• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

״האישה בזהב״, סקירה

4 באפריל 2015 מאת עופר ליברגל

״האישה בזהב״ (Woman in Gold) מבוסס על סיפור אמיתי מרתק שנועד להפוך ליצירה קולנועית בשלב זה או אחר. הוא משלב מספר רב של נושאים מושכי קהל ועניין: אחד מן הציורים היקרים בהיסטוריה, רדיפה בידי הנאצים, מאבק משפטי מורכב ואישה קשישה הנאבקת במערכת על דבר המגיע לה. ייתכן ומעט מוזר שחלף כמעט עשור מתום הפרשה שבלב הסיפור ועד הפיכתה לסרט הוליוודי.

הפרשה המתוארת בסרט אורכת כ-100 שנה: בין 1904 ל1907 צייר גוסטב קלימט פורטרט של אדלה בלוך-באוור, בהזמנת בעלה פרדיננד בלון באוור, פטרון אמנים יהודי. מדובר בשיא התקופה האקספרסיוניסטית של קלימט והציור מהווה דוגמא בולטת לשימוש של האמן בזהב, המקיף את האישה שבציור כחלק בלתי נפרד מהדיוקן ומן האמירה האמנותית. במשך יותר משלושים שנה היצירה הנודעת הייתה תלויה בבית המשפחה היהודית האמידה מאוד, אשר נהגה לארח בביתה את החברה הגבוהה של וינה.

עם עליית הנאצים לשלטון באוסטריה, ברח פרדיננד בלוך-באוור (אשתו נפטרה בשנות העשרים) לשוויץ, בעוד חלק ממשפחתו נותר בווינה וסבלה מרדיפת המשטר הנאצי, אשר גזל מן המשפחה את הרכוש שלה, כולל לא מעט תכשיטים ויצירות אמנות אשר הגיעו לבתי ראשי המפלגה הנאצית. הציורים של קלימט לא ממש עניינו את הנאצים, שכן מדובר באמן אקספרסיוניסט שהיצירה שלו נחשבה מנוונת בידי המשטר. אבל אחד מאנשי המוזיאון הלאומי האוסטרי החליט בכל זאת לשמור את הציורים. עם נפילת המשטר, הם הוצגו במוזיאון והפכו עם השנים ללב התצוגה שלו, בעיקר אותו דיוקן של אדלה.

פרדיננד בלוך-באוור נפטר בסמוך לתום המלחמה ולא יכל לנהל מאבק להשבת היצירות שלו. לקראת סוף שנות התשעים, ממשלת אוסטריה הכריזה על מבצע להשבת יצירות שבזזו הנאצים לבעליהם היהודים. מריה אלטמן, האחיינת של הזוג בלוך-באוור וקרובת המשפחה היחידה שלהם שנותרה בחיים, יצאה למסע להשבת היצירה. אלא שהמסמכים ההיסטוריים הנוגעים לבעלות על היצירה לא היו חד-משמעיים. בנוסף, הממשלה האוסטרית אומנם הסכימה להחזיר יצירות שנבזזו, אבל הציור הנודע ביותר המצוי על אדמת אוסטריה, שהוא גם אחת מהאטרקציות אשר מציעה וינה לתייר – זה כבר עניין אחר. מריה אלטמן יצאה למאבק משפטי בחברת עורך דין צעיר – רנדי שונברג, צאצא לאוסטרי מפורסם אחר שעזב את אוסטריה עם עליית הנאצים. סבו של העו"ד היה המלחין האקספרסיוניסטי ארנולד שונברג, עוד אמן שהיום מהווה גאוות לאוסטרים ובתקופת השלטון הנאצי הוחרם.

אלטמן אומנם חוותה עושר רב בילדותה ובנעוריה, אבל כאישה קשישה האמצעים הכלכלים שלה היו צנועים בהרבה והיא לא יכלה לעמוד בהוצאות המשפטיות של מאבק משפטי על אדמת אוסטריה. אבל שונברג מצא פירצה בחוק אשר אפשרה את המשך ההליך גם בארה"ב, מה שפתח את הדרך למאבק המשפטי הארוך המתואר בסרט.

הסיפור הזה מורכב מאוד ולוקח הרבה זמן לתאר אותו, אבל הטיפול הקולנועי לו הוא זוכה סטנדרטי, אולי באופן צפוי. מי שהופקד על הבימוי הוא סיימון קרטיס, במאי בריטי אשר את רוב הקריירה שלו עשה בטלוויזיה וזהו רק סרטו הקולנועי השני, אחרי ״השבוע שלי עם מרלין״. כמו בסרטו הראשון, גם ״האישה בזהב״ נע בין רגעים מוצלחים יותר לרגעים מוצלחים פחות, כאשר דומה כי קרטיס לא מצליח לייצר ניואנסים קטנים אשר היו יכולים להקנות תחושה של אמינות לשחזור ההיסטורי שהוא מבצע.

WOMAN IN GOLD

ב״השבוע שלי מרלין״ ליהוק מוצלח הציל במידה רבה את היצירה. אולם בסרט הזה הליהוק מוצלח רק מבחינה חלקית. הלן מירן בתפקיד מריה אלטמן הייתה ועודנה מן השחקניות הגדולות בעולם. אלטמן שלה אמנם מתחילה את הסרט בצורה מעט קריקטורית, אבל צוברת אמינות וחן ככל שהיצירה מתקדמת ומירן מצליחה להעניק לה רבדים של מורכבות, אשר מעט חסרים בתסריט, שמנסה לא לתאר צדדים פחות נעימים באישיות הגיבורה שלו.

