכשפה" בשנה שעברה, "משהו עוקב אחרי" לפני שנתיים, ו"הבאבאדוק" ב-2014, לקח השנה סרט הקולנוע הראשון של ג'וליה דוקורנאו.
אז אנחנו שמים את כל הציפיות והייפ בצד כרגע, ונכנסים לסרט כמו שהוא, וכך זה מתחיל: ג'סטין היא בחורה שמתחילה ללמוד וטרינריה, בשנה בה אחותה הגדולה עומדת לסיים. על אף החינוך הצמחוני שקיבלו השתיים, טקס החניכה של תחילת הלימודים אונס את ג'סטין לטעום בשר לראשונה בחייה, ולפתע מתעורר בה רעב בלתי נשלט לבשר, שהופך להיות יותר ויותר גרוע. אז כן, יש בו מיני סצנות של אימה גופנית, אבל ממש לא משהו שירדוף אתכם הרבה זמן לאחר מכן.
"נא" באמת עשוי היטב (הייתי חייב). הצילום באמת מרשים, יש לו פסקול מצוין וכמה רגעים מעולים. עם זאת, בסופו של דבר אני חושב שכן התאכזבתי ממנו במידת מה, כי קיוויתי שהוא יהיה חכם או מעניין יותר. יש משהו תבניתי ב"נא", ולא מאוד מעניין למי שכבר מבין לאן זה מתקדם. זה כבר לא חדש או מגניב בשלב הזה – כל סרט אימה בכיכובה של נערה צעירה, הוא בעצם סרט על הפחד מהתבגרות והשינויים הגופנים שמביא הגיל המבלבל הזה. כמו "המכשפה" שהוזכר מקודם, "שיניים", "קארי", "ג'ינג'ר סנאפס", "חתכים" ועוד ביליוני דוגמאות. "נא" הולך בדרך בו הלכו עשרות סרטים לפניו.

אם אתם שואלים אותי, הסרט שחשבתי עליו הכי הרבה במהלך הצפייה הוא הקומדיה החביבה "זאב צעיר" עם מייקל ג'י. פוקס. זוכרים את הסצנה המעולה בסרטו של רוד דניאל, בה אביו של המתבגר המזדאב מפתיע אותו במקלחת? אז "נא". רק במקום אנשי זאב, הפעם אלו קניבלים.
אבל מתנה אחת כן קיבלתי מסרט האימה הזה, והוא הציטוט החביב עלי מסרטי הפסטיבל עד כה: "לא הסתתרתי בארון 20 שנה בשביל להתחיל לזיין בחורות!". מבחינתי זה די והותר.

"אמריקאית בפריז" – Personal Shopper

personal-shopper

אורון כבר התייחס לסרט בזמן פסטיבל קאן, אבל מכיוון שזה היה שלא מן המניין, הרשיתי לעצמי להוסיף כמה מילים, שאולי יבלבלו יותר מאשר ישפכו אור.
אוליבייה אסייאס, יוצר ותיק ורב מעללים בן 61, הוא אדם חכם. אמנם לא דיברתי אתו מעודי, אבל זה משהו שאפשר בקלות לראות בקולנוע שלו. רוב הסרטים של אסייאס בהם צפיתי מעלים נושאים מעניינים ודרך התבוננות ייחודית, אבל לרוב בצורה שכלתנית מאוד, שפוגמת בהיסחפות אחר סרטיו. "אמריקאית בפריז" (אני לא מתכוון להעליב אף אחד, אבל מי שבחר את השם העברי ה\ה טוב יעשה אם יצא לחופשה ארוכה ויחשוב היטב על המשך עתידו המקצועי) הוא הסרט הרביעי שאני רואה מבית אסייאס, ועד כה אני מרגיש בטוח לומר שאני מעריך את עבודותיו הרבה יותר משאני אוהב אותם.
אומר זה מראש: אני לא חושב שעדיין ירדתי לסוף דעתו של "אמריקאית בפריז". אבל זה שלא הבנתי אותו, לא בהכרח הופך אותו לסרט רע, אלא רק כזה שמצריך קידוד מסוים, שאולי אחרי רצף אינטנסיבי של סרטים בפסטיבל, קצת קשה לתפוס. אני רוצה לתת קרדיט לבמאי, שאחרי "העננים של סילס מריה" ו"שעות קיץ", הוא לא סתם עשה סרט על שליחת מסרונים אובססיבית.
התגובות מההקרנות מוקדמות יותר של הסרט ריתקו אותי. מצד אחד, שניים מהאנשים שאני הכי סומך על דעתם (גם אני לא תמיד מסכים איתה) נשבעו לי שזה אחד הסרטים המיותרים ביותר של הזמן האחרון. מצד שני, זהו זוכה פרס הבימוי בקאן. מצד שלישי, גם "המתנקשת" זכה בפרס הבימוי בקאן, ואני נרדם רק מלהיזכר בו. בכל מקרה, רוצה לומר, באתי עם ראש פתוח.

