• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"נברסקה", סקירה

8 בפברואר 2014 מאת עופר ליברגל

"נברסקה" (Nebraska), סרטו החדש של אלכסנדר פיין, הוא סרט על אנשים לא מרשימים במיוחד, שיוצאים ממקום נידח לעבר מקום נידח מעט גדול יותר ועוצרים בדרך במקום עוד יותר נידח. סרט על המדינות שרוב האמריקאים טסים מעליהן ומעולם לא ביקרו בהן, או בטח לא חשבו על כך שאנשים חיים בהן. הוא מקבל את שמו ממדינה שנמצאת בלב ארה"ב (והייתה זירת ההתרחשות של סרטו המוקדמים של הבמאי) אך מתרחש ברובו בדרך אליה. הוא יותר סרט על פספוס של דרמה מאשר סרט עם דרמה, אבל בכל זאת יש בו המון – המון אנושיות, המון חום, המון אהבה לאמריקה בצד ביקורת על החלום האמריקאי, ביקורת אשר אינה מטיפנית. מדובר בסרט אשר לפעמים יש חשש שהוא מנסה בכוח להיות קטן וחביב, אבל בכל רגע של חשש כזה הוא שב אל רגע של כנות, של קסמים קטנים של לכידת אנושיות דרך מצלמה.

איני טוען כי מדובר בסרט נטול פגמים, או ביצירה אשר תדבר אל כל צופה, אבל היצירה הזו בהחלט מדברת בקול שלה ונדמה לי שיש לה יותר מדבר אחד להגיד. לא הכל בה מקורי או שנון, אבל הכל בה מתאר אנושיות בדרך בה בחר הסרט. זוהי, במידה רבה, אחת מן התכונות היפות ביותר של סרטים: היכולת ללכוד אנושיות. לטווח הארוך, זה יותר מהותי מלבדר, וזה לא ש"נברסקה" אינו סרט מבדר. הוא לא מושלם, אבל הוא סרט שכן גורם לי לרצות לחבק אותו, או לפחות לשבת איתו לכוס בירה.

הסרט עוסק ביחסים בתוך משפחה החיה במדינת מונטנה בצפון-מרכז שום מקום ארה"ב. בעיקר בין אב לבן. האב (ברוס דרן) מקבל מכתב המבשר לו כי זכה במיליון דולר. לכולם חוץ ממנו ברור כי זו הונאה מן הסוג המיושן. אבל הוא יוצא לדרך לעבר המשרד שהבטיח את הכסף, הנמצא במדינת נברסקה. לאחר שבני משפחתו אוספים ומשיבים אותו לביתו כמה פעמים, מחליט אחד מבניו (וויל פורטה) לנצל את סוף השבוע ולהסיע את אבא שלו ליעדו, עם כל ההשפלה הכרוכה בדבר. בדרך הם צריכים לעבור במדינת דרום דקוטה, בה גדל האב. סיפור די פשוט, אפילו מזכיר במידה מסוימת את "סיפור פשוט" (The Straight Story) של דייויד לינץ'. מסע בלב ארה"ב. כמקובל בסרטי מסע, הדמויות לומדות להכיר את עצמן ואת הזולת טוב יותר, מגלות משהו על העבר, העתיד והיחס לחיים.

הן גם מגלות את "אמריקה", כפי שאומרת הקלישאה. אבל לא דרך הביקור החטוף בהר ראשמור, האייקון האמריקאי הפחות או יותר יחידי באותו אזור של ארה"ב, אלא במפגש עם אנשים, הנעשה דרך כמה אפיזודות. העיקרית שבהן בעיר הולדתו של האב, שם אנחנו מגלים גלריה גדולה של דמויות מן המשפחה אשר גיבורי הסרט לא שמרו איתה על הקשר, ושאר חברים אשר שמחים לראות מחדש את חברם לשעבר. במיוחד כשהם שמעו כי הוא זכה בסכום כסף גדול. כמו ברבים מסרטיו של הבמאי של אלכסנדר פיין, יש משהו קרוב לנלעג בדמויות המשנה אותם פוגשים הגיבורים. קרוב, אך למעשה המבט עליהם הוא הכל פרט ללועג. יותר מכל הוא מצדיע להם, האנשים שארה"ב המוכרות לנו מרוב הסרטים חולפת מעליהם בטיסה בין ניו יורק ללוס אנג'לס. "האדם הפשוט", שכמו כל אדם, אינו פשוט כלל וכלל, אינו טיפש כלל וכלל, אינו תאב בצע כלל וכלל – רק שלפעמים הוא מתנהג בטיפשות, באכזריות, בעיוורון. ככה זה בני אדם. תמיד יש בהם גם אהבה, אהבה שהסרט חושף.

