• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סרטים מן העבר: "ליידי נץ"

1 במאי 2016 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחר הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בשלב הזה כבר אפשר לומר שסרטי הפנטזיה האמריקאים של האייטיז הם ז'אנר בפני עצמו, כמו הפילם-נואר, כמו סרטי הסלאשרים של הסבנטיז, כמו סרטי הגנגסטרים של שנות השלושים. על פניו, הם נעשו בנפרד, ללא קשר זה לזה על ידי יוצרים שונים, אבל בשטח מדובר בכמה יצירות שבקעו מאותה קרקע חברתית ומאותה תפיסה מסחרית-אומנותית, והם מזכירים זה את זה בתכנם ובמראם. אני מכליל ברשימה הזו בין היתר את "ווילו והנסיכה", את "אגדה" שזכה לככב בסרטים מן העבר משל עצמו, את "הנסיכה הקסומה" כמובן, "אקסקליבר", "שובו של הג'די", "שודדי הזמן", "איש הנצח", "קונן הברברי", "הסיפור שאינו נגמר", "המבוך" ו"ליידי נץ" לשמו התכנסנו.
האייטיז היה עשור מוזר, תקופה של שינוי והסתגלות מבולבלת, שהרבה ממנו לא שרד היטב מעבר לרגשי הנוסטלגיה שהוא מעורר באלו שחוו אותם בזמן אמת. יש כמובן יוצאים מן הכלל, תמיד יש, מה גם שהדבר כל כך סובייקטיבי שקשה לנהל עליו דיון מרוחק ומלומד. בני הדור שלי שהסרטים האלו פתחו אותם לעולם שאין בו גבולות, שאחר כך הפך לתופעה חוצה תרבויות עם משחק הדמיון "מבוכים ודרקונים", יכולים להישבע על הסרטים האלו. הם מחזירים אותם חזרה לילדים שהיו. זה כל כך עוצמתי שלפעמים סרטים חדשים יותר שמהדהדים לז'אנר המוזר והחמקמק הזה הנתון בתוך גבולות הגזרה של אותו העשור, יכולים לעורר בהם תגובות עוצמתיות. לי זה קרה למשל עם "ההוביט: מפלתו של סמאוג", או כל דבר שקשור ל"משחקי הכס".

ב"ליידי נץ" (Ladyhwake), שיצא בשנת 1985, איכשהו מעולם לא צפיתי מההתחלה ועד הסוף באופן מסודר, ובעיקר זכורים לי ממנו כמה תמונות ממיני שידורי טלוויזיה במהלך חופשים מבית הספר. האמת שיש כמה מהסרטים שהוזכרו בפסקה הקודמת שאף פעם לא ראיתי מסודר. אולי אמשיך בקו הזה בסרטים מן העבר הבאים. אבל זה לא קשור עכשיו.
את "ליידי נץ" ביים ריצ'רד דונר, אחד הבמאים האהובים עלי. לא איזשהו אוטר גדול, אבל כשזה מגיע לבידור קולנועי, דונר הוא אחד מעמודי התווך. הוא נולד ב-1930 והתחיל כבמאי טלוויזיה בשנות השישים. את פריצת הדרך שלו בקולנוע עשה בשנת 1976 עם יצירת המופת האימתית "אות משמיים", אחד מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. שנתיים אחר כך שינה את כל מה שעולם הקולנוע חשב על גיבורי על בזכות "סופרמן – הסרט", שיש לא מעט שטוענים שהוא לא רק סרט הסופרמן הכי טוב אי פעם, אלא גם אולי סרט הקומיקס המוצלח ביותר בכל הזמנים. את "ליידי נץ" ביים באותה שנה בה השתחרר אחד מסרטיו האהובים ביותר, "הגוניס", ומשם עבר לעולם האקשן עם סדרת "נשק קטלני". מפאת גילו המתקדם בשנים האחרונות, הייתה האטה לא רק בקצב העשייה שלו, אלא גם היחס אל הקולנוע שלו הפך לאדיש. סרטו האחרון היה "16 רחובות" מלפני עשור. כיום הוא ממשיך לקבל משכורות בעיקר כמפיק אחראי.
את התסריט לסרט הפנטזיה הזה כתבו אדוארד קמארה, מייקל תומס וטום מנקוויץ, עם עזרה לא רשמית מדיויד ווב פיפלס, שהגיע לפרוייקט אחרי "בלייד ראנר". לימים יכתוב גם את "בלתי נסלח" ו"12 קופים".

