אימת החודש – ינואר 2015: "אנאבל", "ילדה חוזרת הביתה לבד בלילה", "V/H/S: Viral"

פינת האימה החודשית של הבלוג פותחת שנה. 2014 הייתה שנה מעולה לקולנוע הז'אנר, ובאופן טבעי החודשים הראשונים של השנה החדשה יתרכזו בהשלמת מיני פערים שפתחתי עוד בחודשים הקודמים.
שלושת הסרטים המככבים החודש עשו כמה גלים במהלך השנה החולפת, לא בהכרח באופן חיובי. אחד מהם אפילו הופץ בבתי הקולנוע בארץ (לשניים האחרים אין סיכוי) ועל כן נתחיל אתו.

"אנאבל" – Annabelle

את הסרט הזה, כאמור, פספסתי כשהוקרן בבתי הקולנוע כי הרי יותר מנדיר למצוא סרט אימה בישראל, הוא להתאפס על היכולת לראות אותו. לרוב הסרטים האלה זוכים להקרנות בודדות בקולנועים הפריפריאלים בשעות לא הגיוניות (חצות באמצע השבוע בסינמה סיטי, לדוגמא), ולכן לנטולי הרכב או סתם לאנשים שיש להם עבודה בבוקר, קשה מאוד למצוא את דרכם לזה.
אבל כבר מעייף להתלונן על הנושא, בטח כאשר לא מדובר בהפסד גדול כמו הסרט הזה על הבובה הרדופה.

"אנאבל" הוא ספין-אוף ללהיט האימה מלפני שנתיים, "לזמן את הרוע" (שהאהבה בה התקבל היא משהו שלעולם לא אצליח להבין). כלומר, לא מדובר בסרט המשך, אלא יותר בשלוחה של הלהיט מבית היוצר של ג'יימס וואן, כנראה קיסר האימה העל-טבעית הקלה-לעיכול של זמנינו. אם אתם זוכרים, "לזמן את הרוע" מתחיל עם אקספוזיציה על שתי שותפות לדירה החוששות כי הבובה המקריפה באופן קיצוני שהתגלגלה לפתח ביתם היא רשעה במיוחד, ושני גיבורי הסרט לוקחים על עצמם לעצור אותה.
בהתחשב בקבעון שיש לבמאי וואן על בובות, אותן שילב בכל הקריירה שלו, בין אם בצ'יזבט הפיתום הרצחני ב"דממת מוות" (Dead Silence) החביב, ובין אם בבובה המכנית המגניבה של סדרת "המסור", לא הייתה זו הפתעה שבובה גם תמצא מקום של כבוד בעוד סרט שלו. ועל אף שאני מבין את החשש של כמה אנשים מבובות, אני באופן אישי לא חולק אותו. כמובן שזה תלוי סרט, אבל מעבר לאותו ליצן מקפיא דם ב"פולטרגייסט" והפרק המשובח באנתולוגיה הקלאסית "Dead of Night" מ-1945, צעצועי אימה אינם משהו שאני מתרגש ממנו, כך שלפחות אני הייתי בחזקת קהל קשה ל"אנאבל".

האמת היא שהתכוננתי לרע מכל. גם היחס הקריר במקרה הטוב לו זכה הסרט, גם העובדה שהבמאי של הסרט, ג'ון ר. לאונטי, הוא צלם שעבר כסא (צלמים שהופכים לבמאים זה לרוב קונספט שלא עובד) לא הלהיבה אותי במיוחד, וניגשתי לסרט כמו משימה שצריך לעבור.
אני חייב להודות שעל אף שהסרט הזה די מצ'וקמק, ואפילו הייתי אומר שנגוע בגזענות די מטרידה (הוא משתמש בקונספט שהטביע ספייק לי הקרוי Magic Negro, שמתייחס לדמות האפרו-אמריקנית שמגיעה לעזור לגיבור הלבן ומושלכת ללא סנטימנטים כאשר תפקידה מסתיים), הוא דווקא חביב למדי.
בסרט, בובה מפחידה מתגלגלת לביתם של זוג צעיר ולבנבנן בשנות השישים כאשר רוחה של רוצחת המנסה לפגוע בהם חודרת אליה, והופכת אותה לרדופה. זה ממש ממש בכלל לא העלילה של "משחק ילדים". אין לי מושג מאיפה קיבלתם את הרעיון הזה.