קירסטין סטיוארט מגלמת מישהי אשר עובדת כקניינית אישית (כשם המקורי של הסרט) לדוגמנית פריזאית, תוך כדי שהיא מנסה ליצור קשר עם אחיה המת, שייתן לה סימן מהעולם שמעבר שהוא בטוב. אין ספק שהמוטיב הראשון שבולט בניסיון לפצח את הסרט, הוא עניין התקשורת. דמותה של סטיוארט מתקשרת עם המתים, אבל בסרט משובצים כמעט כל סוגי התקשורת הקיימים: פתקים, סקייפ, סמסים, מיילים, וכמובן דיבורים. הרגשתי לעיתים שאולי הסרט רוצה להעביר לנו את התחושה שעל אף שהעולם שלנו מאפשר לתקשר עם כל אחד ובכל מקום, בסופו של דבר כל אחד מאתנו עומד לבדו, ועד שלא נדע לתקשר עם עצמינו בראש ובראשונה, אין שום סיכוי להגיע לתקשורת אמיתית עם מישהו אחר. כלומר, כל אמצעי התקשורת בעולם לא יעזרו לך אם לא תהיה כן ומובן עם עצמך. או משהו. זאת התאוריה.
בנוסף, ל"אמריקאית בפריז" יש גם צילום נאה ועשייה קולנועית לא רעה רוב הזמן, כך שלמרות שהוא בעיה רצינית לכל צופה קולנוע באשר הוא, אני חייב להודות שהוא רחוק מלהיות הצפייה הקשה ביותר בפסטיבל, ואולי יקרה לי מה שהיה עם "זרים על שפת האגם", שממנו יצאתי מבולבל ומזלזל, ולאחר כמה ימים לפתע הייתה לי הארה ומאז אני חושב שהוא אחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות.

אבל גם אם בקרוב אתעורר ואבין כל מה שאסייאס ניסה לעשות, ישנם שני דברים שלא אסלח עליהם לעולם. הראשון הוא המערכה השנייה שלו, שהיא רובה ככולה סטיוארט מסמסת. עכשיו באמת, צחוק בצד, מדובר בדקות ארוכות-ארוכות בהן אנחנו חוזים בשיחת טקסט בין הדמות הראשית לאיזושהי ישות שאיננו מכירים. סטיוארט מתכתבת ברכבת, בדירה, על המיטה, בביסטרו, במעלית, בשירותים, ברכבת נוספת, על אופנוע, במלון ויש עוד, תאמינו לי. לא רק שזה לא מצטלם מעניין, זה הופך למגוחך, ובאמת חששתי שעוד צליל התראת הודעה אחד, ואבדתי.
אסייאס היה צריך לקחת שיעורים מהבמאי לבאן גבריאדזה כדי לראות איך עושים את זה כמו שצריך.
הדבר השני הוא קירסטין סטיוארט עצמה. ראיתי את רוב ההופעות שלה פוסט "דמדומים", ואני חייב להודות שכל ההשפרצות של עולם הארט-האוס על הבחורה הזו נשגבים ממני. אוקי, אז היא הייתה מצוינת ב"מחנה אקס-ריי", וואו. אני נאלץ להודות בזה – סטיוארט לא יודעת לשחק, וכשזה כן הצליח, זה היה בפוקס. גם ההופעה שלה ב"אמריקאית בפריז" איומה, וחונקת את מעט רגעי הבריזה שלו.
החדשות הטובות: סוף סוף מצאנו סרט שבו השחקנית הראשית מסמסת יותר מאשר הצופים.

"גן עדן" – Paradise

paradise

בשנה שעברה הוקרן בחיפה סרטו של אנדרי קונצ'לובסקי, "לילותיו הלבנים של הדוור" שמזיכרוני היה אחד הסרטים הפופולריים והמדוברים ביותר בכל מהלך סוכות. אני, לצערי, לא הלכתי שולל אחריו, ולקראת סופו זכור לי שכבר נדדתי הרחק ממנו. ועדיין, הצילומים המרהיבים והשחקן הראשי הפכו אותו לזכיר מספיק. השנה הוקרן סרטו החדש של קונצ'לובסקי, שנבחר לייצג את רוסיה באוסקר (בחירה לא מפתיעה, בהתחשב בכך שאחיו של קונצ'לובסקי, ניקיטה מיכאלקוב, הוא יד ימינו של פוטין ואחראי על תחום הקולנוע במדינה), וכבר בשלב הראשוני הוא עורר סקרנות רבה. שני הסרטים האלו, אגב, הביאו לו את פרס הבימוי בפסטיבל ונציה.
מה שתמיד מפתיע אותי מחדש אצל קונצ'לובסקי זה השינוי שעשה בקריירה שלו. את הפרסום שלו הרוויח בהוליווד, עם פרס האמי על בימוי המיני-סדרה "האודיסיאה" כמו גם סרטי אקשן וקומדיות, החביבה עלי היא "טנגו וקאש", וממש מרתק לראות אילו סרטים שונים בתכלית החליט לעשות בשלבים מאוחרים יותר של חייו.

