• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סרטים חדשים: ״ההר״, ״שכנים 2״, ״אנגרי בירדס״, ״האיש שידע אינסוף״

11 במאי 2016 מאת אורון שמיר

ארבעה סרטים חדשים עולים לאקרנים בסופש חגיגי זה, בו מדינת ישראל חוגגת את יום העצמאות ה-68 שלה. כדי לחגוג יש לנו בתפריט סרט ישראלי חדש, על עצמאות נשית, מבין אלה שעולים לאקרנים. עוד סרט ישראלי חדש שיצא להפצה סינמטקית מצומצמת בשבוע שעבר, ולכן פספסתי אותו שלא במתכוון, הוא ״קאפו בירושלים״, סרטו של אורי ברבש, הזכור מעונת פרסי האופיר הקודמת. ועוד סיבה לחגוג היא שבזמן הזיקוקים של יום העצמאות הישראלי נורתה גם יריית הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ה-69 של קאן, המבוגר בישראל רק בשנה, וממנו אדווח בעכבר העיר ומדי פעם גם כאן בסריטה (נראה איך זה יעבוד). סיבה שלישית לחגיגות היא שהפוסט הבא יהיה הפוסט ה-2,000 בתולדות סריטה, שקיים כבר חמש שנים וחצי (מה שאומר ממוצע של כפוסט ביום). נתחיל עם הסרט שסקירתו אולי תהיה הפוסט האלפיים שלנו. וכיוון שהארכתי בפתיחה, אין פינת פלוס בסיום.

״ההר״, סרטה הראשון באורך מלא של יעל קיים, הוא אירוע מרגש גם מאחורי הקלעים של הבלוג, שכן כולנו מכירים אישית את הבמאית ושמחים בהגעת סרטה לקולנועים (להלן גילוי נאות). בכל זאת לא יכולנו להרשות לעצמנו שלא לכתוב עליו, אני בעכבר העיר, אור בכלכליסט במהלך שבוע הבא, ועופר אצלנו בסריטה. שני קליין (הקצינה רמה מ״אפס ביחסי אנוש״) מגלמת אשה דתייה המתגוררת עם משפחתה בבית צנוע השוכן בלוקיישן הלא שגרתי של בית הקברות היהודי בהר הזיתים. נדמה שמפגשים עם זרים במהלך שיטוטיה בהר יכולים להיות עבורה אינטימיים יותר משיחה עם בעלה, ובעוד בבית הקברות היא מרגישה בעלת הבית, בין כתלי ביתה היא עבד לכלים, לילדים, ולרצונות של בעלה. לאחר חשיפה לשגרתה ולבדידותה, לילותיה של הגיבורה הופכים למלאי עניין וסכנה, ותשוקה מתחילה לבעור בתוכה – רצון לפעול. איתי מרום (״מנתק המים״) צילם, אור בן דוד (״ערבאני״) ערך, ומלבד קליין משתתפים גם אבשלום פולק, הייתאם עומארי, אורלי פרל ועוד.

״שכנים 2״ (Neighbours 2) מגיע אלינו שנתיים אחרי שסת׳ רוגן ורוז ביירן סבלו מגברברי אחוות קולג׳ רעשניים וטורדניים שעברו לגור בשכנות. כעת הגיע תורה של אחוות קולג׳ נשית, בהנהגת קלואי גרייס מורץ, שרוצה להוכיח לבנים שגם הן יכולות לחגוג. התזמון לא יכול היה להיות גרוע יותר עבור זוג הגיבורים המבוגרים – לא רק שהם מצפים לילדה נוספת, אחרי שבסרט הקודם גידלו תינוקת שכעת הפכה לפעוטה, אלא שהם עתידים לעבור לבית חדש ומחפשים קונה עבור הישן. ניקולס סטולר שב אל כס הבמאי, וכמוהו גם צמד התסריטאים המקוריים של ״שכנים״, אנדרו ג׳יי כהן וברנדן אובריאן, הפעם בתוספת סטולר, רוגן, וגם אוון גולדברג. הקומדיה המאוד מצחיקה אך לא לגמרי חכמה הזו הייתה הביקורת השנייה שלי לעכבר העיר, בעוד כאן אצלנו אור הוא זה שהתמודד עימה טקסטואלית.