מערכות היחסים המוצגות בסרט הן יותר ממה שהן נדמות. על רובם הסרט רק רומז, אך הוא עושה זאת בדרך המאפשרת לקהל למלא חיים שלמים של ריבים ואהבה. כך למשל מערכת היחסים בין האב הקשיש לאשתו, המגולמת בידי ג'וּן סקוויב. אין הרבה אהבה בחיי זוגיות שלהם בשלב שלהי החיים המתואר בסרט ועל פי הדברים שהם אומרים, החיים שלהם אף פעם לא היו נטולי בעיות. אלא שיש שם הרבה אהבה, בין האשמות ובגידות המדווחות בסרט.

גם לבן יש מערכת יחסים עם אישה -היא עזבה אותו לפני תחילת הסרט ורואים אותה רק לסצנה קצרה, אבל נדמה שגם בה היה משהו שהוא יותר מרומן שחלף כי אחד מן הצדדים לא היה מוכן למחוייבות. ויש גם בן נוסף, שעל חייו אנו יודעים אפילו פחות. מערכת היחסים בין האחים, בן האב לבן לאורך השנים נידונה בסרט לא דרך השאלה האם הייתה קרובה מספיק או העמידה מודל טוב לחיקוי, אלא איזה סוג של משברים היא יצרה ופתרה והאם ניתן להתקרב יותר, דווקא כאשר האב כאילו איבד את זה לגמרי.

nebraska4

לכאורה, הסרט עוסק גם במרדף אחר הכסף ובניסיון של לקיחת חלק מן העוגה בה מישהו אחר זכה. אבל במידה רבה, הכסף הוא הדבר המשני שהגיבור הקשיש של הסרט מחפש. הוא מעוניין בפרס הגדול, אבל הוא גם מעוניין להצדיק את האמון שלו בבני אדם והסרט מעוניין להחזיר לנו הצופים את האמון בבני אדם. כפי ש"היא" (Her) לא שואל האם מחשבים יכולים לאהוב, אלא האם יש עדיין לבני אדם יכולת לפתח רגשות רומנטיים בעידן בו כל אחד מדבר לעבר האוזניה שלו ולאל עבר סביבתו – כך "נברסקה" שואל שאלות לגבי האמון בבני אדם ותחושת הקהילה בחברה האמריקאית, אשר לכאורה נרמסת תחת בצע הכסף.

לכן, הגיבור הראשי של הסרט, זה אשר מופיע ברוב הסצנות, אינו האב אלא הבן. האב, כפי שנאמר מספר פעמים בסרט, סומך על בני אדם, בנאיביות טוטאלית ומקסימה. הבן הוא כבר תוצר של עידן ציני בהרבה, אבל דרך הדמות של האב הנמצא בשלהי חייו, הוא לומד להעריך מחדש את התמימות, את הנאיביות ובעיקר את האמון בבני אדם. את האמונה כי עשיית טוב למען האחר היא במידה רבה עשיית מעשה טוב עבור עצמך וכי כשאתה מרמה אדם אחר, אתה בעצם מרמה את עצמך. הסרט מגלה לנו שתי אמריקות: אמריקה בה תאגידים ותרמיות שולטים באדם הקטן, אבל גם אמריקה בה האדם הקטן אוסף את מעט האמצעים שיש לו על מנת להקל מעט את הסבל של האחר.

באותה מידה, "נברסקה" הוא סרט נוסטלגי מפוכח – הוא לא אומר שפעם הדברים היו יותר טובים, אלא שפעם הדברים היו גרועים בצורה אחרת ושגם אז היה בהם יופי, פיוט ועזרה הדדית. והסרט אומר כי הערכים האנושיים החיובים שורדים. שורדים שנים רבות של התעלמות, של שקרים, של בגידות. שורדים כי אנשים עדיין נחמדים עמוק בפנים, עדיין סומכים אחד על השני עמוק בפנים, עדיין חיים לא רק עבור כסף, אף כי הוא תמיד יסנוור מעט את הערכים. לכן הסרט עושה שימוש יפהפה בצילום שחור-לבן, כי עבורו ארה"ב של היום היא במידה רבה ארה"ב של פעם, חרף כל השינויים, חרף כל החסרונות. העולם הוא העולם, יש בו יופי וחמלה, גם אם צריך לראות אותה דרך הסדקים בתאוות הבצע הנמצאת בחלון הראווה של התרבות. מסע ללקיחת פרס כספי שכולו תרמית הוא לפעמים מה שדרוש על מנת להבין כי החיים הם לא על כסף, אלא על משהו אחר.

כיאה לסרט העוסק במידה רבה בטבעם של אנשים "רגילים", מלאכת הליהוק היא קריטית לסרט ונעשתה כאן עבודה מעולה. יש בסרט שילוב בין שחקנים מוכרים לאלמוניים, אבל כולם עושים עבודה טובה קודם כל בלהיראות כמו הדמות שלהם ואחר כך גם עבודה מעולה בלהביע את הרגשות ואת העולם של כל דמות ודמות. כולל שחקנים אשר מופיעים רק לסצנה בודדת, של פחות מדקה.