כמו הרבה סרטים אחרים, גם עלילת "ליידי נץ" היא קווסט, סיפור מסע והרפתקאות בדרך להשיג דבר מה. הסרט נפתח כאשר כייס צעיר בורח מהכלא של עיר מבוצרת הנשלטת על ידי איש כמורה רב כוח, ובמהלך מנוסתו נתקל באביר מסתורי, אשר מלווה לכל מקום על ידי נץ חום. האביר מציל את חייו של הכייס, ובתמורה מבקש ממנו לעזור לו להיכנס אל תוך העיר המבוצרת. הכייס לא משתגע על הרעיון, אבל כאשר הוא מגלה שהנץ הנאמן של האביר הוא למעשה גברת צעירה, שקללה מרושעת הופכת אותה לעוף ביום, ואת האביר לזאב בלילה על מנת שלעולם לא יוכלו להפגש, הוא מחליט לעשות את הדבר הנכון.
לפני שנמשיך מכאן, אני רוצה להפנות אתכם לפסקה הראשונה בטקסט הזה, זו שפותחת כל אחת ממהדורות הפינה (שהחודש חוגגת שנתיים!), למקרה שכבר שכחתם מקיומה או שאתם חדשים ופסחתם עליה. אחד הדברים הכיפיים מבחינתי בסרטים מן העבר הוא לראות סרטים בצפייה עכשווית. כלומר, עם כל הכבוד לתקופה בה נעשה הסרט והשפעתו באותו הרגע, הכי מעניין לראות את הסרטים במבחן של כאן ועכשיו. זאת הסיבה שאני כותב פה על סרטים שראיתי לראשונה עכשיו, ולא כאלו שאני צופה בהם שוב. רוצה לומר, לאלו שגדלו על "ליידי נץ", שזוכרים אותו כאחת מהפסגות הקולנועיות של ילדותם, אני מתנצל.

"ליידי נץ" הוא סרט איום ונורא. זה לא העניין של התיישנות, או פג תוקף, הוא פשוט באמת סרט לא טוב. ידוע שהאויב הכי גדול של הקולנוע הוא הזמן, אבל מספיק להיזכר בסרטים שכן שרדו (חלקם הוזכרו מקודם) כדי לדעת שלמרות שזה ממש לא מובן מאליו, זה גם לא בלתי אפשרי.
שורש כל רע בסרט הזה הוא ללא ספק המוזיקה. לאחר הצפייה המתישה בדבר הזה, קראתי עליו וגיליתי שפס הקול שלו היה עניין שנוי במחלוקת כבר בצאתו, והבחירה של דונר בהלחנה הספציפית הזו של אנדרו פאוול הייתה מלכתחילה אקט יוצא דופן, ולא בחירה גחמתית. זה הפך את העניין לקצת יותר מובן, אבל זה בהחלט לא שינה את העובדה שהמוזיקה הופכת את הסרט למשהו בין פארודית אייטיז לבדיחה גרועה. האמת היא שלרגע הייתי בטוח שאולי בעותק הבלו-ריי בו אני צופה נפלתי בטעות על גרסת בונוס עם מוזיקה לא רשמית שהולחנה על ידי מעריץ נטול הבנה בליווי מוזיקלי לסרטים.
בזמן שהסרט מתרחש בתקופה קדומה של כישופים וחרבות, פס הקול של הסרט הוא היסטריית סינטיסייזרים וגיטרות שתוקף בעוצמה והורסות כל רגע ורגע. ולא מדובר במשהו שמתגנב ברקע מדי פעם. כל סצנה נפתחת בנקמת האורגנית הזו, ויושבת עליה נוח כמו מוזיקה של ניקי מינאז' ל"שר הטבעות". אין שום דבר שמאפשר להתעלם מזה. בכל רגע שנדמה שזה מאחורינו, הסצנה הבאה מתחילה באותו אופן וזה מצחיק במקרה הטוב, וקטסטרופלי במקרה הרע. דונר, לפי הבנתי, בחר במוזיקה הזו מכיוון שבזמן חיפושי הלוקיישנים הוא שמע בווקמן שלו את המוזיקה של פאוול, ולכן הרגיש כאילו זה הדבר הנכון. זה לא.

אין שום סיכוי שסרט יכול לשרוד מכה כזו, אבל זו ממש לא הבעיה היחידה של "ליידי נץ". זה ממשיך עם סיפור סכמתי ולא מעניין, עם דמויות משעממות ופלקטיות נורא, אותן מגבות הופעות משחק איומות, ובראשן של מת'יו ברודריק בתפקיד הכייס הצעיר. הוא היה בסך הכל בן 25 במהלך הצילומים, בין "משחקי מלחמה" "לשמתי ברז למורה", ותשע שנים לפני שעשה את תפקידו הטוב ביותר אי פעם (אני מדבר כמובן על סימבה ב"מלך האריות"). מעבר לעובדה שבכל היקר לי לא הצלחתי להבין באיזה מבטא הוא מדבר, כי כנראה היו שם כמה כאלה באותו הזמן, הסגנון שלו קשור לסרט אפילו פחות מהמוזיקה. ברודריק נע בסקאלה של הופעה מתיאטרון של שייקספיר בפארק למשהו שנראה שנלקח מסרט של לואי דה פינס, עם עוויות פנים ופיזיות מוגזמת. את כל הסרט הוא מבלה במונולוג עם אלוהים, כנראה כדי לקדם את העלילה ולהסביר לנו דברים שאנחנו כבר יודעים, אבל כשהוא עושה את זה בזמן שהוא מכייס אנשי משמר ערניים, קשה מאוד לקבל את זה.