"גן עדן" מתחיל בשנת 1942 ומתרכז בשתי דמויות. האחת היא אצילה רוסיה הנשלחת למחנה ריכוז מכיוון שעזרה להסתיר יהודים (יוליה ויסוטסקיה), והשני הוא קצין SS שאפתן (כריסטיאן קלאוס החתיך) המאמין בכל ליבו באידיאולוגיה הנאצית. הסרט מביא את סיפורם המקביל, והצופה הנאמן יאלץ לחכות שעה וחצי לתוך הסרט עד שייפגשו לראשונה על המסך, לאחר דקות ארוכות שרובן יכולות להיחשב כאקספוזיציה.
בתחילת הסרט, הכותרת "גן עדן" מופיעה ברגע שמייצר אירוניה חריפה, ומציג לנו את השאלה שאותי הכי עניינה במהלך הסרט – האם צריך לייצר גיהנום על מנת להביא לגן עדן (או להפך), והאם בכלל אפשר להפריד בין השניים. אבל זאת רק שאלה, והיא לא יכולה להחזיק שעתיים. לי "גן עדן" היא ארוך נורא, ויש בו משהו אנטיקליימטי כאשר הסוף נוגע בקיטש שלא לגמרי ברור מאן הגיע.
הסיפור עצמו הולך במעגלים וממצה את עצמו, כאשר מה שבאמת מחזיק אותו עם הראש מעל המים הוא הצד הויזואלי שלו, שהוא באמת יוצא דופן. הסרט מצולם בשחור לבן ובפריים מרובע, וכל שנייה בו פשוט מרהיבה. הקומפוזיציות נפלאות, והעיצוב הוא מעבר למשובח. יש לו כמה דברים מעניינים מאוד לומר על אנושיות, על טוב לב, על אמונה עיוורת, אבל מה שיכול להצית דיון מעניין לא בהכרח מייצר חווית צפייה סוחפת במיוחד.
"גן עדן" גם הוא התברר כאכזבה בסך הכללי, אבל בכל זאת מגיעים לו כל השבחים על מראהו החזותי.

"כמו שאתה" – As You Are

as-you-are

כמו רוב בני הדור שלי, פחות או יותר, גם אותי זרק שם הסרט לשיר של להקת נירוונה. זה לא היה במקרה, והסרט האמריקאי הזה, שמתרחש בשנות התשעים ורגע משמעותי ממנו נוגע בהתאבדותו של קורט קוביין, בהחלט כיוון לאסוציאציה הזו בדיוק. מסתבר, אגב, שלפני שנתיים ביים מיילס ג'וריס-פייראפיטה סרט קצר שנקרא "As a Friend", כך שהחיבור שלו ללהקת הג'ראנג' המפורסמת ביותר ללא ספק חזק מאוד.

"כמו שאתה" הביא לג'וריס-פייראפיטה את פרס חבר השופטים של פסטיבל סאנדנס האחרון, והאמת היא שהוא באמת מרגיש כמו אינדי אמריקאי לפי הספר. יש בו חולצות פלאנל לרוב, סצנות מחוספסות מאוד לצד רגעים של magic-realism (שנראים נפלא אבל מרגישים קצת זחוחים, כמו במאי צעיר שמתהדר ביכולות שלו), פסקול זועם, דיסטורשנים בקטעים קריטיים, סיפור התבגרות, משפחה מפורקת, בריונות, גילוי מיניות, טשטוש מגדר, שחקנים צעירים ונאים, אלימות וטרגדיה. על פני שעה וארבעים, "כמו שאתה" מחזיר אותנו חזרה לימים המסעירים באמת של הקולנוע העצמאי האמריקאי, התקופה בה התגלו הרמוני קורין, ריצ'רד לינקלייטר, גאס ואן סאנט, קלי רייכהארדט וגרג אראקי.
העניין הוא שמה שהיה מלהיב ומסעיר אז, מרגיש מעט משומש בימינו אנו.