אולם, המקרה של ברוס דרן הוא מקרה שונה. לדעתי יש בליהוק שלו גם אמירה אינטרטקסטואלית. דרן בן- 78 הוא אחד מטובי השחקנים בארה"ב, אבל הוא בעיקר אייקון של סרטי B – סרטים מז'אנרים "נחותים" כמו אימה, מערבונים או סרטי מדע בדיוני (בתקופה בהם לא הייתה לז'אנרים אלו יוקרה). חלקם יותר ניסיוניים ממסחריים, רבים מהם זכו להכרה לא כשהוקרנו במעט בתי קולנוע, אלא כשיצאו לצפייה ביתית או בהקרנות פולחן בחצות. דרן הוא במידה רבה השם המזוהה ביותר עם הסרטים האלו, מבין השמות הבודדים שהקהל הרחב מכיר בזכות העבודה שלו עם רוג'ר קורמן. אבל זה לא שאין בעבר של דרן כמה סרטי איכות ("נברסקה" העניק לו מועמדות שנייה לאוסקר אחרי "השיבה הביתה" ויש עוד כמה סרטי אוסקרים בהם נכח). הליהוק שלו גם קשור לקשר של פיין לקולנוע ה"אחר", אשר דומה כי רק לאחרונה זוכה לכבוד המגיע לו. בלי קשר לכך שדרן הוא פשוט שחקן ענק, בכל תפקיד ובכל סוג סרט.

הסרט הזה הוא סרטו השישי של אלכסנדר פיין והראשון בו לא היה מעורב בכתיבת התסריט, שנכתב על ידי בוב נלסון. לדעתי, פיין הרוויח מחוסר המעורבות בתסריט – "נברסקה" הוא סרט מעודן בהרבה מעבודותיו הקודמות. יש בו משהו פחות אקסצטנרי ויש עידון בסצנות הביזאר שפיין משכיל לשלב בסרטיו. חוש ההומור המאוד ייחודי של פיין, הביקורת האוהדת שלו כלפי החברה – כל אלו לא הלכו לעיבוד בסרט, רק שהפעם התחושה היא שהסרט עצמו אף פעם לא הולך לאיבוד. מה שלא היה המקרה בסרטיו הקודמים של הבמאי שכולם היו ייחודים וטובים מאוד בדרכם, אבל היה בהם גם משהו מאוד לא שלם בעיניי. יש שרידים לבעיות האלו גם ב"נברסקה" אבל התחושה היא שהסרט הזה מנסה פחות, שזה מתכון די טוב אם רוצים להצליח הרבה יותר.

NEBRASKA

תגובות

  1. horican הגיב:

    מתי ברוס דרן הופיע בסרט של סם ריימי? אתה בטוח שאתה לא מתבלבל עם ברוס קמפבל?

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    סקירה מעולה אבל הסרט הרבה פחות. מאוד מהוסס וזהיר, נמנע מתיאור אמיתי של אמירה או תימה.
    השגרה הצנועה של הסרט מדירה ממנו כל יופי רגשי או עניין מהותי ברוב הסצינות. ועל כן, הסרט לא מצליח
    להפיק, מלבד סצינה אחת בלבד בפאב, תהודה כלשהי. אכזבה.

  3. תם הגיב:

    אני מסכים לגבי האנושיות שיש בסרט והאותנטיות של הדמויות, אבל לדעתי הסרט יותר סימבולי ממה שהוא נראה. לדעתי הסרט מדבר על שקר. שקר החלום האמריקאי. השקרים שמוכרים בפרסומות. הדרך השקרית בא מוצגת אמריקה המפוארת ברוב הסרטים ההוליוודים, לעומת הארץ האפורה והמזדקנת אשר מוצגת כאן. זו גם לדעתי הסיבה לשחור לבן שמבליט את הניגודיות. הרי הנופים הנפרשים בלא מעט שוטים יכלו להרשים הרבה יותר אם היה בהם צבע. אבל הסרט לא רוצה להרשים כי אין באמת במה להתפאר. נראה כאילו הדרך היחידה בא הדמויות בסרט משיגות כבוד ואהדה זה על ידי כסף. אם יש להם הם זוכים לכפיים ולכתבה בעיתון. אם לא הם הופכים לנוכלים אלכוהוליסטים במקרה הטוב או אנסים ושודדי זקנים במקרה הרע. דווקא הביקורת בסרט בלתה לי יותר מהנוסטלגיה, למרות שזה הסרט עם ממוצע הגילאים הכי גבוה שראיתי.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.