בתפקיד הראשי השני, זה של רנדי שונברג, המצב בעייתי יותר. ריאן ריינולדס אשר לוהק לתפקיד הוא שלקן לא רע, אבל גם בחור יפה וחזק מדי. בחלקו הראשון של הסרט הוא אמור להיראות כעורך-דין שברירי ולאו דווקא מוצלח, אבל ריינולדס פשוט לא אמין בתפקיד ובאף שלב הוא לא מצליח לעורר הזדהות עם הדמות שלו, או אמינות, כאשר הדמות שלו היא זו אשר לכאורה עוברת את השינוי הגדול ביותר במהלך הסרט.

לגבי דמויות המשנה בסיפור, יש כאן כמה שחקנים טובים מאוד, דוגמת צ'ארלס דאנס ודניאל ברוהל. אבל מדובר בסוג הסרטים אשר לא טורח להעניק לדמויות המשנה שלו עומק או יותר מסצנה טובה אחת. קייטי הולמס, למשל, מגלמת את אשתו התומכת של שונברג – ובמשפט הזה תיארתי גם את כל המשחק הנדרש ממנה במהלך הסרט. למרות החריקות הללו במשך חלק לא קטן מהסרט, הסיפור האמיתי והמשחק של מירן מצליח להפוך את הסרט לסוחף מספיק בקטעים המתארים את המאבק המשפטי.

אולם, הסרט גם כולל פלאשבקים לעבר המשפחתי של אלטמן ועלו עשויים באופן בעייתי יותר. ניתן לחלק את העבר המשפחתי לשניים – לפני ואחרי הנאצים. הרגעים של כניסת הנאצים לסרט הם המוצלחים ביותר – כסרט שואה, ״האישה בזהב״ אמנם לא תמיד אמין, אבל הוא עשוי בדיוק ואפקטיביות, מבלי לבזות את הנושא או לתאר את שיא הזוועות. מה שהוא כן מתאר זה את הקושי של איבוד היכולת לחיות בחברה בה הייתה המשפחה היהודית חלק במשך כל חייה.

אולם, במידה רבה המפתח להבנת הדמות הראשית טמון בילדות שלה, בתוך משפחה מאוד עשירה ומאוד קשורה לעולם האמנות האוסטרי. דווקא עם החלק הזה של הסרט, הבמאי לא ממש יודע מה לעשות. המשפחה היהודית העשירה לא מתרוממת מעבר לייצוג סטריאוטיפי והקולנוע של קרטיס דל למדי בתיאור שלו את העושר ואת ההוויה המשפחתית. לכן, הגיבורה בזקנתה בעצם מנסה לשחזר עולם שהסרט לא ממש מצליח לגעת בו. פגם זה מונע מן הסרט להפוך ליותר מדרמה סבירה המעוררת עניין במהלך הצפייה. זהו סרט מעניין חרף כל פגמיו, גם בגלל שקשה לפספס עם סיפור כזה וגם בגלל שקרטיס אולי אינו במאי גדול, אבל הוא מקצוען אשר יודע מה עובד בקולנוע המסחרי.

בעיה קטנה נוספת בסרט הוא היחס לדמות הראשית, שלדון בו כרוך בספוילר מסוים, גם אם זה ספוילר לפרשה ידועה אשר נידונה בעיתונות לפני כעשור, גם בארץ. מי שרוצה להימנע ממנו טרם הצפייה מוזמן להפסיק לקרוא כעת.

במשך מספר פעמים במהלך הסרט אומרת אלטמן כי פיצוי כספי על הערך הרב אשר היצירות שנבזזו ממנה לאורך השנים אינו מה שמניע אותה. אלא שבמהלך המאבק המשפטי, ובעיקר אחריו, פיצוי כספי דווקא כן עניין אותה לא מעט – הדיוקן של אדלה בלוך-באוור הפך לאחר ששב אליה לציור היקר בהיסטוריה (מאז השיא נשבר). בסרט זה מוצג במשפט: "אני חושבת שאתן את הציור למר לאודר", כאשר בכתוביות הסיום מוזכרת התרומה של אלטמן ושונברג לצדקה בעקבות הרווחים שעשו ממכירת הציור וציורים אחרים של קלימט אשר הושבו לחזקתה אלטמן, והסכומים הגבוהים בהם מכרה אלטמן את היצירות עוררו ביקורת בזמן אמת. איני טוען כי היא פעלה ממניעים כספיים בלבד וכי ראוי היה לנהוג אחרת, מה גם שהנאצים הם אלו אשר מנעו ממנה חיים כאישה אמידה בהרבה לאורך רוב חייה. אבל דומה כאילו הסרט מבקש להתחמק מהצגת סוגיות מורכבות יותר באישיות של הגיבורה שלו ולדעתי הדבר רק פוגע בהזדהות אשר היא מעוררת ובכוח של היצירה, שהיא יצירה סבירה ואפקטיבית בכל מקרה.

WOMAN IN GOLD

תגובות

  1. יוסי רמז הגיב:

    הסרט מרשים בכול קנה מידה ומעביר באופן חד וברור את הסבל הרב והחורבן הכלכלי שהנאצים גרמו ליהודי אוסטריה ואירופה כולה ,המשחק של הלן מצוין ומוסיף נופך דרמתי ומרתק

  2. רחל הגיב:

    אני שמחה שאינני מושפעת ממה שנכתב על הספר ועל הסרט. באתי לסרט בלי כל ידיעה קודמת ולמרות שיש בו סממנים קיטצ'יים פה ושם הייתי מרותקת. לדעתי גם השחקן ריאן ריינולדס שיחק את תפקידו היטב ועם כל "האמריקניזציה" של הדמות רואים את התהליך שעבר מהמניע הכספי למהות הנושא.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.