הסרט מספר על נער מתבגר בשם ג'ק (אוון קמפבל), אאוטסיידר שחי עם אמו החד-הורית, המתחבר עם        מארק (צ'ארלי היטון, שהיה מקסים גם בסדרה "Stranger Things"), אאוטסיידר לא פחות ממנו, שהוריהם פוצחים ברומן. השניים מפתחים קשר אדוק במיוחד, שמתחיל לזלוג מעבר לאפלטוניה, אבל טרגדיה מחכה להם בעתידם. זה לא ספויילר, אלו עשר הדקות הראשונות של הסרט.
יש בסרט דברים נהדרים, בעיקר המשחק המעולה (את קמפבל והיטון מגבה מרי אליזבת' סטוארט מאסטרסון, שמתברר שהפכה בבגרותה לרובין רייט), ועל כן הדמויות מרגשות ומעוררות אמפטיה. הבעיה היא שהתסריט קצת נמרח, טובע ביותר מדי קלישאות כפי שפירטתי, והיה יכול לקבל עוד איזה הידוק משמעותי. יש בו לא מעט דברים מרשימים, אבל לקראת סופו כבר נפלתי מהרכבת הנוסעת, ולא היה לי כוח או רצון לנסות לעלות עליה בחזרה.

"עניינים אישיים"

personal-affairs

תחרות הקולנוע הישראלית של פסטיבל חיפה נמצאת בעיצומה, ואתמול הוקרן סרטה של מהא חאג', שאת בכורתו עשה בפסטיבל קאן. לאחר מכן הוקרן באופן חד פעמי לחברי האקדמיה לפני ההצבעה לפרסי אופיר, וכמו רוב הסרטים שהחליטו להיחשף רק פעם בודדת לאקדמיה, "עניינים אישיים" לא זכה לשום התייחסות. עכשיו, לאחר הצפייה בו, לא נותר לי אלא להביע צער מאוחר על העניין.

הסרט מספר על משפחה פלשתינאית מפוזרת. ההורים גרים בנצרת, אח אחד היגר לשבדיה, ועוד אח ואחות חיים ברמאללה. כפי שאפשר להבין משמו, סרטה של חאג' מתעסק קודם כל באישי, בדינמיקה בין בני המשפחה ובני זוגם, אבל אין מה לעשות, המציאות הישראלית לא יכולה להישאר כל הזמן בשוליים, וגם היא באיזשהו שלב תזלוג פנימה אל תוך כל העניינים, אישיים ככל שיהיו.
יש קסם רב בסרטה של חאג', כזה שלי לא הייתה יכולת להתנגד לו. הוא מתהדר בליהוק מצוין והופעות משובחות של כל הצוות, ויש בו חופן רגעים מצחיקים ונפלאים באמת. מכיוון שמדובר בסרט אנמסבל, באופן נסלח יש בו קווי עלילה שעובדים יותר וכאלו שעובדים פחות, אבל בסך הכללי הוא מהנה וזורם בטבעיות.
הרגעים הצורמים, בשבילי לפחות, הגיעו כאשר חאג' ניסתה להראות את "האבסורד" שבמצב בארץ, או את "האירוניה" שנוצרת במפגש המוזר הזה בין האישי והפוליטי (בין אם אילו החיילים במחסום, או דמותה של במאית אמריקאית תלושה), שנראו מתאמצים מדי. הרגעים הקטנים בין בני המשפחה היו גם אמינים וגם יחודיים, אבל כאשר הסרט ניסה לקחת צעד אחורה ולראות את התמונה הגדולה, היה בו משהו מעט מזיע מדי, כאילו זה גדול עליו. אבל זה רק חופן של רגעים שלא מצליח לפגום בשאר.

האמת היא שמאז תחילת מרתון הצפיות ביום שבת, לא היה סרט שהצחיק אותי יותר, או שסחף אותי יותר מהסרט הזה. אולי זה אומר משהו על הבחירות הקלוקלות שלי עד כה, אולי זה ממש לא קשור, אבל נכון לרגע פרסום הפוסט הזה "עניינים אישיים" הוא נקודת ההנאה הגבוהה ביותר שלי מתחילת הפסטיבל.
ובנימה אישית, ובואו נודה בזה – די מתייפייפת, אני חייב להודות שהיה בי קורט עצבות במהלך הצפייה. זאת מכיוון שמדי פעם עלתה לתודעתי המחשבה כמה מעט סרטים מקומיים על ערבים נעשים על ידי יוצרים ערבים, ואיזה הפסד ענק זה. אם היינו רואים עוד סרטים כמו זה, אולי היינו יכולים לעקוף את מה שבעלי המאה ובעלי הדעה הפחדנים משני הצדדים מנסים לגרום לנו לחשוב אלו על אלו, ואולי היה לנו קצת יותר טוב לחיות פה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.