אין שום דבר ראוי לציון ב"אנאבל" לא בגזרת המשחק, הקולנוע או ההפחדות. האמת היא שיש בו שוט נפלא אחד, שנראה גם די מורכב לעשייה, בו הבובה מתחילה לרחף באוויר ליד החלון שטוף אור, אבל על 10 שניות של הצלחה אי אפשר לסחוב סרט שלם. בנוסף, מעבר לאלפי וודארד הנהדרת אני אפילו לא מצליח לזכור את אף אחד מפרצופי השחקנים האחרים בסרט, למרות שאם זכרוני אינו מטעני הם דווקא עוברים את הסרט היטב.
אין לכם מה לראות את "אנאבל", אבל במקרה שנפלתם על זה, תדעו שיש אופציות הרבה יותר גרועות שם בחוץ.

"ילדה חוזרת הביתה לבד בלילה" – A Girl Walks Home Alone at Night

להוציא את "הבאבדוק" (שאני מזכיר לכם שמשודר ב-17 לפברואר ב-yes3), יכול להיות שהסרט הזה הוא סרט האימה המהולל ביותר של השנה החולפת, וסביר להניח שנשמע עליו שוב במהלך השנה הנוכחית גם. ראוי להתייחס לעובדה ששניים מסרטי האימה האהודים ביותר של 2014 בוימו על ידי נשים, אבל זה נושא מרתק לכתבה אחרת.

"ילדה חוזרת" ידוע כסרט אימה איראני (ולא פולני, על אף שמו), למרות שההפקה אמריקאית, אותה הוביל דוכס האימה החדש אלייז'ה ווד, ואותו כתבה וביימה אנה לילי אמירפור. היא, אגב, בכלל בריטית שגדלה בארה"ב, אבל "סרט ערפדים איראני" נשמע טוב יותר לאין ערוך מאשר "סרט ארט-האוס שביימה מישהי שאף אחד לא מכיר".
מעבר לשם המצוין שניתן לסרט, ולעבודת הארט היפה של הפוסטר ושל הפרסום, לסרט אווירה אומנותית מעוררת עניין עם צילום שחור-לבן ראוי עליו אמון לייל וינסנט, בחירת לוקיישנים מוצלחת מאוד, פס-קול מצוין ורחש-בחש חתרני שפועם בליבתו. כנראה אלו הדברים שהצליחו להשכיח מלב המעריצים את העובדה שמדובר בסרט משעמם באופן החוצה את גבולות ההיגיון.

טוב, זה לא הוגן להגיד. אני בטוח שהאנשים הרבים שהרימו את הסרט על נס עשו זאת ממקום אמיתי וכן. זה פשוט שאני נשארתי בחוץ, ולא הצלחתי להבין על מה המהומה. למעשה, בקושי הצלחתי להישאר ער.
הסרט מתרחש בעיירה נחשלת ואומללה הנשלטת על ידי פושע צעיר ורב כוח. גיבורנו סובל מנחת זרועו של אותו בחור, עד שהוא פוגש בבחורה מסתורית שמסתובבת לבדה בלילות (שילה ואנד, "ארגו"). לא נאחר לגלות שמדובר בערפדית, שתעזור לגיבור ויחד הם ינסו להתגבר על גורלם חסר התקווה בעיירה. שזה ממש ממש בכלל לא העלילה של "הכניסו את האדם הנכון" השבדי. אין לי מושג מאיפה קיבלתם את הרעיון הזה.
זה נכון שלא צריך לשפוט את "ילדה חוזרת" על פי כללי סרטי האימה הרגילים, כי הוא שואף להיות יותר מזה, אבל אללי כמה שזה בלגן. אני זוכר באופן ברור סצנה קצרה ובה גבר הלבוש כמו אישה (אני חושב. התנצלותי לאותה אישה אם אני טועה) הרוקד ברחוב עם בלון לב בצבע שחור הקשור לחוט. אני לא הצלחתי להבין לגמרי איך זה קשור למשהו, ולי זה נתפס כמו ניסיון להיות "מיוחד" ו"אחר", ואין דבר נורא מזה לסרט.

ושוב, אני במיעוט. אין לי כל עניין לצעוק המלך הוא עירום, אז אני ממליץ לכם לנסות לאתר אותו ולצפות בו בעצמכם. ואם אתם חשים שפספסתי משהו ואני בכלל לא בכיוון, השתמשו באיזור התגובות כדי לחלוק את דעתכם הכנה עמנו.