״אנגרי בירדס״ (The Angry Birds Movie), הוא לא רק סרט עם שם עברי שלא כמו כלום (מה הבעיה לתרגם ל״זקנים רעבים״?), אלא כזה המבוסס על סדרת משחקי סמארטפון מצליחה. אחסוך את הירידות הרגילות על התדלדלות מקורות ההשראה של הוליווד, כדי לספר שבגרסת הסרט, הציפורים מתחילות דווקא רגועות. אלא שיום בהיר אחד פולשים לאי הציפורים חזרזירים ירוקים, ובשלב הזה כנראה שבעלי הכנף מתחילים לשגר את עצמם על הפולשים ברוגטקה. אני לא יודע, לא ראיתי. אור כן ראה ודיווח על סרטם של קליי קרטיס ופרגל ריילי, על-פי תסריט של ג׳ון ויטי (״אלווין והצ׳יפמנקס״). הסרט יוקרן בדיבוב לעברית ואנגלית, כאשר בגרסה המקורית (אין כאן משחק מילים) תוכלו לשמוע את ג׳ייסון סודייקיס, קייט מקינון, קיגן-מייקל קי, שון פן, ביל הדר, מיה רודולף, ג׳וש גאד, דני מקברייד, אייק ברינהולץ (המשתתף בשר ודם ב״שכנים 2״) ואת פיטר דינקלדג׳ בתפקיד ״הנשר האדיר״.

״האיש שידע אינסוף״ (The Man who Knew Infinity) היה רוצה להיות ״התיאוריה של הכל״ של השנה, או שסתם קיבלתי רושם כזה מהטריילר שלו. בכל אופן מדובר באחת מאותן ביוגרפיות שעוקבות אחרי גאון לא שגרתי בתחום בו רוב בני התמותה לא מבינים, אבל כנראה שסיפור חייו אמור להיות סוחף מספיק בכדי להחזיק סרט. הפעם מדובר במתמטיקאי ההודי סריניבסה ראמנוג׳אן, בגילומו של דב פאטל (לנצח ״נער החידות ממומבאי״), שהגיע מעוני רב אל אוניברסיטת קיימברידג׳ והיה לחלוץ בתיאוריות מתמטיות בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תחת הדרכתו של פרופסור הרדי (ג׳רמי איירונס). עוד בקאסט: סטיבן פריי, טובי ג׳ונס, ומלא שמות בריטיים ו/או הודיים. מתיו בראון (״Ropewalk״) ביים ואף כתב, על פי הביוגרפיה של ראמנוג׳אן מאת רוברט קניגל. עופר סיקר לבלוג.

האיש שידע אינסוף

האיש שידע אינסוף

תגובות

  1. לב הגיב:

    מאוד מוזר לי ש"ההר" מוקרן בלי השתתפות בפסטיבל ירושלים. גם אוסף בתי הקולוע שהוא מוקרן בהם לא ברור. מדוע רק בית קולוע "לב" אחד? למה גלובוס מקס קריון (בית קברות לסרט הזה) כן וקולנוע סינמה עממי חיפה (המקום הטבעי) לא? ואיך קורה שהסרט הזה בקושי מוקרן בירושלים? האם בהמשך תגיע הפצה רחבה יותר של הסרט? התחושה היא שהושקעו שנים של יסורים בעשיית היצירה המיוחדת הזאת, ועכשיו מפיצים אותה כלאחר יד.

    1. אור סיגולי הגיב:

      לא יודע בוודאות איך ההפצה עובדת, אבל אני מניח שמדובר בניסיון להתחיל בקטן ולבנות על פה-לאוזן. זה בדרך כלל מה שעושים עם סרטים ישראלים שנוטים יותר לארט-האוס. לא מתחילים בהפצצה, אלא בודקים את המים בהתחלה, ואם יש היענות מוסיפים עוד עותקים ועוד הקרנות.

      1. לב הגיב:

        מה שאתה כותב נשמע לי הגיוני לגמרי, בטח שלסרט לא פשוט לשיווק כמו "ההר", רק שלצערי זאת לא הטקטיקה שמיושמת ברוב המקרים בהפצה של סרטים ישראלים. בדרך כלל הם עולים עם הפצת שיא מוגזמת באולמות קולנוע לא רלוונטיים, ומשם רק יורדים עם כמות ההקרנות. תוך שבועיים עד חודש אף אחד כבר לא זוכר שהיה סרט כזה.. שום אפקט של מפה-לאוזן לא מספיק להתבשל תוך זמן כל כך קצר. מקווה שעם "ההר" המקרה יהיה שונה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.