את הזוג המקולל מגלמים רוטגר האוור ההולנדי, שכנראה נורא רצה לגלם דמות חיובית אחרי מה שעשה ב"בלייד ראנר", ומישל פייפר, ממש אחרי "פני צלקת" ו"גריז 2". פייפר יוצאת מהסיפור הזה טוב גם כי היא אחת הנשים היפות ביותר בתולדות האנושות, וגם כי הדמות שלה מבוססת פחות או יותר על להיות אחת הנשים היפות ביותר בתולדות האנושות, אז שם – בשונה מכל דבר אחר בסרט – ישנה איזושהי קורלציה.
היא לא צריכה לפעול הרבה, לפחות לא בצורתה האנושית, ולכן בזמן שכל אחת מהדמויות מתנהלת באופן הכי מטומטם שיש, וזה איכשהו מצליח להן, דמותה מרגישה כמו עוגן של סבירות שהגיע ממקום אחר לגמרי.

קשה לתאר איך כל פעולה בסרט הזה יותר חסרת פשר מזו שקדמה לה. גם בתוך החוקים של סרט פנטזיה זה לא עובר. הדברים היחידים בעלילה שעוד איכשהו מייצרים עניין, קשורים כולם לתשוקה ההרסנית של הארכיבישוף והקנאה שלו באישה היפה שבחרה בלוחם האמיץ על פניו. מכיוון שהם בעצם גנובים מ"הגיבן מנוטרדאם", אז קשה לזקוף זאת לטובת הסרט.
על כל אלו נערמים כיראוגרפיית מכות איומה ואפקטים מפוקפקים, שמגיעים לשיא שלילי בסצנות השינוי מחיה לאדם, אשר עשויות במין רצף של דיסולבים שלא מתחברים לכלום. אנחנו בעולם שאחרי "הנוסע השמיני" ו"זאב אמריקאי בלונדון" אני מניח שהיה אפשר להוציא מזה משהו פחות מביך.
את הסרט צילם לא אחר מהגאון ויטוריו סטורארו, אחרי שני האוסקרים שזכה בהם בזכות "אפוקליפסה עכשיו" ו"אדומים", ואני תוהה האם בכלל הוא היה על הסט. זו לא הקומפוזיציה הלא מסעירה שהפריעה לי, זה בעיקר כל הפילטרים המסככים ששמו על העדשה בצילומי החוץ, שצובעים את חלקו העליון של המסך בצבעים כהים יותר מאלו של תחתיתו, כנראה כדי להעניק תחושת פנטזיה לפריים, אבל נראה כאילו חצי מהצלולויד נמס תוך כדי צילום, ומעבדת הקולור-קורקשן הייתה בחדר האחורי של איזו מרפאה וטרינרית.

יש במהלך הסרט בכל זאת איזו רבע שעה של חסד. זה קורה כאשר הכייס מגיע עם הנץ הפצוע אל הטירה, בה מתגורר מתבודד תמהוני. במהלך הסיקוונס הזה, פתאום הכל משתפר. המשחק, העיצוב, אפילו המוזיקה נעלמת. זה המקום בו אנחנו לומדים על הקללה ועל ההיסטוריה של הזוג והאויב המר שלהם. זה קורה כשעה לתוך הסרט, והייתה לי לפתע תחושה אופטימית נפלאה שאחרי ההתחלה המקרטעת, הסרט מצא את עצמו והנה יופיע בפני הסרט האהוב ששרד בלבבותיהם של רבים. אבל אז גיבורינו עוזבים את הלוקיישן, הפילטרים שוב מודבקים לעדשה, והמוזיקה שתזכר לדראון עולם מכה ללא רחם. ואם זה לא מספיק, בסצנת השיא של הסרט יש סלואו מושן. כי הרי לא היו בחירות קולנועיות מספיק גרועות עד כה.
שעתיים של צפייה קשה מנשוא היה לי "ליידי נץ", ולא ברור לי איך הוא עומד לצדם של "ווילו", "אגדה" ו"הנסיכה הקסומה". לא ברור לי בכלל.

ladyhawke second

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"
"תזה"
"סלין וז'ולי יוצאות לשוט"

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    זוכר את הסרט כאחל'ה…האם טעיתי…?
    אראה שוב….בהזדמנות…

  2. אביב הגיב:

    בהחלט נהנתי ממנו מאוד בזמן אמת. וראוי להזכיר את הופעתו הנפלאה (כרגיל) של ליאו מקארן, הלא הוא "הוראס רמפול".

    (אחלה בלוג יש לך כאן אגב)

Comments are closed.