V/H/S: Viral

אנא הכניסו את החצוצרנים, יש לי הכרזה חשובה לעשות… אוקי, הם פה? יופי. הנה זה בא.

גיבורתי ורבותי, קוראות וקוראים, צופות וצופים – מצאנו שפל חדש.
לדאבוני, חשבתי ש"יורשו של השטן" (Devil's Due, גם הוא מסתובב ב-yes מדי פעם) הוא הנקודה הנמוכה ביותר אליה יכול להגיע הפאונד-פוטג', שכבר מזמן איבד את מה שהפך אותו למעניין ומגניב. מה שהיה לרגע התקווה החדשה של קולנוע האימה, מה שיכל לעזור ליוצרים צעירים ונטולי אמצעים להרים הפקות שחוגגות בדיוק את אותם הדברים שאמורים לעכב אותם, הפך להיות הכלי הכי ציני ואומלל של הפקות האימה. ברגע שהאולפנים אימצו את השיטה, התקציב התעצם אך כל השאר לא, הליבה של הכלי הקולנועי הזה התפוגגה ומתה. אני לא מבטל אותו לחלוטין, כמו שאני מנסה להימנע באופן כללי, אבל מה שקורה עם זה לאחרונה הוא מתחת לכל ביקורת.
האנתולוגיה החדשה מסדרת V/H/S המציבה במרכזה את הקונספט, כבר משולה לגניבת הגופה מהקבר, ביתורה לעשרות חלקים, לשרוף אותה ולכבות את המדורה בכיבוי צופים.

לאלו שלא מכירים את הרעיון – מדובר במותג שזהו חלקו השלישי, ובו יוצרים שונים מתבקשים להכין סרט אימה קצר שהוא כולו פאונד-פוטג' (מדיה "חובבנית" שהתגלתה במקרה), ויחד הם יאוגדו לכדי אנתולוגיה.
הסרט הראשון סוקר פה יחד עם אנתולוגיה אחרת, והסרט השני גם הוא קיבל מקום ב"אימת החודש" זמן מה לאחר מכן.
שני הסרטים הקודמים היו רחוקים מלהיות מושלמים, וגם להכתירם כ"מוצלחים" הצריך איזשהו אורך רוח, אבל כן היו דברים שעבדו בהם. למשל, סיפורי המסגרת. בסרטי ה-VHS הראשונים התגלו קלטות וידאו מרושעות שהכילו סרטים מטרידים, אבל גם שלב החיפוש והצפייה היה אפקטיבי למדי. בראשון הייתה זו קבוצת חוליגנים שפרצה לבית ומצאה אוסף קלטות וגופה המוטלת מול הטלוויזיה, ובשני בלש פרטי חדר לבית בשעת לילה וגילה פחות או יותר את אותו הדבר. זה היה קריפי במידה וסיפק איזו הבהלה או שתיים.
לסרט הראשון היו שני קטעים לא רעים בכלל מתוך ארבע, ובשני היה אחד מצוין מתוך שלושה מקרטעים-עד-סבירים. אבל יותר מזה, הסרטים האלו נראו ניסיוניים בקטע טוב, כאילו מנסים בכל זאת לבדוק בהם גבולות ולהשתמש, כאמור, במגבלות ובחובבנות כדי לייצר סיפורי איזור הדמדומים שיש להם אפקט. הם נעו בין תת-ז'אנרים שונים כמו רוחות, מפלצות, סלאשרים, כתות, זומבים וחייזרים, והייתה בהן הרגשה קלה ונידפת של רעננות.
כל זה פשוט נמחץ למוות בתוספת השלישית. בעיקר, וזהו כנראה החטא הגדול ביותר, שהרבה כסף הושקע בזה. המון. אז אמנם האפקטים מרשימים מאוד, אבל זה הכי ירייה ברגל בהקשר של הקונפסט שחוגג את המיידי והפרוע.

זה מתחיל בסיפור המסגרת, במרכזו בחור צעיר המנסה לעקוב עם מצלמתו אחרי מרדף משטרתי כדי שיוכל להיות גיבור היו-טיוב החדש. אז מעבר לכך שלסיפור המסגרת אין שום קשר לסרטים הקצרים עצמם, ואין בו ולו טיפת היגיון אחת (לאחר הצפייה ניסיתי למצוא פתרונות לעלילה הזו, ונתקלתי ברבים ששואלים את עצמם את אותה שאלה ונותרים המומים מול ניסיונות הפענוח), הוא גם מתהדר כנראה בעריכה הגרועה ביותר בתולדות הקולנוע. כדי לייצר את תחושת הריאליזם הקיצוני, יוצרי סיפור המסגרת הפציצו את הסצנות ביותר ג'אמפ-קאטים, סאונד צורם, קפיצות, חריקות, שחיקות ושיבושים ממה שהעין או המוח האנושי מסוגלים להכיל. אני יכול לציין לטובה שוט מנקודת מבטו של מישהו שנגרר על ידי רכב ורואה איך רגליו נשחקות ומתפוררות על כביש האספלט, אבל זה כמו טיפת מים בסהרה. הדבר הזה בלתי צפי בעליל.

אם הסרטים עצמם, שהם החלק העיקרי של המיזם, היו שווים את זה היה אפשר אולי להעלים עין, אבל לא כך קרה, והם נראים כמו חלקים שנפלו מסדרת האימה הישראלית "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" במקרה הטוב.
הסרט הראשון מספר על, ואני מקווה שאתם יושבים, קוסם שאפתן שמגלה גלימה מרושעת שנותנת לו כוחות מרשימים אך גם משתלטת עליו ומשחיתה אותו, כאילו לא הספיקו לנו שישה סרטים על טבעת כזו. אני חוזר, סרט על קוסם שמסתבך עם גלימה אפילה. מה גם שזה לא בנוי כמו פאונד-פוטג' אלא נע בין כתבה חדשותית לבין לא ברור מה. אז, שוב, האפקטים טובים, אבל זה כל כך מטומטם שקשה להתייחס לזה ברצינות.
החלק השני, ואם קמתם להביא משהו לשתות אחכה שתשבו שוב, הוא עלילת מד"ב בספרדית על ממציא שמפתח מכונה גדולה שפותחת צוהר למימד אחר, שם הוא מגלה עולם זהה לשלנו, ואת ההעתק שלו עצמו. הוא מתפתה להחליף מקומות עם הדופלגנגר שלו ולתור את העולם שגילה, שם הוא מגלה שאולי הדברים נראים כמו העולם שלנו, אבל למעשה זהו יקום דמוני של אנשים עם מפלצות רצחניות במקום שבו לנו יש איברי מין. אם מדובר בבדיחה, הטון שלה לגמרי מפוספס, ואם מדובר במשהו אחר, אין לי כל רצון לדעת.
החלק השלישי מספר על קבוצת סקייטרים צעירה שלא מצליחים למצוא רמפה ראויה אז הם נוסעים למקסיקו (?) שם הם מוצאים רמפה שנראית בדיוק כמו כל משטח החלקה בעולם, ומגלים שהם עומדים להעיר רוח רעה, ונלחמים בכמה שלדים מרקיבים שכנראה מנסים להרוג אותם. אין לי אפילו כוח להיכנס לנטיפיקינג של הפרק הזה.

אבל יותר מהכל, מפח הנפש שריסק את אישיותי הרעועה הגיע בשלב הקרדיטים, בו גיליתי שעל הפרק של הסקייטרים אחראים ג'סטין בנסון ואהרון מורהד, שאם אתם זוכרים, הרימו את הסרט "Resolution" שהעיף לי את הויג'יזל, ואפילו התמקם היטב בעשיריית "הסרטים הלא מופצים הטובים ביותר של 2014" שלי. לא האמנתי שהצוות מאחורי אותו סרט מתוחכם ומרשים יכולים להוציא כזה רפש. הרגשתי נבגד.
הבמאים האחרים שהשתתפו בתקרית הזו הם גרג בישופ, מרסל סמריינטו ונ'אצו ויגאלונדו. כן, קוראים לו נאצ'ו. היה אמור להיות גם סרט רביעי, אך הוא נפל מטעמי חריגה באורכו, לפי מה שהבנתי. תודה ענקית לאלוהי הזמן על כך שהמציאו את הקונפסט.
את V/H/S: Viral סיימתי עם סחרחורת וכאב ראש כמוהן לא חוויתי מעולם בעקבות סרט, ולקח לי כמה שעות טובות להתאושש מזה. אמנם אנחנו רק בינואר ויש מידה של נאיביות בבקשה הזו, אבל אני מקווה מאוד שזה הסרט הכי גרוע שאראה השנה.